ספר הזוהר | רועי הורן

 

הדרמה המחקרית הגדולה ביחס לספר הקבלה החידתי שהתקבל בהערצה בקהילות ישראל היא שאלת זהות מחברו או מחבריו. כרך בסדרה על תולדות תורת הסוד מוקדש לספר וחוקריו

קבלהתולדות תורת הסוד העברית

ימי הביניים

כרך יא ספר הזוהר

יוסף דן

מרכז זלמן שזר, 
תשע"ו, 515 עמ'

ספר הזוהר זכה למעמד בקרב קהילות ישראל שאין דומה לו בכל הספרות היהודית לתולדותיה, פרט לתורה ולספרות התלמודית. בתהליכים נפתלים, החל מן המאה הט"ז, הוא זכה לקאנוניזציה תוך שהוא משאיר מאחוריו ספרים רבים אחרים, קבליים ושאינם קבליים. בקהילות שונות נתייסדו חבורות קוראים לקריאה ריטואלית בו, עם "טעמים" מיוחדים אך ורק לו, וזאת גם מבלי להבין מילה אחת ממה שקוראים; קטעים ממנו הוכנסו לסידור התפילה; היו מקומות שחגגו הכנסת ספר הזוהר לארון הקודש, כמו שחוגגים הכנסת ספר תורה; זמירות ופיוטים שזכו לתפוצה עצומה נתייסדו עליו. קיצורו של דבר, דומה שאין ספר מארון הספרים היהודי שזכה לכבוד ויקר כספר הזוהר.

המחקר האקדמי של הקבלה עסק כמובן בספר זה, באשר הוא יסוד מוסד לתורת הסוד, אך דומני, ואני אומר זאת בזהירות, שאין לך תחום במחקר מדעי היהדות, שחוקריו כה מאוהבים במושא מחקרם, כמו חקר ספר הזוהר. זאת למדתי מדבריהם בכנס חקר הזוהר הגדול שיזמה מורתי פרופ' חביבה פדיה, שהיה לי הכבוד לרכז בדצמבר אשתקד ("זוהר מתנאל, מזרח–מערב", 2015). חוקרי הזוהר, צעירים כוותיקים, דיברו בהשתאות ובהערצה מפליאה על ספר זה עד שדומה שהארוס העוצמתי של ספר זה ("זוהר" הוא ארוס, כך לימדנו פרופ' יהודה ליבס) פגש בארוס האישי–מחקרי שלהם והתערבב עד לבלי הפרד.

החוקר הראשון שהקדיש את מרצו לספר זה מתוך גישה חיובית, ולא מתוך בליל דעות קדומות שבו היו שבויים חוקרי "חכמת ישראל", היה כמובן גרשום שלום. ומאז ועד עתה, כמעט מאה שנים של מחקר, נכתבו אין–ספור מחקרים על ספר זה, בשלל שפות, עד שהרוצה להתחיל לעיין בספרות המחקר אינו יכול לדעת מהיכן להתחיל – היכן למצוא את הרקע ההיסטורי, מהן שאלות היסוד שצריכים לשאול וכיוצא בזה.

והנה, סדרת "תולדות תורת הסוד" מאת יוסף דן, שהחלה את סקירתה בתורת הסוד של התנאים (ימי בית שני), הגיעה עתה, בכרך האחד–עשר, לספר הזוהר. לאופייה של הסדרה הקדשנו רשימה במדור זה לפני כארבע שנים ("לגלות את הסוד", גיליון שבועות, סיוון תשע"ב). דבריי כאן יהיו מוקדשים אך ורק לכרך הנוכחי.

ספר‭ ‬שזכה‭ ‬לכבוד‭ ‬ויקר‭. ‬צוות‭ ‬החוקרים‭ ‬בכנס‭ "‬זוהר‭ ‬מתנאל‭" ‬שנערך‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬בן‭ ‬גוריון‭ ‬ובמכון‭ ‬בן–צבי‭, ‬דצמבר‭ ‬2015‭. ‬ צילום‭: ‬הרצל‭ ‬נתנאל‭, ‬פוטו‭ ‬קמפוס

ספר‭ ‬שזכה‭ ‬לכבוד‭ ‬ויקר‭. ‬צוות‭ ‬החוקרים‭ ‬בכנס‭ "‬זוהר‭ ‬מתנאל‭" ‬שנערך‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬בן‭ ‬גוריון‭ ‬ובמכון‭ ‬בן–צבי‭, ‬דצמבר‭ ‬2015‭. ‬
צילום‭: ‬הרצל‭ ‬נתנאל‭, ‬פוטו‭ ‬קמפוס

יקנו בדמים יקרים

הבחירה להקדיש לספר הזוהר ולמחקרו כרך שלם, מה שלא זכה לו אף ספר אחר בסדרה זו, אינה צריכה להפתיע. ספר הזוהר, או מדויק יותר, "ספרות הזוהר", כפי שהוא עתה מכונה בפי החוקרים, הינו גדול ממדים וגם חידתי מאוד, מה שהופך את העסק למסובך במיוחד. החידות המחקריות הכרוכות בספר הזוהר הינן מגוונות, אך נראה שמכולן מעסיקות את הכותב שאלה אחת: מי כתב את ספר הזוהר, או יותר נכון: האם ישנה הוכחה לכך שר' משה די ליאון אינו מחברו היחיד? זו השאלה המפלחת למעשה את כל הספר ולאורה נבדקים כל המחקרים האחרים. לפיכך, ראשית יש להבהיר את עצם השאלה.

ספר הזוהר הבליח כידוע בעולמה של יהדות ספרד בשליש האחרון של המאה הי"ג, כאשר לעדות עצמו הוא נכתב על ידי רשב"י וחבורתו. כלומר, הנה צץ לו משום–מקום ספר קבלה המיוחס לתנאים, שחיו כאלף שנה קודם לכן, ואף אחד לא שמע על קיומו עד כה. ודאי שדבר כזה יעורר את סקרנותם של המקובלים בני הזמן.

אגרת מפורסמת של המקובל הארצישראלי ר' יצחק דמן עכו, שהרחיק עד ספרד על מנת לתהות על קנקנו של החיבור הפלאי, קושרת את ספר הזוהר עם מקובל ידוע בזמנו, ר' משה די ליאון (1240–1305), שכבר פרסם כמה ספרים בקבלה בעברית, וטוענת לכאורה שאדם זה כתב את הספר "מראשו ולבו מדעתו ושכלו" ורק ייחסו לרשב"י על מנת להפיק מכך רווחים כלכליים: "אלו הייתי מודיע להם (לקהל הלקוחות) שמשכלי אני כותב, לא ישגיחו בדברי ולא יתנו לי פרוטה, כי יאמרו מלבו הוא בודאם, אבל עתה, כאשר ישמעו שמתוך ספר הזהר אשר חבר רשב"י ברוח הקודש אני מעתיק, יקנו אותם בדמים יקרים".

בעוד המסורת היהודית ככלל (וככל הנראה גם ר' יצחק דמן עכו עצמו!) דחתה את המשתמע מאגרת זו, וקיבלה את ייחוסו העצמי של הספר לתקופת התנאים, המחקר, החל מן העת החדשה, ראה בדי ליאון את מחברו היחיד של הזוהר. זו הייתה גם מסקנתו המאוחרת של גרשום שלום, שביקש בראשית דרכו להוכיח את קדמותו, ובאחריתה השתכנע כי הוא מאוחר, וכי די ליאון הוא מחברו היחיד (פרט לחלק "תיקוני זוהר" ו"רעיא מהימנא", שלכל הדעות נפרדים מ"גוף הזוהר" והם אף לא כלולים בכרך זה).

 ‬פסל‭ ‬ר‭' ‬משה‭ ‬די‭ ‬ליאון‭ ‬בעיר‭ ‬גוודלחרה‭ ‬בספרד

‬פסל‭ ‬ר‭' ‬משה‭ ‬די‭ ‬ליאון‭ ‬בעיר‭ ‬גוודלחרה‭ ‬בספרד

מקובל אפרורי

בכרך שלפנינו מוקדשים כמאה עמודים לתיאור הדרמה המחקרית הגדולה של חקר הזוהר: מעמדתו הגורפת של שלום ואחדים מתלמידיו, שדי ליאון הוא מחברו היחיד של הספר, ועד לתפיסת הספר כפרייה של "חבורת הזוהר", חבורת מקובלים, שדי ליאון ללא ספק מרכזי בהם, אך לא יחיד. מחבר הכרך עומד ללא חת אל מול הרוח החדשה ומגן בחירוף נפש על עמדת שלום. טיעוניו ברורים, חדים ומוצקים: אין ראיה פוזיטיבית, מוחלטת, שיש אדם נוסף, פרט לדי ליאון, שכתב את ספר הזוהר. לשיטתו של המחבר אנו יודעים לא מעט על תקופה זו בספרד – מכירים עשרות מקובלים בשמם, יש בידינו כתבי יד, אגרות ומסמכים. ובכל אלו אין בדל של הוכחה, לדבריו, לכך שדי ליאון שיתף אדם כלשהו בכתיבת הספר. לו הייתה באמת חבורה גדולה של מקובלים, מפורסמים וידועי–שם, קשה להעלות על הדעת שלא היה נמצא לכך הד היסטורי כלשהו.

מאידך גיסא, סיעה שלמה של חוקרים, שראשון ונחשון להם הוא פרופ' יהודה ליבס, תלמידו של שלום, סבורים שאף על פי כן, כלומר למרות שאין כל ראיה היסטורית–חיצונית לכך, אין מנוס מן הקביעה שדי ליאון אינו מחברו היחיד של ספר זה. ראשית, די ליאון נראה להם, מספריו האחרים, כמקובל "אפרורי" או "בינוני", ואין כל סיכוי שאדם כזה יכתוב ספר בעל שיעור קומה פנומנלי כספר הזוהר (ראו למשל דברי פרופ' ישראל תא–שמע, עמ' 92: "מקובל חיוור"). שנית, טוענת סיעת ה"חבורה", הספר הינו רב–קולי בצורה בלתי רגילה: הוא כולל שיטות ודעות הפוכות (בדומה למשנה ולתלמוד) ואופיו מעיד עליו שנכתב בחבורה; ושלישית, יש בלשונו קרבה ללשון מקובלים אחרים בני הזמן.

עיני הקורא רואות שכל הטיעונים של סיעה זו נשענים על קריאות עומק בטקסט הזוהר, אך לא על עדויות חיצוניות. לשיטתם חיבור יכול להעיד על אופיו, וזו עדות היסטורית לא פחותה מאשר עדות חיצונית. ואילו הכרך שלפנינו, של ההיסטוריון המחמיר, אינו מוכן לקבל את כל אלה כהוכחות, ופעם אחר פעם הוא מכה את החוקרים על קודקודם ושואל "איה ההוכחה ה'היסטורית'?". לדידו, ההערצה לספר הזוהר מקלקלת את השורה המחקרית וגורמת לחוקרים להפריז בהשערותיהם מעבר ל"מותר", לשיטתו, בחקר ההיסטוריה. ואין לחשוד במחבר הכרך שלפנינו שהוא אינו נמנה בין מעריצי הזוהר. אדרבה, לדעתו, למשל, "פירושו של בעל הזוהר לפסוקי בראשית מייצג פסגה נדירה בהבעה מיסטית עמוקה, המובעת בצורה מופתית הן מבחינה רעיונית והן מבחינה ספרותית" (עמ' 215) – העולה לדעתו על הישגי מיסטיקנים נוצרים ומוסלמים.

פיל בבית הדפוס

לאחר סיום סקירת הדרמה המחקרית בשאלת מחבר ספר הזוהר, פונה המחבר לתיאור הספר עצמו. כאן בוודאי עמדו לפני דן דילמות קשות כיצד לסקור ספר מקיף זה. קודמיו לאתגר זה, ישעיהו תשבי ופנחס לחובר, מחברי הספר המונומנטלי "משנת הזוהר", סקרו את הספר כספר הגות, היינו לפי נושאים, וגזרו והדביקו (ותרגמו כמובן לעברית) קטעים מרחבי ספר זה לרובריקות נושאיות שיצרו. ראיית ספר הזוהר כספר הגות, בעל משנה סדורה, כבר עברה מן העולם המחקרי; ולפיכך, להשערתי, דן מתאר את הספר לפי חלקיו, וכך בעצם הוא מציג בפני הקורא חלק אחר חלק תוך שהוא מביא עשרות רבות של קטעים מתורגמים לעברית. הקורא שאינו בקיא בספר זה ובמחקרו מקבל תמונה מקיפה על מבנה ספר הזוהר ועל המחקר המרכזי על כל חלק וחלק, מרוויח טעימות מכל חלקיו ויכול להתחיל לחוש במה עוסק החיבור הגדול הזה ובמה עסקו המחקרים המרכזיים על חלקיו השונים.

ארשה לעצמי להעיר לגבי סוגיה מחקרית אחת, שעוסקים בה כיום כמה וכמה חוקרים, שלא קיבלה את מלוא תשומת הלב הראויה בכרך הנוכחי. ישנו פיל המסתובב בחדר החרסינה של חוקרי הזוהר והוא בעיית עצם התגבשות הזוהר לספר, דבר שאירע רק במאה השש עשרה: כמה מדפיסים בחרו להם מתוך כתבי יד מסוימים שהיו לפניהם מה יהיה כלול בספר זה ומה לא, ובאיזה סדר. דא עקא, כתבי יד רבים של הזוהר גורסים אחרת בסוגיות רבות, ופעמים רבות גרסאות אלה מבטאות תמות רעיוניות אחרות לגמרי. ואם כן, לְמה אנו קוראים ספר הזוהר? לאותה גרסה שנקבעה על ידי המדפיסים? ומה עם הגרסאות שלא עמדו לנגד עיניהם או שהם העדיפו לדחותן – האין זה ספר הזוהר?

אם נשווה את חקר הזוהר לדיסציפלינות קרובות, הרי שלא יעלה על הדעת שחוקר תלמוד לא יבדוק את כתבי היד של המשנה או התלמוד בסוגיה שבה הוא דן, ולא יעלה על דעתו של חוקר תנ"ך שלא לבחון את גרסת השבעים או כתות מדבר יהודה בבואו לפרש פרק מקראי; אך בחקר הזוהר, מרבית החוקרים נשענים על מהדורת מרגליות משל ניתנה מפי רשב"י בעצמו. פיל זה לא זכה כאן לתשומת הלב הראויה לו.

לסיום, נאמר שלפנינו כרך מרכזי בסדרה חשובה, שכפי הנראה עומדת להיות המקראה, בה"א הידיעה, לחקר המיסטיקה היהודית. הישגו הגדול הוא בכך שהבא מן החוץ יכול אחרי קריאתו להבין את חוקי המשחק ולהכיר את השחקנים הראשיים בכל הנוגע למחקר הזוהר. ההחמצה בעיניי היא בכך שהמחבר נקלע לעמדה פולמוסית (יותר מאשר כל כרך אחר בסדרה, כמדומני) וסקירתו את המחקר לאורך הספר הייתה בעיקר מבעד לעדשה מסוימת אחת. ואילו חקר הזוהר הרחב, המעלה שאלות רבות נוספות, לא קיבל את מקומו הראוי.

פתחתי בגילויי ההערצה הנדירים בעוצמתם שגילו קהילות ישראל כלפי ספר הזוהר. אסיים בדבריה של אחת מחוקרות הזוהר, מלילה הלנר–אשד:

ספר הזוהר הוא יצירה שנכתבה בהשראה רוחנית כבירה, ואינני רואה בו אוסף עקבות מילוליים לעולם סגור, שאבד וכלה לפני שנות אלף. אני חווה את רעיונותיו ותובנותיו כהזמנה חיה ורלוונטית עד מאוד לתודעה דתית מיוחדת, ליצירתיות בתחום הפרשנות, התרבות והדת. אני מוצאת בזוהר הצעה רוחנית, שגלומות בה אפשרויות לגאול אלמנטים בתרבות היהודית שאליה אני שייכת מהיקבעות והתאבנות (עמ' 100).

רועי הורן הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן–גוריון בנגב ועורך ספרים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב באייר תשע"ו, 20.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במאי 2016, ב-גיליון בהר תשע"ו - 980, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: