לחיות כאן יחד | זאב שביידל  

אישיותו וסיפור חייו של יועז הנדל אומרים "קונצנזוס". הוא נמנע מעיסוק בסוגיות חברתיות, ובשאלות של מדיניות וזהות הוא מעוניין בניהול דיון גם ללא הסכמה. פה ושם בארץ ישראל

הנדלבארץ לא זרועה

מסע ישראלי

יועז הנדל

ידיעות ספרים, 2015,
349 עמ'

שם ספרו החדש של יועז הנדל שולח בבירור לספרים קודמים מסוגה דומה, ובראשם "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ו"הזמן הצהוב" של גרוסמן. שם אחד הפרקים, "בארץ השמאלנים", מחזק את התחושה שמדובר במעין המשך, שהוא גם סוג של מענה או פרספקטיבה מן הצד השני של החברה הישראלית. לכן הטרחתי את עצמי לספרייה העירונית, שלפתי מהמדפים את גרוסמן ואת עוז ויצאתי למסע מחודש. פה ושם בארץ ישראל אז והיום.

 העיצוב והפונטים בספר של הנדל כמובן עולים הרבה על החוברות של גרוסמן ועוז. לא ניתן לומר זאת על הכישרון הספרותי או הפובליציסטי. הנדל הוא איש אקדמיה ותקשורת ומחברם של ספרי עיון, בעוד עוז וגרוסמן היו והינם אמני השפה העברית ברמה הגבוהה ביותר. כישרונם הספרותי בהחלט בא לידי ביטוי גם בפובליציסטיקה שלהם (דבר שלא ניתן לומר, למשל, על מאיר שלו).

מתנגדיהם מהימין חשו נכונה שהתיאורים שיצאו מתחת עטם של גרוסמן ועוז יעשו נפשות למחנה השמאל. קשה לאמוד זאת סטטיסטית, אך נראה שהם צדקו. אני מסופק אם ספרו של הנדל יגרום למישהו לעבור ממחנה פוליטי אחד למשנהו וגם לא חושב שזו כוונתו. אך ספרו מתאר משהו חשוב לא פחות – שינוי דרמטי שעברה החברה הישראלית במהלך רבע המאה שחלפה מאז שנות השמונים, זמן כתיבתם של עוז וגרוסמן.

בכתיבתם של גרוסמן ועוז ניכרת דאגה גדולה. עוז חושש שהחברה הישראלית עומדת להתפצל לערב רב של שבטים ללא כל מכנה משותף. גרוסמן פוחד מכך שמונוליטיות רעיונית בצד היהודי תרמוס באלימות את האחר הפלשתיני. כעבור שלושים שנה, אפשר לומר שהחששות של שניהם התבדו לחלוטין. החברה הישראלית חיה בצל שסעים רבים ולא פשוטים, עדיין לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה עם שכנינו, וגם חלקים גדלים בשמאל מבינים שזה כנראה לא עומד לקרות בקרוב. אלא שבינתיים הולך ומתגבש כאן קונצנזוס רחב שכולל את רוב האוכלוסייה היהודית, ואת קווי המתאר של אותו קונצנזוס הנדל מתאר.

אין זה מקרה שהספר חותם ברשמים הקשורים למבצע "צוק איתן". רבים (ואני ביניהם) חשו במהלך המבצע שמתאחה בעם ישראל סדק שנפער אי שם בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה (שם ממקם הנדל את היווצרותו של "שמאל ישראלי חדש"). לא הייתה שם אורגיה של התלהמות לאומנית, לא הפגנות נגד המלחמה וגם לא נזרקו רימונים על מפגיני שמאל. הייתה הסכמה לאומית רחבה שאנו מגִנים על עצמנו בלית ברירה והעם, לכל רוחב הקשת, הראה אהבה לצה"ל ולמדינה ושידר ערבות הדדית.

 בעיית משילות

אותו קונצנזוס חדש מתבטא היטב באישיותו של הנדל ובסיפור חייו האישי, כיוצא משפחה דתית–לאומית–בורגנית מפתח תקווה–אלקנה, שהוריד כיפה בגיל צעיר והתגייס לקומנדו הימי. שם שירת כמפקד וכקצין ולאחר מכן פתח בקריירה אקדמית ועיתונאית (חלקה ב"מקור ראשון") כשהוא חולף בדרך גם במשרד ראש הממשלה כראש מערך ההסברה. מדובר באדם בעל רגישות מוסרית שבהחלט רואה את האחר וגם מזהה בעיות מוסריות לא פשוטות בהתנהלות הפוליטית של ישראל. אך כל זה לא גורם לו להטיל ספק, ולו לרגע, בצדקת הדרך הציונית מעיקרה.

תמיד אפשר לומר שלנגד עיניו של הנדל עומדת פרספקטיבה שלא הייתה לעוז ולגרוסמן בשעתם – כישלון הסכמי אוסלו, האינתיפאדה הראשונה והשנייה, טרור המתאבדים, חמאס, דאעש וכו'. אבל זה בדיוק העניין – כל זה מייצר אצל הנדל מענה מורכב ולא סיסמאות שלום מצד אחד או "כהנא צדק" מצד שני.

אחד מפרקי ספרו מוקדש לפריסת משנתו בדבר לאומיות ליברלית, כתפיסה שמצדדת בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ציונית בעלת מבנה משטר דמוקרטי ליברלי. אך מה שחשוב יותר מההגדרות התיאורטיות הוא הטענה שרוב החברה בישראל כבר מחויבת למודל הזה, גם אם אינה מיטיבה לנסח זאת.

בעיה שעליה קובל הנדל לאורך כל הספר, ושאלה קשה שהוא מפנה כלפי השמאל והימין בישראל גם יחד, היא שאלת המשילות. כיצד נוכל להשלים, שואל הנדל, עם כך שחלקים הולכים וגדלים של הנגב, הגליל ומזרח ירושלים הם בעצם אקס–טריטוריה של החוק הישראלי? המחבר מראה לנו תמונה אחר תמונה של הימנעות משטרתית ומדינית, שכוונתה "לשמור על שקט תעשייתי", אבל בכך היא בעצם מייצרת מצב של חוסר בהירות לצד תחושת הפקרות של מעין מערב פרוע. מי אחראי לסדר בנגב – משטרת ישראל או כנופיות הבדואים? כיצד מייצרים אכיפה?

המחבר גם מפתח את הטיעון כי רעיון "שתי המדינות" כבר לא יפתור את בעיית הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל, המוצאת עצמה מגונה, אפילו באו"ם, בשל היחס לבנייה הבדואית הלא–חוקית בנגב. לפני שמספחים או מפנים את יהודה ושומרון, בואו נראה מה עושים עם מה שכבר יש. אגב, פתרונו המדיני של הנדל עצמו הוא מעין גרסה "רזה" לתוכנית אלון, סוג של "חלוקת עבודה" בין ישראל לרשות הפלשתינית, כאשר בתיאוריה זה שוב נשמע מצוין, בשטח ברור שאיש לא מעוניין ליישם את הדברים, ובעולם אין מי שירצה לערוב להם.

הנדל לא מעוניין לגבור על יריביו הפוליטיים (כנראה גם כי הוא חושב שהמציאות כבר גברה עליהם), אלא ללמוד לחיות ולהתנהל יחד. בתיאור שהותו במשרד ראש הממשלה (ומי שמצפה לחיסול חשבונות רכילותי עסיסי – יתאכזב), הנדל מביא בסוף הפרק את מכתבו לראש הממשלה הנבחר–מחדש נתניהו, שנכתב לפני שנה בדיוק, ובו הוא מבקש להזכיר לו שהוא נבחר שוב לא להיות ראש ממשלה של הימין, אלא של העם כולו. הוא שב ומתאר חברה שלרוב חלקיה חשובה זהותה היהודית, והוויכוחים הנוקבים בתוכה נובעים לטענתו מחשיבותה של אותה זהות, כשכל צד מפרש אותה אחרת. עמדתו של הנדל היא שניתן להמשיך ולנהל את הדיון, לא להסכים על הדברים ובכל זאת לחיות כאן יחד. זהו המוטו שלו.

 החברים מהצבא

הספר מתמקד בעיקר בציר חרדים–דתיים–חילונים, קצת יהודים–ערבים–בדואים ושמאל–ימין. אם מדברים על "מסע ישראלי", הרי שהחברה הישראלית מתמודדת עם פערים חברתיים מרובים וחבל שהנדל אינו עוסק בהם.

נראה שהנדל נע בין הנושאים שבחר לעסוק בהם, לא נכנס לעומקם ולא ממש מאפשר למרואייניו דיבור ישיר. חלק ניכר מהספר כולל הרצאות היסטוריות עובדתיות, שאולי הן הרגל עבור היסטוריון מקצועי, אבל לרוב המידע המצוי בהן ניתן להגיע דרך ויקיפדיה. הנדל מדלג על הרבה צמתים תוססים של החברה הישראלית 2016 וניכר שהוא בכל זאת לא מתרחק מדי משבט המוצא שלו. הדילוגים בין הדמויות גורמים לו להציג דמויות ללא עומק, שלא מצליחות לעורר אצל הקורא זיקה רגשית ממשית, להוציא את חבריו לצבא – הנופלים והחיים איתנו היום.

בספר לא תמצאו את סיפור ההצלחה המסחרר של העלייה הרוסית, של מדינה שקולטת עשרים אחוזים מאוכלוסייתה כמעט בלי קושי, ועל הדרך דוחה מאוד את המשבר הדמוגרפי (גרוסמן כתב שב–2010 הערבים יהיו רוב בין ירדן לים). גם לא את הסיפור המורכב יותר של העלייה האתיופית, שהייתה מעורבת לאחרונה במחאה אינטנסיבית, ושניתן היה לפתח אותו לכיוון השאלה האם ישראל היא מדינה גזענית או אולי מדינה שרק עושה טעויות בקליטת עלייה. אפשר היה לראיין יותר את מעמד הביניים הישראלי, שנהר למחאת האוהלים וביקש צדק חברתי – ומכל זה יצא לו יאיר לפיד בתור שר האוצר. וגם לתאר את הסיפור של קהילת הלהט"ב בישראל שתוך שנים אחדות הגיעה מקבוצת שוליים לחיק המיינסטרים.

כאן עומדת החברה הישראלית בשנת 2016 אליבא דהנדל – חברה מורכבת, החיה בצל איום קיומי וסכסוכים פנימיים, ובתוך כל זה מפתחת תעשיית היי–טק בינלאומית ומדע, מחזיקה משטר דמוקרטי ומדורגת גבוה מאוד במדד האושר העולמי, בתוחלת החיים ובילודה. האליטות מתחלפות, החברה משתנה, הוויכוחים לוהטים, ואנו ממשיכים לצעוד יחד בארץ לא זרועה. אולי מסר זה יכול להיות שי צנוע לחג שמדינת ישראל יכולה לתת לעצמה ליום הולדתה ה–68.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' באייר תשע"ו, 13.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 במאי 2016, ב-גיליון אמור תשע"ו - 979 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: