ללא תחילה וסוף | ניצה בן–דב

 

הספר חסר ההגדרה, העובר מנטורליזם בוטה של הדוחה ביותר ועד לנשגב ביותר, הוא מקטע מתוך יצירה בלתי גמורה. תיאוריו הרגישים מתנחלים היטב בלב הקורא

לבניקטעים מתוך חומר החיים

יצחק לבני

בחרה וערכה: 
אלאונורה לב

נ.ב ספרים, 2015, 158 עמ'

"החיים עצמם, חומר החיים, והמוות שהוא חלק מהם – אלה גיבורי הספר, אם יש לו גיבור או גיבורים", כותב יצחק לבני, איש תקשורת ותיק, מחבר הספר והדמות המספרת שלו. בקטע 15, הנקרא "טיוטה קצרה לארס פואטיקה" (עמ' 59), מתאר לבני את ספרו, את ציפיותיו מקוראיו, את יחסו המשתנה למילים שכתב, ואין מי שיכול לעשות זאת טוב ממנו.

זהו ספר מיוחד במינו. יש בו עשרים ותשעה קטעים שנלקחו מתוך ספרו הגדול, הכמו–אוטוביוגרפי והלא גמור של לבני, שהחל להיכתב לפני שנים רבות. ב–2011 פרסמתי ספר עיון שנקרא "חיים כתובים: על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות" ולשם כך קראתי עשרות רומנים אוטוביוגרפיים. מעולם לא נתקלתי בז'אנר כזה, החומק מכל הגדרה. התיאורים הנטורליסטיים המפורטים שהופכים כל חוויה, כל פעולה, כל מראה, כל הגיג לסרטון מילולי, שבו הקורא רואה לנגד עיניו וחש בכל רמ"ח איבריו באופן מוחשי מה עובר על המחבר – הופכים כל קטע מקטעי הספר לחלק מחייו של הקורא.

החיים‭ ‬והמוות‭ ‬מתערבבים‭ ‬בלי‭ ‬מחיצה‭. ‬יצחק‭ ‬לבני צילום‭: ‬משה‭ ‬שי‭, ‬פלאש‭ ‬90

החיים‭ ‬והמוות‭ ‬מתערבבים‭ ‬בלי‭ ‬מחיצה‭. ‬יצחק‭ ‬לבני
צילום‭: ‬משה‭ ‬שי‭, ‬פלאש‭ ‬90

תנועת ידו של הגבאי

ז'אנר כזה מצליח לעשות את הקורא שותף מלא של החוויה. כל מי שקורא בספר בקצב שבו הוא נכתב, מילה מילה, משפט משפט, מתנסה בהתנסות המתוארת בספר. הוא שומע במו אוזניו את קול תסיסת המגהץ החם הנוגע בבד הלח, הוא רואה במו עיניו את התריס הירוק שדהה, הוא מנקה עם המחבר את קבר אביו ומדמיין עמו את האב בקברו, הוא צופה בהתעללות המזעזעת של ילדים בעכבר. יחד עם המספר הקורא חומל על הג'וק הביתי, מקשיב לשאון המונה של הרוח "תססס כקול תסיסת אלפי גפרורים נדלקים" (עמ' 72), במו אפו מריח ריח רגליים וריח שינה בסדינים, בכרים ובשמיכות, חש מה ילדה שעוד לא למדה כתוב וקרוא מרגישה וחושבת על אותיות ומילים. הוא גם איכשהו מבין לְמה מתכוון המחבר כשהוא מתאר הנעת יד של גבאי, שבבעלביתיות יידישית, הלקוחה "מאיזו מסורת גבאית מבתי כנסת בדורות הקודמים" (עמ' 112), מסמן למספר המתפלל לתפוס מקום פנוי ולשֶבת אף שלא קנה מקום לתפילת יום הכיפורים.

קסם של עיסוק קונקרטי בחומרי החיים, ברקמה הדקה שלהם, משוך על הקטעים הכתובים בלשון מדויקת, עשירה, אסוציאטיבית וטעונה, שלא בוחלת להיכנס לדוחה ביותר ולא מהססת לנסוק לנשגב ביותר. הנטורליזם הבוטה, העוסק בהפרשות השתן והצואה, הנזלת והליחה באופן הגס והמבחיל ביותר – "הנוזל הצמיג הירקרק הזה", כך מתוארת למשל הנזלת (עמ' 73) – מצטלל באיזו אלכימיה פלאית מוזרה של אמנות הכתיבה והופך לצוף ולדבש, ליבחושי אור, לליריקה במיטבה.

הקטעים הליריים, שאינם זקוקים למהפך אלכימי, קשורים בכיליון נפש שמעוררת המוסיקה, ביופי שבהתבוננות הנוקבת בתנועות הזעירות של תינוקת בת עשרה שבועות השוכבת בעגלה, בהימשכות הלב אל אנשים קרובים שבדורות קודמים היו פה וחיו והם וזכרם נעלמו. באמירת קדיש של יום הכיפורים מחיה המחבר ריבוא של דמויות מבני משפחתו, ובזכות אזכורם בריטואל שהוא מקיים כבר שנים רבות הוא מתעטף ביום הקדוש ביותר בשנה בתחושה מיסטית או רליגיוזית המיוחדת רק לו.

לאורך כל הספר מנסה המחבר לפענח את חידת אביו, שבאינטואיציה בריאה עזב ב–1935 את עסקיו בלודז' ועלה ארצה ובתל–אביב פתח חנות כובעים מצליחה. קטעים אחדים עוסקים בו ובמחלת הסרטן שלו, פעם מנקודת מבט של האב, המתקלח במים רותחים כדי לנקות מעצמו את המחלה, ופעם מנקודת מבט של הבן שבשנות הלוקמיה מיעט לדבר איתו ולא הישיר אליו מבט. הוא יישיר אליו מבט אחרי מותו ויראה אותו בקברו אבל גם יבחין בו יושב בכיסאו בבית הכנסת. אבל אז תכה אותו ההכרה "שזה לא באמת אבא אלא תמונה".

האב מתעצב מכמה וכמה שברי קטעים שמרכיבים דמות שלמה מרתקת, אנושית, שהיא בו בזמן טיפוסית וחד–פעמית. גם לאמו, שביום השנה התשיעי למותה מוצא המספר את עצמו לפתע מזמזם את שיר הערש ביידיש שהייתה שרה לו, הוא מייחד מקום רגיש, שמתנחל היטב בלב הקורא. ובאשר לשלושת ילדיו, כל הורה שיקרא בקפידה את הקטעים העוסקים בהם יתקנא ביכולת המופלאה של יצחק לבני האב לתאר מה הוא חש כלפיהם ואיך הוא נוגע בהם פיזית ורוחנית.

בןגוריון מטיל מימיו

החיים והמוות המתערבבים בלי מחיצה בספר הנפלא הזה באים לידי ביטוי במראות, במחשבות, בדמיונות ובשפה. האוקסימורונים "עריסת הקבר" ו"בושת המוות" שיש בהם ילדות, חיים ומוות בצירוף לשון אחד יעידו על כך. אוקסימורון נפלא המערבב חיים ודממה הוא "תחושת הזמזום ללא קול של עצם הקיום" (עמ' 51), ולא צריך לחפש מילים אחרות כדי לשמוע את מהות הרחש הלא נשמע של דופק החיים. כששרים לילדתו שמלאו לה שנתיים "עד מאה ועשרים", הוא נבהל: "גם אצלה כבר רואים את יום המוות? לא יודעים לספור מעבר למאה ועשרים? מאתיים, אלפיים! יותר טוב, אין–סוף" (עמ' 97).

 כן, זה ספר שאין לו תחילה ואין לו סוף, אף שקטעיו ערוכים על–פי איזה סדר כרונולוגי. מה שאולי מאפיין את הקטעים הראשונים בספר אלה חוויות ילדות פרומות, קטועות, זעירות, כובשות, שהמספר משקיף עליהן ממרומי בגרותו כי הוא סוחב אותן לאורך כל חייו, ומה שאולי מאפיין את הקטעים המאוחרים אלה חוויותיו של המחבר–המספר כאיש משפחה, החל מהמשפחה שממנה יצא, דרך המשפחה שיצר, וכלה בכל הדורות שקדמו לו, שאת זכרם הוא מנסה לשאת על שכמו, משא כבד שהוא נושא כל ימיו והיה רוצה להנחילו גם לילדיו.

כמו הקבצן הסומא ב"סיפור פשוט" של עגנון, שלניגונו אין תחילה ואין סוף, והירשל הנפעם זורק לו מטבע "שהיא גדולה מכל המטבעות שנותנים לעני", כך אין–סופיותו של חומר החיים של לבני ברור לקורא. ובקטע 15 "טיוטה קצרה לארס פואטיקה", שבו התחלתי את דבריי, הוא אומר: "ובעצם לא רציתי שיהיה פרק אחרון. כמו שאני לא רוצה שהחיים ייגמרו. כי אין סגירה, התעגלות אל הסוף. הכל מקוטע וחלקי ואנחנו מתים, כן, ופחות מחצי תאוותנו בידנו" (עמ' 60). והקורא מזדהה.

הדברים שכתבתי כאן לא יכולים למצות את הספר המיוחד הזה שיש בו משלים והומור ואירוניה וכנות אינסופית שובת לב. משל השועלים שהנמשל בו מואנש הוא משל מוצהר, עמוק וראוי לניתוח ספרותי, פסיכולוגי ופילוסופי. לעומת זאת שרפתו של העכבר, ששורפים אותו רק מפני שהוא עכבר, וששרפתו מתחוללת בשנת 1942, יכולה להיות הן תיאור מפורט של מתבונן הרושם כל פרט ונמנע מלהתערב במעשה המזוויע, והן משל הנוקט תחבולה סמויה של הזרה כדי להעיד בעקיפין על מה שהתחולל באירופה כשדימו בני אדם לעכברים. בן–גוריון, שגם כשהוא מטיל את מימיו הוא בן–גוריון בעל הקול והפאתוס המיוחדים לו, הוא קטע מפתיע במצחיקותו ובנועזותו. והכנות – שורה על כל תו ותג של הספר, גם על הקטעים המומצאים. זהו קולאז' אוטוביוגרפי ישראלי, יהודי ואוניברסלי בלתי גמור, ונקווה שקטעים נוספים מהיצירה ההולכת ונכתבת יתפרסמו בקרוב.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' באייר תשע"ו, 13.5.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 במאי 2016,ב-ביוגרפיה, גיליון אמור תשע"ו - 979. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: