אל תספרו לי על קנקנים | חיותה דויטש  

אישה נאבקת במחלת הסרטן, בילדותה נזנחה לטפל לבדה באחיה הקטן. את הסיפור הזה ירשה הסופרת מחברתה המתה וכעת היא מתמודדת עם מחלה בעצמה. ספרות מתערבבת במציאות

איהקוראים לי איה

אילה צרויה

כנרת, זמורה–ביתן,

2016, 288 עמ'

איה הקטנה מגדלת את אורי אחיה הקטן ממנה. הוריהם נעלמים שוב ושוב מהבית, מבטיחים שיגיעו, ולא מגיעים. מבטיחים שיישארו, ונעלמים. בחייהם של ההורים יש דבר מה החזק מהם, חזק מאהבתם לילדיהם. הדבר המסתורי הזה גורם להם להיעדר שוב ושוב, להותיר את ילדיהם בבית ריק מאוכל. "הזנחה הורית", כך קוראים לזוועה הזו בלשון מקצועית. אפילו לליל הסדר הם לא מגיעים:

ישבנו בבית וחיכינו. אף אחד לא בא. שמענו מעלינו את קולות השמחה וההמולה מבית משפחת ברכה, אבל לא העזנו להיכנס אליהם. נשארנו לבד בליל חג הפסח. קראתי לאורי מההגדה שקיבלתי בבית הספר, שרתי את מה שזכרתי. אורי סירב לשיר "מה נשתנה". אכלנו מצה ושתינו מים. כשהגענו בהגדה לעשר המכות, נשבעתי שכשאבא ואמא יחזרו, אני אכה אותם בכל כוחי (עמ' 154)

איה ואורי מתעקשים לגלות לאן נעלמים הוריהם מדי ערב, ומדוע. הם עוקבים אחריהם, שוב ושוב, עד שהאמת מתגלית במלוא כיעורה ומערומיה.

העבר של הסיפור הוא קורותיה והתבגרותה של ילדה שנאלצת למלא את תפקיד הוריה, ולגדל את אחיה. ההווה שלו הוא מאבק נחוש ועיקש במחלה הארורה. בשני החלקים משמשים בערבוביה אור וחושך, חסר ומלאות, בדידות ויחד. בסיפור הילדות של העבר עומדת ילדה קטנה מול אתגרי החיים ופחדיהם, הכי לבד שאפשר, אבל יש בו גם רגעים של אומץ, אהבה ואופטימיות. נשמות טובות שמגלות אכפתיות ודאגה, סבא וסבתא אוהבים, שנדהמים לגלות את האמת על הדרך שבה גדלים נכדיהם הנטושים.

גם בסיפור ההווה משמשים יחד החושך והאור. תמיכתם של בני משפחה אהובים, בן זוג, ילדים וחברוֹת מעניקה הרבה כוח, לצד האופטימיות והעוצמה של הגיבורה עצמה. אבל בצד החשוך שוכנת הבדידות, העמידה הפרטית מאוד, הלבדית, מול האימה. קו העלילה המוביל את שני הסיפורים חזק ומותח. שני חלקים, שתי מלחמות הישרדות, המלחמה הראשונה היא על הנורמליות בעולם מעוות, המלחמה השנייה היא על עצם החיים.

הכתיבה עצמה אינה אחידה, ויש לה איכויות שונות ומתחלפות. לעתים פורץ מבין השורות קול ספרותי פיוטי כן וחזק, ולעתים הקול יומיומי מדי, בשפה שאינה מהודקת דיה. לא אחת ניתן למצוא את שני הקולות באותו עמוד ממש. הגיבורה מנהלת שיחה עם השעון, עם הזמן המסרב לזוז בזמן הטיפול הכימותרפי. לרגע היא ממלמלת את הצפוי, "מה אני בסך הכול מבקשת? על מה אני חולמת? רק דבר אחד, רק בקשה קטנה, שיעבור הזמן. אומרים שככל שמתרחקים מהטיפול, כך מרגישים טוב יותר. אז שיזוז!!!". למשנהו, היא מנהלת דיאלוג מפתיע עם הזמן ועם אלוהי הזמן, "אני לא מבינה את הזמן. אתמול נחפזתי בעקבותיו, מתנשמת ומתנשפת בתקווה להשיגו, ולא יכולה לו, ועכשיו – הוא עומד במקומו, משותק ומשתק. אלוהי הזמן, הצילני נא!!!".

 הוריהם‭ ‬נעלמים‭ ‬שוב‭ ‬ושוב‭ ‬מהבית‭, ‬מבטיחים‭ ‬שיגיעו‭, ‬ולא‭ ‬מגיעים צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק


הוריהם‭ ‬נעלמים‭ ‬שוב‭ ‬ושוב‭ ‬מהבית‭, ‬מבטיחים‭ ‬שיגיעו‭, ‬ולא‭ ‬מגיעים
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

הצילני נא

אישה מורישה לחברתה סיפור. הסיפור הוא סיפור חייה, ילדותה בצל הזנחה הורית קשה והתבגרותה כילדה מאומצת בקיבוץ. החברה רושמת מפיה של חברתה חולת הסרטן את סיפורה, ואחרי מותה היא כותבת אותו, משחזרת, מנסה להיות נאמנה למקור ככל האפשר. ואז תוקפת אותה עצמה מחלת הסרטן, בפעם השנייה. הכתיבה הופכת קשה ומפחידה יותר, וכשהוא תוקף בשלישית, היא מחליטה שהסיפור הזה יהפוך גם לסיפורה שלה.

"חוטים נמשכים משלומי לשלומך" כותבת הסופרת החיה לחברתה המתה באחרית הדבר של הספר. "והם טווים סיפור  אחד, שלך–שלי, שלנו". "סִפרנו", היא כותבת בלשון רבים, "אינו מראה למציאות… נטלתי לעצמי את החירות לברוא את סיפורך". מול קהל עצום של ידידים קרובים ורחוקים, חברי קיבוץ ובני משפחה שבא להשקת ספרה בקבוצת יבנה, תיארה הסופרת את הרגע שבו החליטה שהסיפור הוא (גם) שלה. ההחלטה הזו הפכה את מעשה הכתיבה לדבר אחר לגמרי. לא עוד שליחה בלבד, נושאת לפיד ומיילדת את סיפורה של אחרת, אלא גם יוצרת המעִזה לכתוב את נפשה.

הקפיצה הזו, ההחלטה הזו, ניכרת בספר ומוסיפה לעוצמתו. כמי שקראה כמה טיוטות של הספר הזה, הקשבתי לה בהתרגשות, וחשבתי שכשווירג'יניה וולף כתבה על "חדר משלה", לרגע המסוים הזה היא התכוונה. בפרפראזה על דבריה של וולף, אישה – לא רק "הכרח שיהיו לה כסף וחדר משלה אם רצונה לכתוב ספרות". הכרח לא פחות שיהיו לה האומץ, הרצון וזקיפות הקומה לרצות להשמיע את קולה שלה. לא רק "איה" של העבר עוברת מסע התבגרות, גם "איה" של ההווה שהעזה לקחת את העט בידה, ולכתוב את עצמה.

"אני חתולה עצמאית! למה זה דואגת לי אמא כל כך?", שואלת החתולה כושיתא. ספר הילדים "כושיתא בת אילת", משנות החמישים, היה אהוב מאוד על איה ועל אורי אחיה. שוב ושוב היא קוראת לו את סיפורה של החתולה שחפצה לצאת למסעות רחוקים, רצתה "לעוף עם העורבים", שאחרי שובה מהרפתקאותיה היא מודה: "מה טוב בזרועות אמא שלי, לא אתרחק עוד מהבית. אני עייפה כל כך"… שמפחדת מסרטן–ים חצוף שעולה ומטפס לסלסלה שלה. כושיתא זו ממלאת תפקיד חשוב בסיפור העבר. בהברקת רגע הצילה איה את אחיה בעזרתה של החתולה האילתית: בזכות ידיעתו של אורי בעל פה את הסיפור הזה, הוטעה האב לחשוב שהוא יודע לקרוא, וכך נחסכו ממנו מכותיו. אבל גם בהווה נוכחת כושיתא, משקפת בדרך אירונית, עצובה, את חייה של הילדה שגדלה עצמאית בעל כורחה, ללא דאגת אם, ומהסרטן המטפס לסל לא הצליחה להימלט.

"את כבר בכיתה ד', בת תשע", אומרת לאיה אמא שלה, "באמת ילדה גדולה, איה שלי, וגם אורי כבר ילד גדול, זאת השנה האחרונה שלו בגן. את תהיי אחראית להחזיר את אורי מהגן בכל יום". אבל אורי לא תמיד משתף פעולה. הוא רעב, הבית נעול, והילדים מסתובבים בחוץ, מחפשים אוכל. לפעמים הוא מכה אותה בייאושו, פורק כאבו על ההורה היחיד המצוי בשטח – אחותו ה"גדולה". בכיתה לומדת איה הצעירה על יעקב ועשו. "הצילני נא מיד אחי, מיד עשו", מלמדת המורה. ואיה, הסופגת את צערו, דמעותיו וגם מכותיו של אורי אחיה, מתפללת לאלוהים "הצילני נא מיד אחי, מיד אורי".

"אלוהי הזמן, הצילני נא" – היא גם זעקתה–תפילתה של איה הבוגרת הנאבקת על חייה. לאורך הספר מספרת אילה בכנות על מחשבותיה כחולת סרטן. על השיער הנושר. על פחדיה: "מיכאל כבר לא ישחיל את אצבעותיו בשערי הארוך עד לשורשי השערות, יקיף באצבעותיו את ראשי, ומשם ירד לו למטה, מתיר קשרים קטנים בדרך… מה עוד ייקח איתו השיער שהלך?" (עמ' 61). וגם: "נשארו חלומות, אבל נעלם מהם האופק הרחוק, הזקנה המשותפת. נעלם החלום שבו אני יושבת בכורסה, ומסביבי נכדות ונכדים מקשיבים קשב רב. החלומות הפכו קצרי מועד" (עמ' 57).

המקום והתיקון

"פסיכולוגים", אמר הרב (והפסיכולוג) אילעאי עופרן בערב ההשקה לספר, "מרבים לדבר על ה'מקום' שבו האדם נמצא. על מקום בטוח, בית והכלה, כתנאי להתפתחות וגדילה. והנה, גיבורת הספר, ממש כמו בסיפוריו ההזויים של הברון מינכהאוזן, מוציאה את עצמה מתוך הבור, בכוחות עצמה בלבד. והרי 'מקום' לא היה לה. חידה היא – מנין היה לה הכוח? לשפה הפסיכולוגית אין תשובה לחידה הזו", אמר, "ועל כן נשתמש בשפה האמונית". בדבריו דיבר על המקום כשכינה, כאותה אנרגיה אלוהית, ניצוץ של חיים המצוי בכל אדם, שאם זכה, הוא מצליח לגדול ולהתעלות מכוחו.

אחר כך חשבתי שאין סתירה בין המבט הפסיכולוגי לאמוני. תפקיד ההורה הוא לתת לילד מקום, להניח מולו מראה שתשקף, תציף, ובכך גם תטפח את ה"מקום" שבתוכו, את הכוח הפנימי, החיובי והמואר. לעתים נכשל ההורה במשימתו, והילד ייאלץ לחשוף את מקורות האור, את הניצוץ האלוהי, בכוחות עצמו.

מה שמביא אותי להבנה המרירה שיש קשר סמוי נוסף בין שני חלקי הספר, ובין שתי הנשים שנתפרות לאחת בידיה של הסופרת. ההורים הנוטשים של החלק האחד, והאב הגדול מכולם, שהמספרת נושאת אליו את תפילותיה שלה בעוד מחלתה מתקדמת והולכת – של החלק השני. האם גם הוא אב נוטש, חלילה? האם לא יענה לתפילותיה של בתו הכואבת?

"הסופר יכול לתקן בכתיבתו תיקון של הנהגת עולם המציאות ולהציג לא את מה שהיה באמת  אלא את מה שעשוי היה להיות", ציטטה יהודית בר יש"ע, ידידתה הטובה של הסופרת, את הרב חיים סבתו. "כמחבר הוא עושה את העולם מקום יותר נוח לחיות בו". וודי אלן אמר פעם דברים דומים על במאי הקולנוע והתסריטאים. האם העולם המתואר בספרה של אילה צרויה הוא עולם שנוח לחיות בו?

ספר יפה וחזק הספר הזה, אבל לא קל. מאבקים לא פשוטים שזורים בו. המאבק על הבית, על המקום, בילדות, הופך למאבק על עצם החיים והקיום בבגרות. כמה מאבקים מוטלים לפתחה של נערה–אישה אחת, ובאיזו גבורה ואומץ היא עומדת בהם. רק אל תספרו לי שוב – מתחננת המספרת בהומור עצוב – את המשל על הקנקנים החזקים שהקב"ה מנסה. לא רוצה להיות קנקן חזק. רוצה לחיות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' באייר תשע"ו, 13.5.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 במאי 2016,ב-גיליון אמור תשע"ו - 979, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. קראתי בשקיקה. מרגע שאחזתי בו התקשיתי לעזבו. מרשים ומרגש. הרבה כאב לצד הרבה כח. ילדה ואישה אמיצות ונותנות השראה.
    איחולי בריאות שלמה לאילה המוכשרת!!!
    ולא דיברנו עוד על שירתה המצמררת של הבת בהשקת הספר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: