הגיע הזמן שנוסח תפילות יום העצמאות ישקף את גודלו של היום הזה. כך טוען דן גן-צבי, תלמיד מרכז הרב בעבר ורואה חשבון ירושלמי בהווה, שחיבר סידור מיוחד שבו הוא מעניק נוסח חדש ורצוף פיוטים לתפילות היום, ומקווה ליצוק בכך תוכן דתי לחג הלאומי

מדי יום נוסע דן גן–צבי מביתו בירושלים לעבודתו במשרד רואי חשבון בתל אביב. בדרכים, בין פקקי תנועה לנתיבים מהירים, הוא חושב על פיוטים – מחבר אותם בראשו, מחכה לשעות הקטנות של הלילה שבהן ישוב לביתו ויכתוב את הפיוטים, פיוטי גלות וגאולה, שואה ותקומה. בדרכים הללו נולד "בשובך לציון", סידור ליום העצמאות שהוא מוציא לאור כעת, ובו הצעה לסדר – תפילת יום העצמאות שדומה במתכונתה וברעיון שעומד מאחוריה לתפילות הימים הנוראים. באמצעות הסידור הזה, שנוצר, כך מעיד גן–צבי, מתוך תחושה של ריקנות בתפילת יום העצמאות הנוכחית, הוא מקווה להעניק ליום העצמאות את התוכן הדתי הראוי לו, ולחדש היכן שהרבנים, לדבריו, חוששים לעשות זאת.

צילום: מירי צחי

המשואות יותר מרגשות

גן–צבי, בן 46, גדל בירושלים, למד בישיבה לצעירים (ישל"ץ) ולאחר מכן בישיבת מרכז הרב. את בית הוריו הוא מכנה "בית של תורה ודרך ארץ", של שילוב בין לימוד תורה ותודעה דתית לבין פתיחות והשכלה כללית. לאחר שירותו הצבאי למד כלכלה וחשבונאות באוניברסיטה העברית, וכיום הוא עובד כרואה חשבון. הרעיון ליצירה של "בשובך לציון" התגבש אצל גן–צבי בעקבות שנים רבות של תפילות יום העצמאות שבהן חווה פער בין העוצמה של היום והשמחה שבו לבין התפילה עצמה.

"יש מצוקה סביב התפילות", אומר גן–צבי, "מצד אחד יש אווירה חגיגית, אנשים באים לבושים בבגדי חג, אומרים את הפרק 'הודו לה' כי טוב' והכול מאוד שמח, אבל התפילה עצמה היא למעשה תפילה רגילה של יום שני בערב, דומה לתפילה שהתקיימה בלילה הקודם. התפילה עצמה היא אותה תפילה, בכלל לא נגעו בה. יש כל מיני דברים שאנחנו אומרים יום יום בתפילה וחשים פער מסוים בינם לבין המציאות שלנו, אבל הפער הזה מורגש ביתר שאת כשאומרים אותם בליל יום העצמאות. משפט כמו 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', כשקוראים אותו במעמד החגיגי של ליל יום העצמאות, צורם עוד יותר. אנחנו מתפללים כאילו אנחנו לא באמת כאן, כאילו לא קרה כלום.

"למעשה, כמעט לא נכתבה שום תפילה מיוחדת ליום הזה. התפילה בנויה כמעין שיבוץ של 'הודו לה' כי טוב', של תפילת ליל שבת ושל כל מיני פסוקים, אבל אין משהו מקורי, חדש, שמתייחס ליום העצמאות. כשדיברתי על כך בבית הכנסת שלי אמרה אחת הנשים, שעוסקת רוב זמנה בלימוד תורה, שבליל יום העצמאות היא מעדיפה להישאר בבית ולצפות בטקס הדלקת המשואות. הטקס, כך היא אמרה, מרגש אותה יותר מהתפילה. לא מעט אנשים מרגישים שהעיקר חסר מן הספר".

גם תפילות ליל יום העצמאות בישיבת מרכז הרב, שבה למד, לא הצליחו לדבריו ליצור את הטקס הדתי שלו ייחל. "אני זוכר את האווירה במרכז הרב ביום העצמאות כאווירה יפה ומרגשת", הוא נזכר, "התפילה של ליל יום העצמאות הייתה אירוע חשוב. אנשים באים בבגדי שבת ויש חזן שיודע לשיר, אבל משהו כל הזמן ניקר בי. אף אחד לא באמת מתרגש מ'והוא רחום יכפר עוון'. לפעמים הפער בולט דווקא בגלל האווירה היפה. אנחנו מתרגשים, אבל אנחנו לא באמת מביאים את זה לידי ביטוי במילים שאנו אומרים. אנו מסתובבים מסביב כל הזמן".

טראומה בגלל הרפורמה

למה זה קורה, בעצם? איך זה שתפילת יום העצמאות לא הצליחה להמריא, לכונן תפילה מקורית וחדשה?

"זה קורה משום שאנחנו חיים בדור שלא מעז באמת לגעת בדברים. חוששים מהרפורמה, מההשכלה, מכל התנועות היהודיות בהיסטוריה של מאתיים השנים האחרונות שיצאו מגדרי ההלכה האורתודוקסית. ולכן אנחנו לא נוגעים בכלום. אתה רואה בהרבה מקומות שלא מעזים לשנות, ואלו שמעזים לשנות – רבנים ומנהיגי ציבור – בדרך כלל לא מצליחים לסחוף אחריהם קהל. יש טראומה בגלל הרפורמה, וכך אנו עדיין אומרים בתפילת שבת את 'יקום פורקן' ומתפללים לשלומם של תלמידי החכמים בבבל, למרות שלדעתי אין שם היום יהודי אחד. ניסו לעצב את היום הזה עם מה שיש, אבל פחדו ללכת רחוק מדי".

"בשובך לציון" הוא סידור ליום העצמאות שאינו מסתפק רק בהדפסת התפילה המקובלת ביום העצמאות לצד דברי תורה וקטעים ספרותיים, אלא יצירה מקורית שמורכבת מפיוטים שכתב גן–צבי, המשולבים בתוך התפילה. התמה המרכזית של הפיוטים היא המעבר מגלות לגאולה, וההודאה על מה שישנו. המתכונת, לא במקרה, מזכירה את תפילות הימים הנוראים. "כבר הרבה שנים שלבי נמשך לפיוטים", אומר גן–צבי, "אני אוהב לקרוא את פיוטי החגים השונים שמודפסים בדרך כלל בסוף המחזור, והרגשתי שהפיוט הוא דרך לתת ביטוי לרחשי הלב, לזמן, למשהו שנוסף על הנוסח הקבוע, מבלי לפגוע בנוסח הקבוע.

"יש גם מקרים שבהם הפיוט הפך להיות חלק בלתי נפרד מהתפילה – הדוגמה המפורסמת ביותר היא 'ונתנה תוקף', שהיה פיוט ככל הפיוטים, והיום אין תפילה אשכנזית בימים נוראים שבה לא אומרים אותו, למרות שבבסיס הדברים הוא לא עיקר התפילה. לאט לאט התחלתי לכתוב פיוטים – פיוט ליום ירושלים, ולאחר מכן פיוטים ליום העצמאות. בהמשך הבנתי שצריך ליצור סידור שיבטא את התחושות כלפי היום הזה".

את רוב הפיוטים כותב גן–צבי בבית, "לא באווירה רומנטית של בית קפה אפוף עשן", כדבריו. הפיוטים שהתקבצו לסידור מזכירים במבנה שלהם את הפיוטים הקלאסיים שהפכו לחלק מן הליטורגיה היהודית. "הניסיון הוא לבטא את המאורע הגדול הזה של הקמת המדינה מכל מיני צדדים שלו", אומר גן–צבי, "להכניס אותו לרצף של הגלות והגאולה, של פסח, יציאת מצרים, שיבת ציון והקמת המדינה. השואה, כמובן, היא אירוע שאי אפשר להתעלם ממנו. יש סמיכות זמנים ברורה בין השואה לתקומה – המדינה קמה אחרי הטראומה הנוראית של השואה, וגם את זה אני מנסה לבטא בפיוטים. מעבר לכך היה לי חשוב לכתוב במבנה קבוע של חריזה, ולא במבנה של שירה חופשית. בחרתי בשירה שקולה, מבנית, כאשר לצד כל פיוט יש הסבר קצר.

"בחרתי במכוון בתמה המרכזית של הגלות והגאולה. אני לא בטוח שביום הזה, בתפילת ההודיה, צריך לדבר דווקא על האתגרים של החברה הישראלית או על המורכבות שבקיום היהודי–ישראלי. ההיבטים הללו קיימים וכולנו מכירים אותם, וביום כזה צריך בעיניי להבליט את הדבר העצום הזה – יצאנו מאיפה שהיינו והגענו לאן שהגענו, ולפני מאה שנה לא היה סביר שזה יקרה. בשיח הדתי מדברים הרבה על כך שעוד לא הגענו למצב האידיאלי, ועוד אין בית מקדש, אבל מרוב הדיבורים האלה אנו שוכחים שמה שיש לנו כבר זה המון. נכון שצריך לעבוד קשה, אבל זה לא מטשטש את מה שהגענו אליו".

השינויים יבואו מלמטה

באמצעות הפיוט מצליח גן–צבי אף לתת ביטוי להיבטים חדשים, מודרניים יותר, של היחס לקב"ה. "שים לב שבהרבה פיוטים יש ניסיון של הפייטן לעצב את הפמליה של מעלה, של הקדוש ברוך הוא, כמין מסדר צבאי. כבר חז"ל השוו בכל מיני מקומות את הפמליה של מעלה ללגיונות הרומים שהם הכירו. התפיסה של השמים או של הא–ל הייתה שהם צריכים להיראות כמו אימפריה. היום אין לנו האימפריה הרומית, אלא עולמות אחרים – אנחנו בוחרים את השליטים והמנהיגים שלנו בעצמנו. אנחנו כבר לא יכולים לדבר על הקב"ה כמלך, זה משהו קצת תלוש. אולי הגיע הזמן להתקדם ולחשוב על כך שאנחנו למעשה בוחרים את הקב"ה. בעיניי זה דבר עצום – אנחנו אלה שבוחרים להיות יהודים מאמינים. פעם לא בחרו את השליטים: היינו נתינים של השליט, ולפיכך גם ראינו את עצמנו כנתינים של הקב"ה. אולי לאור התפיסות המדיניות והפוליטיות שלנו, שהשתנו, גם הדימויים הדתיים צריכים להשתנות".

כשאתה מתבונן על הסידור החדש שיצרת ועל הפיוטים שכתבת, אתה מצליח לדמיין את הפיוטים האלה מושרים בתפילת יום העצמאות בישיבה לצעירים, או במרכז הרב?

"לא. אני לא חושב שזה היה מתקבל בברכה בישיבה, וזה כאמור בשל הרתיעה המאוד–גדולה משינוי בעולם הרבני. המקום הכי טבעי שבו הסידור הזה היה צריך לצמוח הוא בישיבה כמו מרכז הרב, או בישיבות הציוניות בכלל, והן לא עושות את זה. בסופו של דבר החלום שלי הוא שייקחו את הסידור הזה ויאמצו אותו, ושהתפילה תהפוך למין תפילת ימים נוראים – בלי הקונוטציה של היראה והחרדה. כך נוכל להיכנס ליום הזה כמו שצריך".

זה מעניין שההצעה לסדר חדש ליום העצמאות מגיעה לא מההנהגה הרבנית – שמפחדת משינוי, לדבריך – אלא דווקא ממישהו שלא עוסק ברבנות או בהנהגה ציבורית. אתה חושב שיש כאן מקרה פרטי של תופעה כללית יותר – של שינויים בעולם הדתי שמתרחשים מלמטה, מהציבור, ורק אחר כך הרבנים מגיבים עליהם?

"בהחלט. אני חושב שהשינויים בעולם הדתי יבואו מלמטה. כך גם בתחום מעמד האישה – הכול מתחיל מלמטה, וההנהגה הרבנית מגיבה באיחור. הפמיניזם הדתי התפתח כאשר נשים החליטו לתבוע את מקומן וליצור בעצמן את השינוי. קהילות שונות בחרו לעצב את המרחב שלהן כך או אחרת, בדרכן. אם לפני עשר שנים היית פונה לרב ושואל אותו על שינוי מעמד הנשים בבית הכנסת, הוא היה אומר 'לא' ומסיים את הדיון, והנה זה בא מלמטה. כך גם לגבי יום העצמאות – השינוי לא יבוא מהרבנים, אלא מאנשים בשטח, מקהילות, מהחלטות שקבוצות רחבות מקבלות על עצמן".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' באייר תשע"ו, 13.5.2016