מתפללים כאילו לא קרה כלום | אריאל הורוביץ

הגיע הזמן שנוסח תפילות יום העצמאות ישקף את גודלו של היום הזה. כך טוען דן גן-צבי, תלמיד מרכז הרב בעבר ורואה חשבון ירושלמי בהווה, שחיבר סידור מיוחד שבו הוא מעניק נוסח חדש ורצוף פיוטים לתפילות היום, ומקווה ליצוק בכך תוכן דתי לחג הלאומי

מדי יום נוסע דן גן–צבי מביתו בירושלים לעבודתו במשרד רואי חשבון בתל אביב. בדרכים, בין פקקי תנועה לנתיבים מהירים, הוא חושב על פיוטים – מחבר אותם בראשו, מחכה לשעות הקטנות של הלילה שבהן ישוב לביתו ויכתוב את הפיוטים, פיוטי גלות וגאולה, שואה ותקומה. בדרכים הללו נולד "בשובך לציון", סידור ליום העצמאות שהוא מוציא לאור כעת, ובו הצעה לסדר – תפילת יום העצמאות שדומה במתכונתה וברעיון שעומד מאחוריה לתפילות הימים הנוראים. באמצעות הסידור הזה, שנוצר, כך מעיד גן–צבי, מתוך תחושה של ריקנות בתפילת יום העצמאות הנוכחית, הוא מקווה להעניק ליום העצמאות את התוכן הדתי הראוי לו, ולחדש היכן שהרבנים, לדבריו, חוששים לעשות זאת.

תפילה

צילום: מירי צחי

המשואות יותר מרגשות

גן–צבי, בן 46, גדל בירושלים, למד בישיבה לצעירים (ישל"ץ) ולאחר מכן בישיבת מרכז הרב. את בית הוריו הוא מכנה "בית של תורה ודרך ארץ", של שילוב בין לימוד תורה ותודעה דתית לבין פתיחות והשכלה כללית. לאחר שירותו הצבאי למד כלכלה וחשבונאות באוניברסיטה העברית, וכיום הוא עובד כרואה חשבון. הרעיון ליצירה של "בשובך לציון" התגבש אצל גן–צבי בעקבות שנים רבות של תפילות יום העצמאות שבהן חווה פער בין העוצמה של היום והשמחה שבו לבין התפילה עצמה.

"יש מצוקה סביב התפילות", אומר גן–צבי, "מצד אחד יש אווירה חגיגית, אנשים באים לבושים בבגדי חג, אומרים את הפרק 'הודו לה' כי טוב' והכול מאוד שמח, אבל התפילה עצמה היא למעשה תפילה רגילה של יום שני בערב, דומה לתפילה שהתקיימה בלילה הקודם. התפילה עצמה היא אותה תפילה, בכלל לא נגעו בה. יש כל מיני דברים שאנחנו אומרים יום יום בתפילה וחשים פער מסוים בינם לבין המציאות שלנו, אבל הפער הזה מורגש ביתר שאת כשאומרים אותם בליל יום העצמאות. משפט כמו 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', כשקוראים אותו במעמד החגיגי של ליל יום העצמאות, צורם עוד יותר. אנחנו מתפללים כאילו אנחנו לא באמת כאן, כאילו לא קרה כלום.

"למעשה, כמעט לא נכתבה שום תפילה מיוחדת ליום הזה. התפילה בנויה כמעין שיבוץ של 'הודו לה' כי טוב', של תפילת ליל שבת ושל כל מיני פסוקים, אבל אין משהו מקורי, חדש, שמתייחס ליום העצמאות. כשדיברתי על כך בבית הכנסת שלי אמרה אחת הנשים, שעוסקת רוב זמנה בלימוד תורה, שבליל יום העצמאות היא מעדיפה להישאר בבית ולצפות בטקס הדלקת המשואות. הטקס, כך היא אמרה, מרגש אותה יותר מהתפילה. לא מעט אנשים מרגישים שהעיקר חסר מן הספר".

גם תפילות ליל יום העצמאות בישיבת מרכז הרב, שבה למד, לא הצליחו לדבריו ליצור את הטקס הדתי שלו ייחל. "אני זוכר את האווירה במרכז הרב ביום העצמאות כאווירה יפה ומרגשת", הוא נזכר, "התפילה של ליל יום העצמאות הייתה אירוע חשוב. אנשים באים בבגדי שבת ויש חזן שיודע לשיר, אבל משהו כל הזמן ניקר בי. אף אחד לא באמת מתרגש מ'והוא רחום יכפר עוון'. לפעמים הפער בולט דווקא בגלל האווירה היפה. אנחנו מתרגשים, אבל אנחנו לא באמת מביאים את זה לידי ביטוי במילים שאנו אומרים. אנו מסתובבים מסביב כל הזמן".

טראומה בגלל הרפורמה

למה זה קורה, בעצם? איך זה שתפילת יום העצמאות לא הצליחה להמריא, לכונן תפילה מקורית וחדשה?

"זה קורה משום שאנחנו חיים בדור שלא מעז באמת לגעת בדברים. חוששים מהרפורמה, מההשכלה, מכל התנועות היהודיות בהיסטוריה של מאתיים השנים האחרונות שיצאו מגדרי ההלכה האורתודוקסית. ולכן אנחנו לא נוגעים בכלום. אתה רואה בהרבה מקומות שלא מעזים לשנות, ואלו שמעזים לשנות – רבנים ומנהיגי ציבור – בדרך כלל לא מצליחים לסחוף אחריהם קהל. יש טראומה בגלל הרפורמה, וכך אנו עדיין אומרים בתפילת שבת את 'יקום פורקן' ומתפללים לשלומם של תלמידי החכמים בבבל, למרות שלדעתי אין שם היום יהודי אחד. ניסו לעצב את היום הזה עם מה שיש, אבל פחדו ללכת רחוק מדי".

"בשובך לציון" הוא סידור ליום העצמאות שאינו מסתפק רק בהדפסת התפילה המקובלת ביום העצמאות לצד דברי תורה וקטעים ספרותיים, אלא יצירה מקורית שמורכבת מפיוטים שכתב גן–צבי, המשולבים בתוך התפילה. התמה המרכזית של הפיוטים היא המעבר מגלות לגאולה, וההודאה על מה שישנו. המתכונת, לא במקרה, מזכירה את תפילות הימים הנוראים. "כבר הרבה שנים שלבי נמשך לפיוטים", אומר גן–צבי, "אני אוהב לקרוא את פיוטי החגים השונים שמודפסים בדרך כלל בסוף המחזור, והרגשתי שהפיוט הוא דרך לתת ביטוי לרחשי הלב, לזמן, למשהו שנוסף על הנוסח הקבוע, מבלי לפגוע בנוסח הקבוע.

"יש גם מקרים שבהם הפיוט הפך להיות חלק בלתי נפרד מהתפילה – הדוגמה המפורסמת ביותר היא 'ונתנה תוקף', שהיה פיוט ככל הפיוטים, והיום אין תפילה אשכנזית בימים נוראים שבה לא אומרים אותו, למרות שבבסיס הדברים הוא לא עיקר התפילה. לאט לאט התחלתי לכתוב פיוטים – פיוט ליום ירושלים, ולאחר מכן פיוטים ליום העצמאות. בהמשך הבנתי שצריך ליצור סידור שיבטא את התחושות כלפי היום הזה".

את רוב הפיוטים כותב גן–צבי בבית, "לא באווירה רומנטית של בית קפה אפוף עשן", כדבריו. הפיוטים שהתקבצו לסידור מזכירים במבנה שלהם את הפיוטים הקלאסיים שהפכו לחלק מן הליטורגיה היהודית. "הניסיון הוא לבטא את המאורע הגדול הזה של הקמת המדינה מכל מיני צדדים שלו", אומר גן–צבי, "להכניס אותו לרצף של הגלות והגאולה, של פסח, יציאת מצרים, שיבת ציון והקמת המדינה. השואה, כמובן, היא אירוע שאי אפשר להתעלם ממנו. יש סמיכות זמנים ברורה בין השואה לתקומה – המדינה קמה אחרי הטראומה הנוראית של השואה, וגם את זה אני מנסה לבטא בפיוטים. מעבר לכך היה לי חשוב לכתוב במבנה קבוע של חריזה, ולא במבנה של שירה חופשית. בחרתי בשירה שקולה, מבנית, כאשר לצד כל פיוט יש הסבר קצר.

"בחרתי במכוון בתמה המרכזית של הגלות והגאולה. אני לא בטוח שביום הזה, בתפילת ההודיה, צריך לדבר דווקא על האתגרים של החברה הישראלית או על המורכבות שבקיום היהודי–ישראלי. ההיבטים הללו קיימים וכולנו מכירים אותם, וביום כזה צריך בעיניי להבליט את הדבר העצום הזה – יצאנו מאיפה שהיינו והגענו לאן שהגענו, ולפני מאה שנה לא היה סביר שזה יקרה. בשיח הדתי מדברים הרבה על כך שעוד לא הגענו למצב האידיאלי, ועוד אין בית מקדש, אבל מרוב הדיבורים האלה אנו שוכחים שמה שיש לנו כבר זה המון. נכון שצריך לעבוד קשה, אבל זה לא מטשטש את מה שהגענו אליו".

השינויים יבואו מלמטה

באמצעות הפיוט מצליח גן–צבי אף לתת ביטוי להיבטים חדשים, מודרניים יותר, של היחס לקב"ה. "שים לב שבהרבה פיוטים יש ניסיון של הפייטן לעצב את הפמליה של מעלה, של הקדוש ברוך הוא, כמין מסדר צבאי. כבר חז"ל השוו בכל מיני מקומות את הפמליה של מעלה ללגיונות הרומים שהם הכירו. התפיסה של השמים או של הא–ל הייתה שהם צריכים להיראות כמו אימפריה. היום אין לנו האימפריה הרומית, אלא עולמות אחרים – אנחנו בוחרים את השליטים והמנהיגים שלנו בעצמנו. אנחנו כבר לא יכולים לדבר על הקב"ה כמלך, זה משהו קצת תלוש. אולי הגיע הזמן להתקדם ולחשוב על כך שאנחנו למעשה בוחרים את הקב"ה. בעיניי זה דבר עצום – אנחנו אלה שבוחרים להיות יהודים מאמינים. פעם לא בחרו את השליטים: היינו נתינים של השליט, ולפיכך גם ראינו את עצמנו כנתינים של הקב"ה. אולי לאור התפיסות המדיניות והפוליטיות שלנו, שהשתנו, גם הדימויים הדתיים צריכים להשתנות".

כשאתה מתבונן על הסידור החדש שיצרת ועל הפיוטים שכתבת, אתה מצליח לדמיין את הפיוטים האלה מושרים בתפילת יום העצמאות בישיבה לצעירים, או במרכז הרב?

"לא. אני לא חושב שזה היה מתקבל בברכה בישיבה, וזה כאמור בשל הרתיעה המאוד–גדולה משינוי בעולם הרבני. המקום הכי טבעי שבו הסידור הזה היה צריך לצמוח הוא בישיבה כמו מרכז הרב, או בישיבות הציוניות בכלל, והן לא עושות את זה. בסופו של דבר החלום שלי הוא שייקחו את הסידור הזה ויאמצו אותו, ושהתפילה תהפוך למין תפילת ימים נוראים – בלי הקונוטציה של היראה והחרדה. כך נוכל להיכנס ליום הזה כמו שצריך".

זה מעניין שההצעה לסדר חדש ליום העצמאות מגיעה לא מההנהגה הרבנית שמפחדת משינוי, לדבריך אלא דווקא ממישהו שלא עוסק ברבנות או בהנהגה ציבורית. אתה חושב שיש כאן מקרה פרטי של תופעה כללית יותר של שינויים בעולם הדתי שמתרחשים מלמטה, מהציבור, ורק אחר כך הרבנים מגיבים עליהם?

"בהחלט. אני חושב שהשינויים בעולם הדתי יבואו מלמטה. כך גם בתחום מעמד האישה – הכול מתחיל מלמטה, וההנהגה הרבנית מגיבה באיחור. הפמיניזם הדתי התפתח כאשר נשים החליטו לתבוע את מקומן וליצור בעצמן את השינוי. קהילות שונות בחרו לעצב את המרחב שלהן כך או אחרת, בדרכן. אם לפני עשר שנים היית פונה לרב ושואל אותו על שינוי מעמד הנשים בבית הכנסת, הוא היה אומר 'לא' ומסיים את הדיון, והנה זה בא מלמטה. כך גם לגבי יום העצמאות – השינוי לא יבוא מהרבנים, אלא מאנשים בשטח, מקהילות, מהחלטות שקבוצות רחבות מקבלות על עצמן".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' באייר תשע"ו, 13.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 במאי 2016, ב-גיליון אמור תשע"ו - 979 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 18 תגובות.

  1. אני מאוד מבין את הרגשתו של דן גד צבי בקשר למאלכותיות שיש לתפילות יום העצמאות כפי שתוקנו וכפי שהן נהוגות אבל אני מאוד מבין גם למה מתקני התפילות וממשיכיהם כיום (=רבותינו המאמינים בחשיבותה של מדינת ישראל) לא תיקנו למשל "על הניסים" או קריאה בתורה , למרות שמבחינה הלכתית זה אפשרי גם כיום (לא ארחיב כאן במקורות ואפנה את המעוניינים למאמר של הרב חיים נבון על הנושא הנמצא ברשת "תפילה במציאות משתנה" יעויי "ש)

    לענ"ד דן גד צבי מפספס את הנקודה והנקודה היא לא החשש מהרפורמה וכד' אלא פשוט שילוב ואיזון בין הרצוי למצוי:

    פוסק הוא לא רק איש חזון אלא גם פרקטיקן שכל הזמן נצרך להכריע כאשר בשיקוליו מעורבים לכתחילה ובדיעבד ורצוי מול מצוי ועוד ועוד

    ובנידון דידן צריך לזכור שהפוסקים ומתקני התפילות לא חושבים רק איך יתפללו בישיבות והקהילות שלנו הדתיים הלאומיים אלא מה יקרה במניין מזדמן בו מתפללים דתיים לאומיים וחרדים יחדיו

    זה יכול לקרות בבתי כנסת של בתי חולים ובתי מלון או בתחנה מרכזית או סתם באמצע המנגל בפארק שמתאספים למנחה

    מי ייתן והציבור החרדי יחבור לשמחתו של עם ישראל ביום העצמאות – אבל נכון לעכשיו זה טרם קרה והציבור החרדי לא קיבל את יום העצמאות כיום בעל משמעות רוחנית והחרדים הם ולא אחרים הם שותפינו לתורה ותפילה והם אלו שעמם נתפלל ושישלימו לנו מניין בעת הצורך

    הפוסקים לא יכולים להרשות לעצמם מצב בו יהיו יומיים בשנה (ימי העצמאות ווירושלים) ועוד יומיים כה שמחים וחשובים 10 יהודים לא יוכלו להתפלל יחד

    תארו לכם מצב שיהיו מריבות על ה"על הניסים" בעיצומה של חזרת הש"ץ או שבעת הקריאה בתורה הגבאים לא יוכלו להעלות אנתפללים מסויימים לתורה כי הם חרדים והם לא מעוניינים לקבל עליה בקריאה הזו? איזה כבוד זה יהיה לספר תורה ולציבור?

    לכן הפוסקים הולכים בעניין הזה באיזון אולי לא מושלם בין הרצוי- לציין בתפילות את גודלו של יום ולהודות לה' על הגאולה והניסים להם זכינו- לבין המצוי בו הרבה מאוד מקהל יראי ה' לא מקבל את יום העצמאות כיום שמחה רוחני והלכתי.

    מצד אחד משאירים את שלד התפילה כרגיל בכדי שכל מניין מתפללים ציוניים ושאינם יוכלו להתפלל ביחד ומצד שני מוסיפים קטעים מסביב לאלו שרואים חובה להודות ולהלל לה' בימים גדולים אלו וככה יוצאת פשרה שאפשר לחיות אתה שלפחות בפוטנציה תאפשר את המינימום הנדרש לתפילה שכל יהודי יוכל להתפלל בה מבלי התנגדות

    זאת לענ"ד הסיבה המרכזית למלאכותיות הקיימת בסדר התפילות ליום העצמאות ויום ירושלים – מלאכותיות שהיא כפי הנראה מחוייבת המציאות עד שיכשר דרא וכל ציבור שומרי המצוות בעז"ה יקבל את ימים אלו יום העצמאות ויום ירושלים כימי הלל והודאה

    • תפילות יום העצמאות - אחלה שבאחלה

      בס"ד ח' באייר ע"ו.

      אין על סדר תפילות יום העצמאות שתיקנו הגר"י הרצוג והגר"מ עוזיאל באותם ימים נוראי הוד, של תחיית קוממיות ישראל, הצלה מידי רבים וחזקים שעמדו עלינו לכלותנו, וקיבוץ מאות אלפי יהודים מארבע כנפות תבל לבנות את ארץ אבותיהם ולהיבנות בה..

      הלב המתרונן התפרץ בראותו עין בעין את המון 'גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים'.

      אחרי שואה נוראה שבה היינו ממש 'יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל', 'רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף', 'כל אכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות'. והפליטים שרידי חרב, תועים בישימון דרך, או עוברים את הים הסוער בספינות מעפילים רעועות 'עיר מושב לא מצאו', ועל פתח הארת מחזירים אותם להיות 'יושבי עני וברזל' ומגרשים אותם מהארץ.

      עד שה' רואה בעניים ופותח לפניהם את שערי הארץ, ומקיים בהם, פשוטו כמשמעו: 'ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למצאי מים, ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב, ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה, ויברכם וירבו מאד ובהמתם לא ימעיט'.הלא כל מה שכתוב במזמור קז, הולך ומתגשם לעינינו, 'מי חכם ויבן אלה ויתבוננו חסדי ה"..

      אך 'רבותינו שבארץ ישראל' לא מסתפקים בפלא הנראה לעין, והם תוכפים להודאה את הציפיה לגילוי מלכות שמים ותיקון העולם כולו (מזמורים צח-צט) , ואחריהם כמה בתים מ'לכה דודי' המבטאים את הצפיה לגאולה שלימה שבה 'כבוד ה' עליך נגלה', קיבוץ גלויות ובניין ירושלים – 'בך יחסו עניי עמי ונבנתה עיר על תלה', וביאת המשיח – 'על יד איש בן פרצי'.

      ומתוך ההודאה על ההווה והצפיה לעתיד עומדים להתפלל ערבית. ולאחריה מתחזקים בקבלת עול מלכות שמים, 'שמע ישראל', ה' הוא האלקים', 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח' בניגון המרטיט מימי השואה.

      אנחנו שומעים את קול השופר המזעיק על המלחמה שכופה עלינו הצר הצורר אותנו, ומצפים אל ה' שיזכור אותנו ויושיענו מאויבינו. אנחנו עומדים כחולמים מול שיבת ציון שלנגד עינינו, אך מרגישים כמה עוד חסר, ומייחלים 'שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב', ותובעים מעצמנו: 'הזורעים בדמעה ברנה יקצורו'.

      תפילות יום העצמאות נכתבו בדם ליבם של חכמים שחוו בכל מאדם את פלאי תקומת ישראל, עם ההרגשה של החלקיות והחוסר שיש בתהליך שעדיין לא הושלם. בסדר התפילה שקבעו ניתן ביטוי ממצה הן להודאה על מה שיש והן לתפילה על העתיד.

      מובן שהתפילה בבית הכנסת אי אפשר להאריך, משום 'טרחא דצבורא'. לפיכך המליצו הרבנים שבסעודות החג ישירו פיוטים שחיברו חכמי הדורות שבהם ביטאו את כיסופיהם לציון ולגאולת ישראל (כנזכר במאמרו של הרב שמואל כ"ץ, 'חידוש שלא היה כמותו מימי בית שני', באתר זה).

      אף סדרי לימוד ותפילות מעניינו של יום, כדוגמת סדרים שנהגו בהם בקהילות ישראל בימים מיוחדים, בהם התאספו חבורות חבורות וקראו קטעים מעניינו של יום, מהמקרא, המשנה הגמרא ומדרשי חז"ל. כגון 'תיקון ליל שבועות', 'תיקון ליל הושענא רבה', 'תיקון ז' באדר', 'תיקון שביעי של פסח', 'ברית יצחק' לליל הברית ו'סדר חנוכת הבית'.

      עולם תפילתו ולימודו של האדם מישראל מתחיל בתפילת הציבור בבית הכנסת השואפת להיות קצרה ומאחדת, וממשיך בחוג המשפחה וחבורות הלומדים, ושם יש מקום לגיוון רב, כל משפחה וחבורה לפי עניינה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      .

      • ש. צ שלום רב

        מה שאתה אומר זה נכון וקטעי התפילה שנבחרו הולמים את היום ומה שהוא מבטא אבל לא על כך עולה תחושת המלאכותיות

        התחושה הזו באה על רקע המחשבה שאם אנחנו רואים את יום העצמאות ויום ירושלים כימי הודאה הדומים לחנוכה ופורים אז חסרים לנו המאפיינים המובהקים של תפילות הימים האלו – "על הניסים" וקריאה בתורה.

        אתה נתת דוגמאות מתפילת ערבית של יום העצמאות שתחושת המלאכותיות בה פחות קיימת אבל בתפילת שחרית התחושה קיימת הרבה יותר שאומרים למשל פסוקי דזמרא של שבת ויו"ט (וכי בחנוכה ופורים זה נהוג? ) או שקוראים "דמוי הפטרה" במקום קריאה בתורה

        זה לא אומר חלילה שהמלאכותיות הזו היא בלתי נסבלת , בסך הכל אף אחד לא מת מקריאת פרק מתוך הנביאים שבאמת הולם את שאיפותינו ביום הזה אבל אני גם מבין את השאיפה לעיצוב יותר אוטנתי של תפילות יום זה שיקבעו אותו כיום הודאה שווה ערך לחנוכה ופורים

        ושוב, כפי שכתבתי באריכות כרגע שלדאבונינו לא כל קהל יראי ה' רואה את משמעותו הגדולה של יום העצמאות הליכה כמה צעדים קדימה בתפילות יום העצמאות תגרום לנזק יותר מתועלת ואז יצא שכרינו בהפסדנו

        • ובקיצור: ההרגשה על המלאכותיות בתפילות יום העצמאות היא לא בגלל התוכן של הקטעים שאומרים שהם אכן הולמים מאוד את יום זה.

          ההרגשה היא יותר על מה שאין ופחות על מה שיש

          למרות שגם על קטעים מסויימים יש את התחושה הזו – כך למשל אמירת "ה' הוא האלוקים" בתפילת ערבית, לאחר תפילת נעילה ביום כיפור אכן מדובר ברגע עוצמתי של קבלת עול מלכות שמיים
          לאחר יום שלם של תענית תפילות ותחנונים אך כשזה נלקח ב"העתק הדבק" ליום העצמאות זה נראה מלאכותי

          כך גם כפי שציינתי לגבי פסוקי דזמרא וה"דמוי הפטרה"

          חשבתי לתומי שאילו במקום הפרק מישעיהו שתוקן לקרוא היו מתקנים למשל פרק או שנים לא מהנביאים אלא מהכתובים (פרקים א וג מעזרא למשל מאוד הולמים את היום) זה היה נראה הרבה יותר טבעי ולא מלאכותי כי זה דומה למשהו שכבר קיים והוא קריאת המגילות במועדים השונים שלמעט מגילת אסתר ברוב בתי הכנסת (למעט הנוהגים בשיטת הגר"א) קוראים אותן מתוך תנ"ך מודפס וללא ברכה.

          כל זאת כמובן לפלפולא בעלמא ואני הקטן כמובן נוהג בתפילות אלו כתקנת הרבנות הראשית וכמנהג כל הישיבות ובתי הכנסת בציבור הדתי לאומי

    • על הדיונים במועצת הרבנות הראשית על קביעת יום העצמאות וסדריו, ראו במאמרו של הרב שמואל כ"ץ, 'יום העצמאות', באתר 'דעת'.

      על סדרי יום העצמאות בקהילות שונות כתב ד"ר אהרן ארנד, במאמריו: 'יום העצמאות בספרות הרבנית', הדף השבועי – אוניברסיטת בר אילן, גליון 129 (תשנ"ו); 'יום העצמאות – הלכה מנהג וסיפור',שם, גליון 183 (תשנ"ז); 'יום העצמאות בתקנות בתי הכנסת', שם, גליון 340 (תש"ס); 'ענייני יום העצמאות', שם, גליון 755 (תשס"ח).

      נוסח על הנסים ליום העצמאות, שניסח ר' עמוס חכם ז"ל – באתר של בנו, ד"ר נח חכם נ"י, באוניברסיטה העברית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • פיסקה 3, שורה 3-4:
      … ועל פתח הארץ מחזירים אותם להיות 'אסיר עני וברזל' ומגרשים אותם מהארץ.

    • 'ה' הוא האלקים' ו'עוד היום בנוב'' - השפיץ של השפיץ

      בס"ד ח' באייר תשע"ו

      לאמיר – שלום רב,

      הרי אי השלמות שבתחיית מלכות ישראל בדורנו היא בין השאר משום שעדיין חסרה קבלת מלכות שמים שלימה, וכנגד זה הנהיגה הרבנות הראשית בערבית של כניסת החג מעמד של קבלת עול מלכות שמים – 'שמע ישראל', 'ה' הוא האלקים', 'אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח' וכו'. וכך יוצאים אנחנו מבית הכנסת בתובנה ברורה, של צפייה לקבלת עול מלכות שמים שלימה של האומה, כפי שקראו בימי אליהו בהר הכרמל: 'ה' הוא האלקים',

      קריאת 'עוד היום בנוב' היא הביטוי השלם של הצפיה ל'חוטר מגזע ישי' שישלים את גאולת ישראל מיד הצרים המנופפים ידם על הר ציון, שישלים את קיבוץ הגלויות והשכנת שלום בעם ישראל ובעולם כולו. על זה נוותר?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש. צ שלום רב

        לגבי "ה' הוא האלוקים" – אני מזדהה עם מה שאתה אומר ותודה על ההערה וההארה! אשריך!

        לגבי "עוד היום בנוב"- הוא שאמרתי שהפרק מאוד מתאים והולם את משמעותו של יום העצמאות אבל עצם העובדה שהוא נקרא כהפטרה ללא ברכה וללא הקדמה של קריאה בתורה לפני נותנת תחושה של "בכאילו" כי לא מצינו באף הזדמנות אחרת בתפילה שיקראו פרק בנביאים בבית הכנסת שלא משמש כהפטרה לאחר קריאה בתורה .

        -אך כמו שכתבתי כשמדובר בכתובים זה כן קיים, חמשת המגילות וכפי שכתבתי לגביהן-

        המלאכותיות היא לא בתוכן הפרק שהוא אכן מתאים ביותר! ליום העצמאות אלא בעצם קריאת פרק בנביאים שלא משמש כהפטרה

    • 'עוד היום בנב' כהקדמה ל'סידרא'

      בס"ד ח' באייר ע"ו

      לאמיר – שלום רב,

      קריאת פסוקי נביאים וכתובים נעשית בכל יום לקראת סיום התפילה במסגרת ה'סידרא', שנתקנה לאדם מישראל שייצא לעמל יומו מתוך פסוקי ביטחון וצפיה לגאולה ולגילוי מלכות שמים בעולם.

      ה'סידרא' פותחת בשני פסוקים מישעיהו (נט,כ-כא): 'ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב. ואני זאת בריתי אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם'.

      בהמשך נקראים פסוקי שירת המלאכים מישעיהו ו' ויחזקאל א': 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש קדוש קדוש ה' צ-באות מלא כל הארץ כבודו', ו'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', עם תרגומם. אליהם מצטרף הפסוק משירתם של בני ישראל על הים: 'ה' ימלוך לעולם ועד'.

      בהמשך נאמר פסוק מדברי הימים א' כט,יח,, שאמרו דוד בראותו שהעם התנדב בשמחה לבניין המקדש: 'ה' אלקי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך'. במילים פשוטות: יהי רצון שעם ישראל יהיה תמיד בשמחה וברוח נדיבה..

      בהמשך באים כמה פסוקים מתהלים, ושוב מהנביאים: 'תתן אמת ליעקב חסד לאברהם כאשר נשבעת לאבותינו מימי קדם' (מיכה ז,כ); ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו' (ירמיהו יז,ז); 'בטחו בה' עדי עד כי בי=ה ה' צור עולמים' (ישעיהו כו,ד); 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיהו מב,כא).

      קריאת נבואת ישעיהו 'עוד היום בנב', המבטאת את הצפיה למלך המשיח שישלים את עזרת ישראל מיד צר, קיבוץ נדחי ישראל והשכנת שלום בתוך עם ישראל ובעולם כולו – מהווה פתיחה מצויינת לפסוקי ה'סידרא' שכולם מחזקים את הביטחון בה' והצפיה לישועתו וגילוי כבוד מלכותו בעולם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      על ה'סידרא' ופסוקיה, ראו בספרו של הרב יששכר יעקבסון, נתיב בינה – פרקי מבוא, פירושים ועיונים ב"סידור", כרך א, עמ' 360-365.

      • ש. צ שלום רב

        עדיין זה נראה שאתה מפספס את הנקודה :

        את פסוקי קדושה דסידרא ושאר הפסוקים שציינת החזן לא קורא בנעימה של הפטרה וכל הקהל אומרים את הפסוקים ולא מדובר בפסוקים שהחזן קורא בהקראה לציבור

        "עוד היום בנוב" נקרא ע"י החזן בטעמי הפטרה וזה נראה במובהק כתחליף לקריאה בתורה אותה לא רצו לתקן -וכפי שכתבתי, מסיבות ברורות ונכוחות-

        שוב- לא מדובר מבחינתי באסון ואני לא לוקח את זה קשה כמו שדן גד צבי מתאר את תחושותיו בראיון כאן ואני כמוך חושב שמבחינה תוכנית "עוד היום בנוב ",מתאים מאוד ליום העצמאות

        ועדיין מדובר במשהו מלאכותי שאני יכול להבין את התמיהה לגביו

        אני כן חושב שדן גן צבי היה מקבל את תפילות אלו יותר באהבה ובהבנה אם הוא היה מודע לשיקולים של הפוסקים ומתקני התפילות בעניין – אני חושב שהוא לא ירד לסוף דעתם וניסיתי בתגובה הראשונה לפרט ולהסביר את מה שאני חושב שמנחה והנחה את רבני הציבור שלנו הדתי לאומי בעניין זה

    • 'אליהו הנביא ביום העצמאות ובתפילה לשלום המדינה

      בליל יום העצמאות אנחנו מזכירים את מעמד קבלת עול מלכות שמים שערך אליהו בהר הכרמל בקריאת: ה' הוא האלקים'. לאליה הנביא יהיה תפקיד גם בגאולה העתידה לאחד את עם ישראל, כנבואת מלאכי: 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'.

      שמו של אליהו לא נזכר בפירוש בנבואת ישעיהו, אך נראה שהוא זה שילווה אל ה'חטר מגזע ישי', ויפעל להגשמת הנבואה: 'וסרה קנאת אפרים וצררי יהודה יכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים' (ישעיהו יא,יג).

      ב'תפילה לשלום המדינה' מפורשת הצפיה למלך המשיח: 'ושלח לנו בן דוד משיחך לפדות מחכי קץ ישועתך', אך גם אליהו הנביא רמוז בה, שכן אומרים אנו 'ושלח אורך ואמתך לראשיה שריה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך'.

      הדברים מיוסדים על האמור בתהלים מג,ג: 'שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך', ופירש רש"י: 'שלח אורך – מלך המשיח שנדמה לאור, שנאמר: "ערכתי נר למשיחי"; ואמתך – אליהו הנביא, שהוא אמיתי נביא נאמן'.

    • בס"ד ח' באייר תשע"ו

      השאלה אם ציבור או יחידים לעשות יום לציון הצלה נסית שאירעה להם, עלתה לדיון כבר בתשובת רבי משה אלשקר (סימן מט) על קהל שקבעו לחוג לדורות יום שאירע להם בו נס כמו פורים, והוא פסק לחיוב. בעל 'פרי חדש' הסתייג מהוראה זו ע"פ האמור בגמ' (ראש השנה יח) שאין מוסיפים יום שמחה אחר החורבן.

      האחרונים הביאו ראיה מדברי הרמב"ם שהנהיג לדורות לצאצאיו את היום שבו עלה מהים במשתה ושמחה ומתנות לאביונים. כן הביאו ראיה מדברי המאירי (פסחים קיז): 'כל יחיד שאירעה אותו צרה ונגאל ממנה, רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה, אלא שאינו מברך עליו. וכן הדין בכל צבור וצבור, שכך היה יסוד נביאים לאמרו על כל צרה שניצול ממנה'.

      הרב חיד"א (חיים שאל, ח"ב, סי' יא), תומך בציון יום לזכר הנס, אך מסתייג מאמירת הלל אף בלי ברכה, שכן הרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא הזכירו את תקנת הנביאים לומר הלל על כל צרה שנגאלים ממנה. והוא משבח את מנהג ליוורנו שציינו את תשועת ה' באמירת 'הלל הגדול' שבפסוקי דזמרא בשבת בניגון ובנעימה. אף החת"ס (או"ח סי קסג) מסיק: 'דשפיר מצי ציבור או יחיד לקבוע יום מועד לעצמם ביום שנעשה להם נס, ומצוה נמי עבדי…'.

      ימי זכרון אלה להצלה עמדו ביסוד דיוני הפוסקים על קביעת יום העצמאות וסדריו. חומר רב רוכז בתשובת הראש"ל הגר"ע יוסף (יביע אומר, חלק י, או"ח סי' נג).

      הראש"ל הגר"י נסים בתשובתו לגבי תספורת ונישואין ביום העצמאות (יין הטוב, חלק ב, או"ח סי' יא) מסתמך, בין השאר, על דברי רבי חיים פאלאג'י, שכתב (מועד לכל חי, סי' ו), שבעירו יש משפחות שנעשה להן נס בח' באייר, ויש משפחות שנעשה להן נס בי"א בו, וקבעולהם ימים אלה פורים ומסתפרים בהם.

      ציינתי מקצת מן המקצת מהחומר הסוגיא זו, ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • לדמותו של יום העצמאות (מדברי הראש"ל רבי יצחק נסים)

      בדבריו ליום העצמאות הי"ב (תש"ך) אומר הרב נסים:

      '… אם נבוא להעריך את אותם המעשים, נמצא מצד אחד נקודות אור רבות, ומצד שני אכזבות, ואף בכך יימצאו רבים אשר ידגישו את האור, וכנגדם אחרים אשר ידגישו את השלילה…

      אבל ראוי לציין שבעזרת ה', מדינת ישראל ובראש ובראשונה ירושלים, הולכת ומתבצרת מבחינה רוחנית והופכת למרכז האומה אשר עיני כל הגולה נשואות אליה להדרכה רוחנית, לריבוץ תורה, ליצירה תורנית תרבותית ומדעית. ועם כל הליקויים הרבים שאין להתעלם מהם, הרי יש להודות שעצם תקומת ישראל נתנה דחיפה להתעוררות זו ולהתפתחות הרצויה והמעודדת…

      אם רצוננו שיום זה יקבל משמעות נכונה בלב האומה ויהיה הולם לתוכנו, הרי עלינו לשאוף לכך שצורתו של היום תשווה לאותם הימים שנקבעו באומה לימי שמחה, והם מושרשים עמוק בתודעתנו מבלי כל צורך לעורר את השמחה מבחוץ.

      טבעו של עם ישראל הוא לחוג את חגיו בביתו ולא ברחובות קריה, בקדושה ולא בהוללות, בהודיה לה' על הנסים ועל הפורקן שעשה לאבותינו ולנו, בתפילה על העבר ובבקשה על ההווה והעתיד.

      מועדי ישראל – יש בהם לא רק שמחה, אלא שאנו מעלים בהם על ראש שמחתנו את מצב העם בהווה, ותמיד אזהרה כרוכה בהם. חריגה מגבולות אלה, תביא בהכרח לידי שאננות. עם גמר ההילולא והחינגא,באה ריקנות ללב..

      מה שאין כן ההתרכזות במחשבה על גודל הנס ופעולתו עלינו, והקדושה שאנו ניסוך על יום זה בהיטהר נפשנו – טעם זה ישרה חגיגיות רבה, לא רק על היום עצמו, אלא רישומו יהא ניכר גם שלא בשעתו. בצורה זו יתגבש היום ויהיה מקובל עלינו'

      (לדור ולדורות, א: מאמרים ונאומים, ירושלים תשע"ג, עמ' קט-קי)

    • מדוע לא צויינו לדורות יום כיבוש הארץ ויום הקמת מלכות דוד?

      בס"ד ט' באייר ע"ו

      אולי לא היה צורך בציון יום כיבוש הארץ יום הקמת מלכות דוד, משום שלאירועים אלה יש לנו 'יום יום חג', שהרי כל אימת שאוכלים לחם מקיימים מצוות 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך', וכפי שאמרו חז"ל שיהושע תיקן את ברכת 'על הארץ ועל המזון' ודוד ושלמה תיקנו את ברכת 'בונה ירושלים'.

      ציון חגיגי והודאה על מתן הארץ, היה גם מידי שנה בשנה בהבאת הביכורים שהועלו לירושלים בקול רינה ותודה המון חוגג, כמתואר במסכת ביכורים, וכל אחד היה מגיש לכהן את ביכורי פרי אדמתו, באמרו: 'הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע לאבתינו לתת לנו', ובקראו מ'ארמי אבד אבי' עד ' ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ייתכן אולי לומר שבזמן בית ראשון היה מובן מאליו שהכניסה לארץ והקמת המלכות היא ה'גמר מלאכה' של יציאת מצרים, והמועדים שבתורה המציינים את יציאת מצרים כללו בתוכם את השמחה על התקדמות התהליך, כיבוש הארץ והקמת הממלכה.

      דווקא בימי בית שני, שרובו של העם היה תחת גלות ושעבוד, היה צורך לציין כ'חגים דרבנן' את ניצני הישועה והקוממיות, כדי להעצים את ערכם ולהפיח בעם תקווה לגאולה שלימה.

    • בס"ד 10.2.69 למדינת ישראל

      שבתי וראה, שלא רק מלכות דוד צויינה, אלא מלכותו של כל מלך, הן מישראל והן מאומות העולם, קיבלה ציון, כדברי רש"י (ר"ה ב,א ד"ה למלכים): 'רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך, משנה שעמד בה המלך, כדאמרינן במסכת גטין (דף פ') "משום שלום מלכות". וקבעו חכמים אחד בניסן לתחילת שנתו, ואפילו עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שניה'.

      אולי, לו זכר דוד בן-גוריון את המשנה 'באחד בניסן ראש השנה למלכים', היה קובע את יום העצמאות באחד בניסן, והיה זוכה להלל מוסכם על הכל 🙂

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      בגמ' (שם ח,א): 'אמר רב חסדא: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן'. אולי טעמו שמלכי אומות העולם באים לשמור על סדר העולם ויישובו, ולפיכך נמנית מלכותם מתאריך בריאת העולם. לעומתם, מלכי ישראל צריכים להביא את עם ישראל להגשמת הייעוד להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', ולפיכך נמנית מלכותם מאחד בניסן, היום בו קיבל העם את 'המשימה הלאומית' הראשונה, ובו הוקם המשכן והחלה השראת השכינה בישראל.

    • הזיקה בין מלכות ישראל לכהונה בא לידי ביטוי בפרשת המלך, המצטווה לכתוב לו את התורה על ספר 'מלפני הכהנים הלויים' כדי שתורה זו תנחה אותו בכל מעשיו. וכ'כהן המשיח' המצווה ללכת בדרכו של אהרן, 'בשלום ובמישור הלך אתי', ולהיות 'אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' – כן ייעודו של 'שרש ישי העומד לנס עמים', להשכין שלום בעם ישראל ובעולם כולו. על חזונו של הרמב"ם שמלך המשיח יתקן את העולם בדרכי שלום, ראו במאמרו של הרב אליהו גליל, 'בדרך אל המונותאיזם', באתר זה (בתגובותיי שם הבאתי מקבילות לרעיון בדברי רבי נחמן והראי"ה קוק).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. ולגבי הדברים שנאמרו על תפילת "יקום פורקן" על המילים "ודי בבבל " על התמיהה למה לאומרם גם כיום שישיבות בבל ההיסטוריות ממזמן אינן קיימות-

    הכינוי "בבל" משמש ככינוי לכל חוץ לארץ ולא רק לארץ בבל עצמה

    כך מוכר הביטוי מהגמרא "ארי עלה מבבל " שאומץ כלפי כל תלמיד חכם גדול שעלה ארצה – כך למשל כתב הרב חיים עוזר לרב קוק באיגרת כלפי החזו"א שעמד לעלות ארצה וזכור מלפני שנה שהנשיא רובי ריבלין התבטא כך בתנחומיו על פטירתו של הרב ליכטנשטיין שנה שעברה ותיארו בביטוי זה

    כידוע גם החזו"א וגם הרב ליכטנשטיין זכר צדיקים לברכה לא עלו ארצה מעיראק וגם ביתו של הרבי האחרון של חב"ד ה"770" מכונה בידי חסידי חב"ד "בית רבינו שבבבל " למרות שהוא נמצא כידוע בניו יורק ולא בבגדד. …….

  3. אגב הנושא שמעתי שבישיבת הכותל בזמנו הרב הדרי ביטל את אמירת הפרק "עוד היום בנגב" מהסיבה שזה היה נראה לו לא שייך כל העניין של "דמוי הפטרה" ושהרב אונטרמן זצ"ל ששמע על כך תמהה עליו "מה כל כך מפריע לו שיקראו פרק בתנ"ך"

    מישהו יודע האם שמועה זאת נכונה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: