מדוע המקדש לא נגיש? | שלומית רביצקי טור–פז ומשה (קינלי) טור–פז  

פרשתם של הכהנים מעלה את מעמדם, אך מרחיקה מעבודת המקדש את בעלי המומים שבהם. כיצד ניתן להסביר זאת?

פרשת אמור היא פרשתם של הכהנים – חייהם, טומאתם, טהרתם, תפקידיהם, איסוריהם. ככזו, מעלה הפרשה בצורה חדה את זכויות היתר, ולהבדיל גם את המעמד החסר, שמתלווים לאדם מכוח לידתו ושיוכו המשפחתי והגנטי. בעולם המקדש שוויון ובחירה חופשית, שבו אנו מבקשים להיות נידונים ומסווגים לשבט או לחסד, לזכויות או לחובות, על פי מעשינו ולא על פי מוצאנו והורינו, מעמדם ההיררכי של אלו שנולדו לכהונה מאתגר את השיח המוסרי והחברתי. ובתוך הסוגיה הגדולה של מעמד הכהנים, קשה הימנה סוגיית הכהנים בעלי המומים. כאשר הצו המוסרי–יהודי בעת הזו הינו הנגשת העולם לבעלי מוגבלויות, ומדי שנה גוברת המודעות לשילובם של בעלי צרכים פיזיים מיוחדים, כיצד נתמודד עם פרשה המונעת נגישותם של כהנים בעלי מום אל הקודש?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

אשליה של שלמות

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה' מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב. לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל, אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶתמִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם…" (ויקרא כא, כאכד)

התורה חוזרת ומדגישה את הדברים שוב ושוב, אולי כי אינם אינטואיטיביים; מעמד הכהונה והשיוך הכלכלי של כהן בעל מום אינם נלקחים ממנו, אולם הנגישות לעבודת ה' בבית המקדש נשללת ממנו. כך בנכות קבועה וכך גם בנכות זמנית, לפרק הזמן הרלוונטי.

הטעם הניתן בפרשה הינו "ולא יחלל את מקדשי". מדוע מחללת נוכחות בעלי המום את המקדש? הסבר אחד קשור בבית המקדש עצמו ובכבודו, כדברי בעל ספר החינוך: "להגדיל כבוד הבית והדרה… כי הוא מקום השלמות" (מצווה רע"ז). מה בית המקדש שלם, גם על עובדיו להיות שלמים. או במילים אחרות, מה הקב"ה שלם, גם על עמו ושליחיו להיות כן.

טעם זה תואם את אזכורם השני של המומים בפרשה – איסור הקרבת קרבן בעל מום: "כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם…" (כב, כ). העלבון שבהקרבת קרבן בעל מום מוכר לנו מן הסיפור המדרשי על בר קמצא שבשל נקמנותו מטיל מום בקרבן הניתן במתנה לקיסר הרומאי, מה שנחזה כזלזול ופגיעה של היהודים בשלטון ומביא לחורבן הבית. אם כן, שלמותו של הכהן המקריב, כמו גם שלמות הקרבן, תומכות שתיהן ברעיון השלמות האלוהית. "להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו".

ייתכן שהמסר העולה מכיוון זה אינו מכוון דווקא לפגיעה בכהנים בעלי המום, או חלילה לבעלי המום לאורך הדורות, אלא לעם ישראל כולו. זוהי הזמנה להגיע לבית המקדש ולהיכלל בו, כולנו, באיזו אשליית שלמות אלוהית המתרחבת לרגע לעולם האנושי שמטבעו פגום. כולנו מוזמנים להיות אורחים לרגע בחוויית "ותחסרהו  מעט מא–להים וכבוד והדר תעטרהו", למרות שלמעשה כולנו "ואנכי עפר ואפר".

חברה ללא אלימות

הסבר שני שמציע בעל ספר החינוך מתמקד בתהליך הנפשי–תודעתי העובר על המבקר בבית המקדש ומקריב קרבן. לא רק פאר ושלמות כלליים אלא יכולת מיקוד, ריכוז והתעלות: "ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן יפה תאר ויפה מראה… למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו… [ומתוך כך] תטהר נפשו ותתעלה… אין ראוי… שינוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש הַמְחַשֵּׁב…" (מצווה רע"ה). כלומר, מום גורם הסחת דעת למקריב ולמיטהר, ולכן נוכחותו נמנעת.

טיעון זה מודגש מאוד במכילתא המתארת את מתן תורה ואת "שלמותה" של האוכלוסייה מקבלת התורה:

"וכל העם רואים את הקולות", רבי אומר: להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כולן לפני הר סיני לקבל את התורה היו שומעין את הדיבור ומפרשים אותור' אליעזר אומר: להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כולן לפני הר סיני לקבל את התורה מגיד שלא היו בהן סומין, שנאמר "וכל העם רואים", מלמד שלא היו בהן אילמים, שנאמר "ויענו כל העם", מלמד שלא היו בהן חרשין, שנאמר "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", ומלמד שלא היו בהן חגרין, שנאמר" "ויתיצבו בתחתית ההר", מלמד שלא היו בהן טפשים, שנאמר: "אתה הראית לדעת" (מכילתא דרבי ישמעאל, בחדש, ט).

המוקד כאן אינו במומים פיזיים אסתטיים, אלא במצב התודעה של העם. הדרשן מדגיש כי מדובר בשבח ישראל ולא בשבח המקום, כי ישראל אינו נכפה לברית על כורחו ("כפה עליהם הר כגיגית"), אלא קשוב ומודע, מבין ומאזין, מביט ומקשיב, שומע ומפרש, כולם עיניהם, אוזניהם ושכלם כרויים ונבונים. מצב תודעה זה, הן במעמד הר סיני והן בכל הקרבת קרבן, מעצים את הברית, את המחויבות ואת ההדדיות שבין הקב"ה לעמו.

בימינו, אין די בהימנעות מהטלת מום, אלא בציות לחובה המוטלת על כולנו כפרטים וכחברה לקבל את השונה כשווה וכשלם. "ההוויה כולה מתפתחת ועולה כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה", כותב הרב קוק (אורות הקודש ב, תקל"ז). באחריותנו ובאמצעותנו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' באייר תשע"ו, 13.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 במאי 2016, ב-גיליון אמור תשע"ו - 979 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: