בשנה שעברה טסתי בזהות בדויה לתוניס ולאי ג'רבה כדי להשתתף בחגיגות ל"ג בעומר המסורתיות. נפגשתי עם קהילה יהודית תוססת ההולכת וגדלה, ועם מקומיים תומכי חמאס שדווקא מכבדים את יהודי המקום. יומן מסע

מספר שעות לפני הטיסה היה עוד ספק אם אסע. כרטיס טיסה יש אך ויזה עדיין אין. כמעט ברגע האחרון קיבלתי טלפון מהנציגות של תוניסיה ברמאללה, ובו התבשרתי שאישרו לי ויזה. סוף סוף. אחד עשר ימים בתוניסיה, עם דרכון ישראלי, לבד. הטריגר: הילולת ל"ג בעומר המסורתית בג'רבה.

קונקשן של חמש שעות בלילה בשדה התעופה של איסטנבול. תהיתי איך להעביר אותן מבלי להירדם. חסיד ויז'ניץ נחמד, שגם לו היה טיסת המשךד דומה, הכניס אותי לטרקלין הביזנס שם. דוכנים מלאים בשפע של מזון מכל הסוגים ומטפלים שמסתובבים ומעניקים טיפולי מסאז' לכל דורש. לפתע קלטתי שיש שם פסנתר כנף, וככה, בחמש בבוקר של יום שישי, ניגנתי שירי קבלת שבת.

שכניי למושב בטיסת ההמשך לתוניסיה היו תוניסאי חביב, ועוד אחד מנבלוס, היינו משכם. הלה סיפר שהוא בדרכו לתוניס להשתתף בתחרות קוראן. התפתחה בינינו שיחה מעניינת ולבבית, בלא שאני מזדהה כישראלית או יהודייה. איכשהו הגעתי איתם לסוגיה הישראלית–פלשתינית. הגם ששניהם גינו בכל תוקף את דאעש, הם הביעו תמיכה בחמאס שלדבריהם מטרותיו מוצדקות. הצעיר הפלשתיני סיפר קצת על חייו בשכם, ולשאלתי אם היה מוכן להתגייס לפעולת טרור של חמאס ענה שייתכן. נפרדנו כחברים.

בשדה התעופה של תוניס (עיר הבירה) התבקשתי להשאיר את הדרכון הישראלי שלי. איש ביטחון התלווה אליי ולא שילח אותי לדרכי עד שלקח את כל פרטיו של נהג המונית שעליה עליתי. שישי בצהריים ברחוב הראשי של העיר תוניס: שדרות חביב בורגיבה (על שם נשיא תוניסיה המיתולוגי שהיה ממובילי המאבק לשחרור המדינה מהשלטון הצרפתי). מסתובבת בשדרה בעלת האופי האירופי. סניף של זארה ועוד חנויות מותגים. הרבה מסעדות שוקקות חיים. מכיוון שהוזהרתי מראש שלא לדבר עברית ולא להסגיר את מוצאי, אני מציגה את עצמי כג'סי מאירלנד. אני מדברת אנגלית, עם מי שיודע כמובן. עם הרבה תושבים שלא מדברים אנגלית אני מדברת ערבית (ערבית–ישראלית שמסגירה את המוצא הים תיכוני שלי. פעמים רבות שואלים אותי אם אני מסוריה או מלבנון).

קשה לטעום בה טעם גלות. 
בית הכנסת העתיק בג'רבה, 2015 
צילום: אי.פי.אי

מובלעת אירופית

ערב הקמת המדינה, מנתה הקהילה היהודית בתוניסיה כמאה אלף נפש. כיום היא מונה כאלף וחמש מאות נפש, רובם בג'רבה. הקהילה היהודית בעיר תוניס מונה כארבע מאות נפש ופזורה בעיר הגדולה, בתוך האוכלוסייה המוסלמית. כמחצית ממנה (לרוב כאלו שמקורם בג'רבה) מנהלים אורח חיים דתי. בעזרת מכרה משותפת שקישרה, אני מגיעה לעשות את השבת אצל משפחת כהן. אילנית, אם המשפחה, עובדת כמורה בבית הספר היהודי בתוניס (שמנהל אותו הרב חטאב, אבא של יואב שנרצח בפיגוע הרצחני ב"היפר כשר" בפריז), ולבעלה חנות בגדים. בני משפחת כהן מדברים ביניהם ערבית תוניסאית, כמו כל היהודים תושבי תוניסיה, שיודעים לרוב גם צרפתית (בעיקר יהודי תוניס) ועברית (שבה יש יתרון ליהודי ג'רבה).

על אף שהשבת בפתח, אילנית יושבת ומשוחחת איתי, בעברית, בחביבות ובסבלנות. בליל שבת אני הולכת עם אחת הבנות לבית הכנסת הגדול של תוניס, מבנה ענק ומרשים שמזכיר את בית הכנסת החורבה שברובע היהודי בירושלים. הרב חטאב נושא דרשה לאוזני מניין וקצת הגברים שנמצאים בבית הכנסת. הוא מדבר בפאתוס, ולמרות שהדרשה בערבית (מתובלת לסירוגין בכמה מילים בעברית או בצרפתית) אני מרותקת.

סעודת ליל שבת עם טירשי, משיר, קוסקוס, פקילה, כפיתות ועוד. הרבה מאכלים תוניסאים על שולחן אחד. חבר מהקהילה היהודית בא לבקר את הבן של אילנית. בכניסתו הוא שם כיפה, ובצאתו הוא מוריד אותה, כצעד אוטומטי, אפילו מבלי לחשוב.

ביום ראשון בבוקר אני נוסעת עם אילנית לבית העלמין היהודי של תוניס. הרבה מצבות ישנות, אנדרטה ליהודי תוניסיה שנספו במלחמת העולם השנייה, והקבר של רבי חי טייב ("לא מת"), צדיק תוניסאי שאליו התוודעתי הודות לרחוב הקרוי על שמו בשכונת הר נוף הירושלמית. אני קופצת לבית הספר היהודי, מבנה אחד שמאגד בתוכו מסגרות חינוך החל מגיל גן ועד כיתה י"ב. בכיתה א', למשל, יש בסך הכול שלושה תלמידים ותלמידות.

משם אני הולכת לעיר העתיקה של תוניס, למסגד זיתונה ולשוק, ומגיעה ברכבת פרברים ל"סידי בו סעיד" – כפר יפה על הים, עם בתים בצבעי כחול לבן. אבן שואבת לתיירים. לכפר הזה הגיע בשנת 1988 כוח של סיירת מטכ"ל והתנקש באבו–ג'יהאד (סגנו של יאסר ערפאת) שהתגורר כאן באחד הבתים הציוריים. אני פוגשת דייג מקומי חביב, ובשיחה איתו עולה המוטיב המוכר שעוד יחזור על עצמו לא פעם במהלך שיחות עם מקומיים: הוקעת דאעש לצד תמיכה בחמאס. מוטיב נוסף שיחזור בשיחות עם מקומיים הוא ההבחנה בין יהודים ל"ציונים". מבחינת התוניסאים יש הבדל גדול בין היהודים בתוניסיה והיהודים שבישראל. עם שכניהם היהודים אין להם כל בעיה. הבעיה שלהם היא עם מדינת ישראל.

לעת ערב אני מגיעה למסעדה של אבישי חטאב (האח הגדול של יואב), אולי המסעדה הכשרה היחידה בעיר תוניס. האוכל מצוין.

בתוך‭ ‬בית‭ ‬הכנסת‭ ‬נרות‭ ‬רבים‭ ‬דלוקים‭. ‬הילולת‭ ‬ל‭"‬ג‭ ‬בעומר‭ ‬המסורתית‭ ‬בג‭'‬רבה‭.
צילום: חרות שטרית

בדרך אל הים

בשני בבוקר אני נפרדת ממשפחת כהן, לא לפני שאילנית מציידת אותי בשקית עם פריקסה. אני מדרימה לאורך החוף, בדרכי לאי ג'רבה. מדי פעם במהלך הדרך אילנית מתקשרת לוודא שהכול בסדר, ואני כמובן נזהרת שלא לדבר איתה עברית.

היעד הראשון שאליו אני מגיעה הוא חממאת, עיירה תיירותית עם עיר עתיקה וחוף מרהיב. לאחר מכן אני מגיעה לנאבל הסמוכה, עוד עיר על החוף. מקומי חביב מתלווה אלי לשיטוט. בחממאת וגם בנאבל חיה בעבר קהילה יהודית. ליעד הבא, העיר סוס, אני מגיעה לעת ערב. אני מסתובבת בעיר העתיקה ובטיילת החוף, תוהה היכן לעשות את הלילה.

להפתעתי, מחיפוש באינטרנט אני למדה שלא רחוק מהמקום שבו אני יושבת, בחוף הים של סוס, ישנו בית כנסת. לאחר בירור עם עוברים ושבים אני מוצאת את המקום, בית הכנסת "כתר תורה". בית הכנסת נעול, אך מקומי שח לי לפי תומו שבצמוד לשם גרים יהודים – אם ובנה. אני דופקת בדלת אך אין תשובה. במקביל אני מפרסמת פוסט בקבוצת פייסבוק של יהודים יוצאי תוניסיה, ובו אני שואלת אם מישהו מכיר יהודים שגרים בסוס. יהודי מזרזיס (עיירה סמוכה לג'רבה) מקשר אותי לאיב, שמתגלה כיהודי שגר ליד בית הכנסת.

אני ממתינה לאיב בבית קפה סמוך. בינתיים מוציאה מנה חמה. למען ביטחוני אני מסתירה בשקית את הכיתוב העברי, ניגשת למוכר, מבקשת מים חמים ודואגת למלא בעצמי את הקופסה. איב מגיע ופותח את בית הכנסת. ניכר שלא מתקיימות כאן תפילות סדירות. איב פותח את ארון הקודש ומציג את ספרי התורה. הוא מספר שכיום גרים בסוס כשלושים יהודים, בעיקר מבוגרים. את הלילה אני מעבירה בביתו.

מוקדם בבוקר אני ממשיכה בדרכי דרומה. עולה על רכבת של ארבע שעות לעיר גאבס, העיר שבה נולדה אמי. באמצע הדרך אנו חולפים על פני העיר ספאקס, שגם בה חיה בעבר קהילה יהודית גדולה. גם כאן חוזרת על עצמה הסיטואציה שבה אני מציגה את עצמי כאירית, מתפתחות שיחות ביני ובין מקומיים מקסימים שעונים לשאלותיי באדיבות ושמחים לעזור, וככל שמתפתחת השיחה אני מרגישה שלא בנוח עם השקר לגבי מוצאי. עומד לי על קצה הלשון להתוודות שאני יהודייה מישראל, אבל אני עוצרת את עצמי. כשמגיע הזמן להיפרד ומבקשים ממני פרטי התקשרות אני לוקחת פרטים ופייסבוק של אחרים אבל לא נותנת את שלי.

אני מגיעה לגאבס, מתקשרת בווטסאפ עם דודה שלי כדי לנסות להבין היכן אמא נולדה וגדלה עד גיל חמש. לאחר מאמצים הדודה מצליחה להשיג לי את שם השכונה שסבתא גרה בה: "מנזל". בבירור מקדים עם יודעי דבר נאמר לי שבתוניס ובג'רבה זה בסדר להסתובב, אבל בגאבס לא כל כך. אני, שכבר צברתי ביטחון, מחליטה בכל זאת להסתובב כאן, בזהירות.

אני מבררת היכן שוכנת השכונה "מנזל" ומגיעה אליה. מדובר בשכונה שקטה עם בתים נמוכים ושבילים צרים. מקומי נחמד מתלווה אליי, ואנו מדברים באנגלית ובערבית. יש בי רצון גדול לדעת איפה בשכונה גרו יהודים, ואיפה היה בית הכנסת, אבל אני חוששת ששאלות בעניין הזה יחשפו את מוצאי. לבסוף אני אומרת למקומי שאני מחפשת הוסטל, שעל פי מה שנאמר לי נמצא ליד בית שבעבר גרו בו יהודים. המקומי לוקח אותי אל מקומי אחר, מבוגר, ושואל אותו על "אליהוד". האחרון עונה לו שאין פה כבר יהודים. כל היהודים שגרו כאן עברו לישראל או לג'רבה. הוא מראה לנו בית שלדבריו התגוררו בו יהודים וכן מבנה שכיום משמש ספרייה אך בעבר היה בית כנסת.

בתחנת האוטובוסים של גאבס אני ממתינה לאוטובוס לג'רבה. לאחר כשעתיים של נסיעה אנו מגיעים לים. ג'רבה נראית באופק. לפני שהאוטובוס עולה על המעבורת, נכנס שוטר ולוקח מכולם תעודות זהות לבדיקה. שכנתי למושב מסבירה שזה בגלל החג של היהודים. לאחר כרבע שעה של הפלגה אנחנו מגיעים לאי.

יהודים‭ ‬מקהילת‭ ‬ג‭'‬רבה‭ ‬חוגגים‭ ‬את‭ ‬סיום‭ ‬חג‭ ‬הפסח
צילום: אי.פי. איי.

אי של שקט

ג'רבה. אני לוקחת מונית ל"חארה כבירה" (= הרובע הגדול. להלן: "חארה"), שבה גרים רובם המוחלט של יהודי ג'רבה. קהילה קדומה שראשיתה מאז חורבן המקדש הראשון. אני מסתובבת עם התיק בסמטאות. השכונה קטנה ושקטה, עם בתים נמוכים. ממש אוטונומיה. יש כאן יותר מעשרה בתי כנסת, מקווה טהרה ומוסדות חינוך, החל ממעון ועד בית ספר תיכון. הנישואים הם לרוב בין בני הקהילה. קשה לטעום בג'רבה טעם גלות. כאן, בניגוד לתוניס, היהודים מסתובבים בחוץ עם כיפה.

אני צועדת ברחוב הראשי הקטן שבו חנויות ודוכנים של אוכל כשר. ברחובות נוכחות די משמעותית של כוחות ביטחון. עיתונאי צרפתי פוגש אותי בדרך ומראיין אותי לרדיו. בבית אחד שדלתו פתוחה אני מבחינה באישה שמנקה עופות בגיגית מים. על בית אחר מישהו מצביע ואומר שבעבר התגורר בו הרב שלמה מזוז, אביו של מני מזוז (כיום שופט בית המשפט העליון). אני משוחחת עם קבוצת נערות מקומיות. הן מדברות איתי בח' וע', בעברית די טובה אך מעט תנ"כית. בשפה שלהן חסר כינוי השייכות "של". הן אומרות למשל "דודתי" ולא "דודה שלי".

אני נכנסת לתלמוד התורה ושומעת ילדים קוראים בתורה בהגייה מדויקת של האותיות. לאחר מכן נכנסת לאחת הכיתות בבית הספר של הבנות. כשאני עוברת את מפתן הדלת כל הבנות נעמדות לכבודי באחת. ילדה ששמה ירושלים אומרת לי: "שבי עימנו!". אני מספרת לבנות שאני מישראל והן מתלהבות ושמחות לדבר איתי. אנחנו מצטלמות יחד.

בניגוד למשל לקהילה היהודית בקזבלנקה או בתוניס, שבה הדור הצעיר לא נשאר ועובר לצרפת או לישראל, כאן, ככלל, הדור הבא ממשיך לגור במקום. בקהילה הרבה תינוקות וילדים. לכל משפחה כאן יש קרובים בישראל, הרבה באזור נתיבות–באר שבע או בשכונת גילה הירושלמית. אנשי הקהילה נוסעים לפעמים לישראל, בעיקר לחתונות של קרובי המשפחה. כשאני שואלת אותם מדוע אינם עולים לארץ הם מצביעים בעיקר על הגורם הכלכלי (החיים בג'רבה אכן הרבה יותר זולים מאלו שבישראל), אבל אולי יש עוד סיבה: החשש שבישראל יהיה להם קשה לשמר את אורח החיים המסורתי, שהוא כל כך טבעי כאן. ובאמת, אם נתעלם מהאלמנט הדתי–יהודי, החיים בחארה באמת נראים נוחים ושלווים ליהודים. גם היחסים עם השכנים המוסלמים טובים, לדבריהם.

אני לנה אצל משפחה מהקהילה. למחרת בבוקר אני מסתובבת בשוק של "חומת סוק", הבירה של ג'רבה שסמוכה מאוד לחארה. לוקחת מונית לחוף הים שבאזור המלונות, ונכנסת לאחד המלונות שבו ריכוז של יהודים מצרפת שהגיעו גם הם להילולה. יורדת לחוף של המלון (מעדיפה אותו על פני סתם חוף, בגלל האבטחה) ומשתרעת על מיטת חוף מזדמנת. המים מהממים בגוני טורקיז, והחול בצבע זהוב בהיר. למה לבנה פוסעת על החוף.

לקראת הערב אני נוסעת לגולת הכותרת של הביקור: הילולת ל"ג בעומר המסורתית המתקיימת בבית הכנסת "אלגריבה", שתתקיים הערב וגם מחר בערב. בית הכנסת נמצא כתשעה קילומטרים מהחארה, בצמוד ל"חארה זע'ירה" (= הרובע הקטן) שגם היא שכונה יהודית, ותיקה יותר, שבמקור כל תושביה היו כוהנים. כיום נותרו בה רק שש משפחות יהודיות.

בית הכנסת "אלגריבה" (= הפלאית) הוא כנראה בית הכנסת העתיק ביותר באפריקה ובו, על פי המסורת, נמצא ספר התורה העתיק בעולם. על פי המסופר, בית הכנסת נבנה על ידי כוהנים שהגיעו מירושלים לאחר חורבן בית ראשון. מקור שמו בסיפור מיתי על נס שהתרחש על האי. כל אזור בית הכנסת מלא בכוחות ביטחון. בחוץ מתקיימת בדיוק תהלוכה עם מנורת בית הכנסת. יש כאן בעיקר יהודים מקומיים, אבל גם לא מעט יהודים מצרפת. יש גם קומץ ישראלים. קבוצה של ילדים מוסלמים מגיעה ומתראיינת לכלי התקשורת הרבים שבמקום. שרת התיירות של תוניס ועוד כמה מכובדים נושאים דברים על במה מאולתרת. בסמוך אני מבחינה בדוכן תפילין של שליח חב"ד מפריז.

אני נכנסת לחצר בית הכנסת. ילדים מהקהילה יושבים על הספסלים וקוראים בתורה בנוסח ג'רבאי. יהודי מבוגר הלבוש בבגדים מסורתיים יושב על אחד הספסלים בישיבה טיפוסית ואנשים מבקשים ממנו ברכות. לפני הכניסה לבית הכנסת עצמו חולצים נעליים, ובנות עוטות עליהן מטפחות ("בגלל שזה מקום קדוש"). הנערות הג'רבאיות שהתלבשו לחג במיטב מחלצותיהן חזרו והציעו לתת גם לי שמלה יפה, נעלי עקב וכן לאפר אותי. בתוך בית הכנסת נרות רבים דלוקים. יש גם נישה בקיר שלתוכה מכניסים ביצים שעליהן כתובות בקשות. לפי המסורת, בתוך אותה נישה יש אבן שהובאה מבית המקדש. בסמוך לבית הכנסת ניצבת במה שעליה מנגנת תזמורת ולצידה אזור שלם עם דוכנים של אוכל כשר: קוסקוס, בריקות, שיפודי כבש ועוד כל טוב. בהמשך יש רחבה שבה כל משפחה פותחת לעצמה שולחן ועושה "על האש".

בפינת הרחבה אני שמה לב לקבוצת יהודים ש"עושים שמח". מספרים לי שאלו יהודים מזרזיס, שבה קהילה יהודית של כמאה נפש. אני נוסעת ללון בהוסטל קרוב לחארה. חדר לבד בכארבעים שקלים ללילה. למחרת שוב סיבוב בשוק, רביצה בחוף הים שבמלון ולעת ערב הליכה ליום השני של ההילולה באלגריבה. די דומה לערב הראשון. בשישי בבוקר הולכת לבנק ב"חומת סוק" כדי להחליף כסף. משוחחת עם הפקיד ופתאום שומעת מישהו שמדבר אליי בעברית. תוהה איך האיש יודע שאני מדברת עברית וגם קצת חוששת מהעברית בפרהסיה. האיש מתברר כיהודי מבני ברק שהגיע כמוני להילולה. הוא אומר שזיהה שאני מישראל לפי סנדלי הצ'אקו שעליי.

יצחק וישמעאל

מגיעה שבת. אני לנה שוב אצל אותה משפחה. כמו שסיפרו לי, ממש בסמוך לשבת עולה יהודי על אחד הגגות ותוקע בשופר (בדומה לצפירה בירושלים). מסביב לחארה יש עירוב המאפשר לטלטל בשבת, אבל מתברר שהנשים לא נוהגות ללכת לבית הכנסת. רק במועדים כמו ראש השנה, יום כיפור או פורים הן מגיעות. לאחר תפילת ליל שבת לא חוזרים מיד הביתה, אלא מסתובבים בסמטאות כשעה, ואז מגיעים לסעודה. הרבה שיחות יש לי במהלך הסיבוב הזה עם אנשי המקום. בסעודת ליל שבת ילדי המשפחה שאירחה אותי שרים לי שירים בעברית (במבטא תוניסאי, כמובן). האחים הקטנים עוד לא יודעים עברית. יש להם אח קטן בשם לוויתן, והוא לא הלוויתן היחיד בחארה.

גם אחרי התפילה בשבת בבוקר מסתובבים בשכונה עד הסעודה. גברים ונשים צועדים בסיבובים הללו, אבל מנהג המקום הוא שנערים ובחורים רווקים לא מדברים עם נערות ובחורות רווקות שאינן ממשפחתם. לפני סעודת השבת משפחות רבות הולכות להביא את סיר החמין שלהן מהתנור השכונתי.

הקהילה היהודית בג'רבה היא כנראה הקהילה היהודית הייחודית ביותר שפגשתי בחו"ל עד היום. סוג של יקום מקביל. קהילה מרתקת שבהחלט לא נכנסת לשום משבצת או הגדרה דתית–חברתית מוכרת. זו ממש יצירה חדשה ביחס למה שאני מכירה בישראל. מחד גיסא, רובם ככולם מנהלים אורח חיים דתי. כאמור, מנהג המקום הוא להפריד בין בנים לבנות, נשים ונערות מתלבשות בצניעות ונשים עוטות כיסוי ראש, ויש גם מנהג ייחודי שמאורסים לא מדברים ביניהם במשך כל תקופת האירוסין (תקופה של כשנה–שנתיים). מאידך גיסא, יש טלוויזיות בחלק מהבתים ויש כאן בעלי סמארטפון ופייסבוק. כמו כן הגברים בג'רבה יוצאים לעבוד (רובם המוחלט בתור צורפים).

במוצאי שבת, ברחוב הראשי, אני מתראיינת למישהי שיוצרת סרט דוקומנטרי על יהודי תוניסיה. היא מראיינת אותי בתור ישראלית שהגיעה לכאן. אחרי הריאיון דיברנו והתברר שהסיפור שלה מרתק יותר: אמה יהודייה מגרמניה, אביה מוסלמי אלג'יראי. סבתה ניצולת שואה, וסבה, שאיננו יהודי, נהרג בירושלים על ידי הלח"י בשנת 1948. היא גרה בצרפת, נשואה למוסלמי ויש לה שני ילדים שלהם העניקה את השמות: יצחק וישמעאל.

ביום ראשון אני נכנסת שוב לבית הספר של הבנות, לכיתה א'. אני פותרת איתן תרגיל בחשבון ומנגנת להן בגיטרה שירים בעברית שהן מכירות. נפרדת מהאנשים בחארה. כשאני יוצאת מהבית של אחת המשפחות, אני אומרת לבת משהו כמו "תבואי לישראל". היא עונה לי: "אל תגידי ישראל, שלא ישמעו הנוכרים".

אני לוקחת טיסה פנימית של שעה מג'רבה לתוניס. את יומי האחרון בתוניסיה אני פותחת בביקור בבית הכנסת הגדול, הפעם עם אפשרות לצלם. משם מגיעה לבית הספר, ומשוחחת עם המנהל, הרב חטאב. אני מסתובבת בכיתות. כשאני מראה לאחת התלמידות סרטון הכולל אלמנט ציוני היא מיד סוגרת את דלת הכיתה, שמורות לא יהודיות המלמדות במקום לא תשמענה.

מונית לשדה התעופה, ומשם חזרה לישראל. יומיים אחרי שאני מגיעה הביתה אני מקבלת בקשת חברות בפייסבוק ממישהו שאינני מכירה. הוא מצרף הודעה: "אני אח לירושלים".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב באייר תשע"ו, 20.5.2016