טוב יותר לחזור | שלומית רביצקי טור–פז ומשה (קינלי) טור–פז  

 

גם אם קשה לנו לדמיין כיום את חזרת הקרקעות לבעליהן בשנת היובל, הרי שההבנה כי לאחר נדודים האדם שב אל משפחתו ומורשתה הייחודית מקרבת אותנו אל משמעות מצווה זו

מצוות השמיטה והיובל המפורטות בפרשת בהר מעמידות בפני היהודי הזדמנויות ואתגרים מוסריים ומבקשות לחנכו למידות טובות, לצדק חלוקתי ולזכויות חברתיות, כמו גם לתפיסה על אודות ארעיות החיים והרכוש: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג). ממד נוסף במצוות היובל דורש שמלבד איסור עבודת האדמה ושחרור העבדים העברים ישובו הקרקעות לבעליהן: "יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (שם, י).

על פניו, מדובר באקט המבקש להחזיר את שוויון ההזדמנויות אל המציאות. אחת לחמישים שנה נשכחות כל הפעולות הכלכליות שנעשו ומתבטלות מן העולם. המעמדות נמחקים והעשיר משתווה לעני. כל משפחה חוזרת אל אחוזתה הראשונה מימי יהושע בן נון, ושבה ומקבלת הזדמנות להתחיל מחדש מנקודת פתיחה זהה. ללמדנו שהחיבור בין אדם לרכוש איננו פונקציה של ההישגים שהשיג האדם במהלך יובל השנים הללו, אלא הוא שורשי ועמוק יותר – כל אדם ונחלתו, כל משפחה וחלקתה, בהתאם לחלוקה ראשונית שוויונית, שהיא פונקציה של הרצון הא–לוהי – "כי לי הארץ".

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

ביטול המוביליוּת

בהיגיון של היובל, אי–הצדק שנוצר כלפי אדם שרכש שדה ושילם תמורתו כסף מלא הוא מחיר קטן לעומת המסר החינוכי החשוב שימנע גזל וחמדנות (בעל ספר החינוך), ושיש בו קרבת ה', סליחה ותשובה (הרב קוק, שבת הארץ). מה גם שהשוק מתאים עצמו למצב זה ולא הרי מחירו של שדה בשנה הראשונה לאחר היובל כמחירו בשנת ה–47 לאותו היובל.

אולם, למטבע זה יש גם צד שני. בהשבת "עטרה ליושנה" בתום יובל שנים עלול להתקיים חיסרון גדול ויצירה מחודשת של אי–שוויון גדול מן הראשון. השנים והמחקרים לימדו אותנו שאחד מן הכלים החשובים ביצירתו של שוויון הזדמנויות הוא הכלי של "מוֹבִּילִיוּת (=נִיעוּת) חברתית", ובעקבותיה גם מוביליות כלכלית. חברה מעמדית, כמו החברה הפיאודלית של ימי הביניים, לדוגמה, לא אפשרה מוביליות. לא ניתן היה לעבור בה ממעמד אחד למשנהו. גם אדם מוכשר מאוד, משכיל ביותר, רב הישגים ופעלים, לא יכול היה לנוע מן המקום החברתי שלתוכו נולד.

החברה המודרנית הביאה עמה את היכולת לנוע, באופן חלקי לפחות, בין המעמדות החברתיים והכלכליים. חינוך ציבורי ברמה גבוהה, פיתוחם של מקצועות חדשים המופעלים בטכנולוגיות מתקדמות (שיש צורך ללמוד ולא רק לרשת), בחירת עובדים לפי כישורים והישגים קודמים – כל אלה מגבירים את המוביליות החברתית בחברה, ולפיכך גם את שוויון ההזדמנויות בה. לו היו נעצרים בכל חמישים שנה ומסיגים לאחור את כל ההישגים שנצברו באותן שנים, את כל השינויים והמעברים החברתיים, את כל השערים שנפתחו בפני אוכלוסיות מגוונות, ומחזירים כל אחד למקומו הקודם, הקבוע, הראשוני – לעולם לא ניתן היה להתקדם. האם זוהי קריאתו של היובל? האם "ושבתם" הוא ניגודו של "וקראתם דרור"?

יאמר האומר: והרי שנת היובל מדברת על שיבה למצב שוויוני, המאפשר באמת ובתמים דף חלק ונקי, והרי זו חלוקה א–לוהית שהעניקה נחלה לכל השבטים (כמעט), בלא חסרי–כול בקרב הארץ?! אך לזאת נאמר: אין דבר כזה חלוקה שוויונית! וכי מצב שטחי המרעה בנחלה אחת היה דומה לנחלה אחרת? וכי הנדל"ן במקום אחד לא עלה באותן חמישים שנה רק בחלק מן המקומות וירד באחרים? והרי גם בין בני יעקב הייתה היררכיה ברורה: לא הבכור כצעיר, לא בן הגבירה כבן השפחה, לא החוטא כצדיק, לא המשתמט כגנרל. ומה על הגרים שהסתפחו לעם ישראל משך השנים וקשרו גורלם בגורלנו? האם ראוי שכל הישג שלהם יימחק בתום חמישים שנה?

משמעות הצופה פני עתיד

האמנם מדובר באידיליה חברתית שיש לשוב אליה במדויק, ללא פרשנות והתאמה, ולינוק מערכיה בכל פעם מחדש? מוטל עלינו אפוא למצוא תוכן אחר ליובל, תוכן שהוא תולדה של מה שהתרחש במציאות בת אלפי שנים, והוא צופה פני עתיד ולא מסתכל אל העבר כאופציה אידיאלית יחידה. במבט הזה, אולי היובל המודרני צריך להתמקד דווקא בחלקו השני של הפסוק: "איש אל משפחתו תשובו". אולי זוהי הזדמנות שוויונית לשוב לאו דווקא אל אחוזותינו אלא אל משפחותינו, אל שורשינו ואל עצמנו.

אדמה ונחלה אינן רק הזדמנויות כלכליות אלא בראש ובראשונה סמל לזהות ולמשפחתיות. השיבה אל האדמה ביובל נועדה להזכיר לאדם בתום חמישים שנה של מסעות ונדודים ברחבי הארץ ואולי גם בעולם, תוך ניתוק ממקומו השורשי, היכן הוא נולד ומהי המורשת המיוחדת לו כבן לאותה משפחה יורשת נחלה. וזהו מסר שוויוני מאין כמוהו, גם בעולמנו שלנו. היובל כמו קורא לנו – כולנו כבנים למשפחות שלנו שווים בשורשנו, כל אחד הגיע מנחלה שווה בארץ ישראל שניתנה לו על ידי א–לוהים. לכל משפחה, לכל קהילה, עם כל שונותה, חלק שווה בתרכובת הגדולה הזו שקוראים לה עם ישראל.

שלומית רביצקי טורפז היא מנהלת בית המדרש אלול, 
ומשה (קינלי) טורפז הוא ראש מינהל החינוך ירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב באייר תשע"ו, 20.5.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-22 במאי 2016,ב-גיליון בהר תשע"ו - 980. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: