ציונות דתית אחרת | מאיר ליכטנשטיין

ההופעה החיצונית, התואר האקדמי, האידיאולוגיה השונה – במשך שנים היה אבי בגדר עוף מוזר בציונות הדתית, ורק בשנותיו האחרונות התקבל אל הקונצנזוס הציבורי

בשנה החולפת, במהלך שנת האבלות על אבא מארי ז"ל, חוויתי חווית פרדה מתמשכת מדמותו ההולכת והמתרחקת מאיתנו, הנבלעת לתוך הנצח. במהלך י"א החודשים של אמירת הקדיש, חשתי מדי אמירת קדיש שאני מנכיח במידה מסוימת את דמותו הנעלמת, כמי שאוחז בידו פקעת של חוטים המשתלשלת ממנו. על אף שהפקעת הלכה וקטנה מדי יום, עדיין התחושה הייתה שיש בידי חוט המקשר אליו. במהלך י"ב חודשי האבל, כל חג ומאורע בלוח השנה היוו תחנה נוספת של פרדה ממנו.

עתה, עם השלמת שנה שלמה מאז פטירתו, נסתם הגולל סופית. פקעת החוטים נפלה ונשמטה מהיד, ואבא נבלע בערפל. מעתה איננו עוסקים בפרדה אלא בזיכרון ובגעגועים. דמות דיוקנו תיראה בחלון, מאירה לנו דרך תורה של ערכים ומידות, אורחות חיים והנהגות ישרות. דווקא משום שאבא לא נמצא איתנו, ניתן עתה לנתק את מבטנו מההווה, ולתת את דעתנו להתבונן באורות של מורשתו הגדולה המאירים לנו מתוך האופל.

סללו‭ ‬יחד‭ ‬דרך‭ ‬עצמאית‭ ‬משלהם‭. ‬הרב‭ ‬ליכטנשטיין‭ (‬משמאל‭) ‬והרב‭ ‬עמיטל‭ ‬במסיבת‭ ‬פורים‭ ‬בישיבת‭ ‬הר‭ ‬עציון‭, ‬תשל‭"‬ו צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬ישיבת‭ ‬הר‭ ‬עציון

סללו‭ ‬יחד‭ ‬דרך‭ ‬עצמאית‭ ‬משלהם‭. ‬הרב‭ ‬ליכטנשטיין‭ (‬משמאל‭) ‬והרב‭ ‬עמיטל‭ ‬במסיבת‭ ‬פורים‭ ‬בישיבת‭ ‬הר‭ ‬עציון‭, ‬תשל‭"‬ו
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬ישיבת‭ ‬הר‭ ‬עציון

רב אאוטסיידר

יציאת אבא מן העולם בשם טוב עשתה רושם גדול ומלמדת על השפעתו הגדולה על הציונות הדתית על אגפיה השונים. אבא הקרין על החברה הדתית לאומית כולה, העניק לה את גדולתו התורנית יחד עם ביקורת חברתית ותוכחה מוסרית. כל מה שנאמר עליו בהספדים היה נכון – ידיעותיו המקיפות בתורה, דרך לימודו השיטתית שהציגה באופן בהיר נושאים סבוכים מהמסד ועד הטפחות, עמל התורה שלו, דבקותו עד כדי התבטלות כלפי רבותיו הגדולים, היותו חוליה מקשרת בין עולם התורה הציוני דתי ובין שרשרת המסורה של גדולי בריסק, העמדת תלמידים הרבה המשמשים בקודש, יראתו הקודמת לחכמתו, הרגישות האנושית שלו, עוצמתו המוסרית, רוחב דעתו והשכלתו הכללית החובקות זרועות עולם, מידותיו התרומיות, האנושיות שלו והענווה שלו.

דומני שאבא עצמו היה מופתע מהגלים הרחבים של הדי פטירתו, שכן רק בשנים האחרונות לחייו הוא זכה להכרה כאחד מזקני העדה הכלול בתוך הקונצנזוס הרחב של קשת הגוונים של הציונות הדתית. אבא, ה"ארי שעלה מבבל" וקבע את מושבו בתוך הציבור הדתי לאומי, נחשב שנים רבות כסוג של "עוף מוזר", כסוג של "אאוטסיידר". כמי שלא גדל בחוג תלמידיו של הרב צבי יהודה, כמי שקרא למורו ורבו הגרי"ד – "הרב" בה"א הידיעה, בשונה מכל הציבור הדתי לאומי המכנה את הראי"ה קוק  בתואר זה, הוא לא הובן ואף נחשד כמי שלא נאמן דיו לדרך הגאולה של בית מדרשו של הרב קוק.

מראהו החיצוני לא היה אופייני לראש ישיבה. הוא היה מגולח למשעי והיה לובש לעתים ז'קטים משובצים. פעם בעת ששהה בנופש בבית ההארחה של קיבוץ חפץ חיים, הרב ישראל זאב גוסטמן הציג את אבא כראש ישיבה חשוב בפני ראש ישיבה חרדי. זה התבונן אל אבא והפטיר: "כשכבודו יוצא לנופש הוא ודאי משאיר את הקפוטה שלו בבית כדי שלא יזהו אותו…".

בעוד שכיום נפוצה התופעה של רבים שהם "רב ד"ר", בעת הגעתו של אבא ארצה הוא היה בודד בכך, ואף כיום נדיר למצוא רב שהוא בעל תואר דוקטור בספרות אנגלית. הציטוטים של גדולי הסופרים האנגלים בני המאה השבע עשרה בשיחותיו בישיבה היו זרים להוויה הרוחנית הישראלית המורגלת בציטוטים מכתבי הראי"ה. דרכו המדינית המתונה של אבא, ונכונותו לוויתורים טריטוריאליים תמורת שלום, הציבו אותו בתוך קבוצת מיעוט בקרב הציבור הדתי לאומי. בשנות השמונים נכחתי אישית בקהל השומעים של פאנל רבנים, שבמסגרתו התפתח עימות בין אבא ובין רבנים מחוגי ישיבת מרכז הרב, כאשר אבא היה בעמדת מיעוט. צירוף כל הדברים הנ"ל יחד מתאר תמונה של גדול בתורה שנטע את אוהלו בתוך הציונות הדתית, אך נחשד על ידה כמי שאוחז בתורת חוץ לארץ, כמי שחשוד קצת בהשכלה, כמי שחשוד בכך שאינו נאמן דיו לחזון של ארץ ישראל.

לא היה "מזרוחניק"

ואכן, אבא לא הובן בצדק, משום שהוא באמת היה שונה מלב הקונצנזוס של הציבור הדתי לאומי. אבא אכן הזדהה עם רבים מערכי הציונות הדתית, אך עיצב תפיסת עולם ייחודית המסבירה כל אחד מערכים אלו באופן עצמאי, השונה מהאופן שבו הרוב מתייחס אליהם. אבא היה מטעה משום שהוא היה בעל תפיסת עולם מורכבת, היודעת להכיל בו זמנית שני ערכים שונים, שלעתים נראים כסותרים איש את רעהו.

אבא חי בקרב הציבור של ה"מזרחי" אך הוא לא היה "מזרוחניק". הוא לא חי את האמצע כדרך חיים פשרנית, אלא חי בו זמנית את שני הקצוות. הוא דגל בנאמנות מוחלטת לתורה ולערכיה ועם זאת החזיק בהשכלה כללית רחבה ומקיפה, ללא כל נטיות "משכיליות". לא היה שום קשר בין מתינותו המדינית ובין "עמדות שמאל". אבא אהב את ארץ ישראל בכל נימי נפשו והאמין בזכותנו על מרחבי ארץ ישראל, ויחד עם זאת דגל באותה עת ממש בשלום שבו ראה ערך תורני. ביטוי למושרשותו בארץ ישראל ניתן כשקבע את ישיבתו בגוש עציון המתחדש, ומעולם לא נמנע מלנסוע בדרכים מסוכנות אף בשעות הקשות ביותר של האינתיפאדות השונות. אף בשעה שתמך מבחינה מעשית בפשרנות מדינית, הוא כאב בכל לבו את הכאב של חבלי ארץ אבות הניתקים מידינו.

כך אף ביחס לעמדתו כלפי האידאולוגיה של ההסדר. הוא לא ראה את ישיבות ההסדר כישיבות נחותות מהישיבות שבהן התלמידים שקועים בתורה בלבד ולא משרתים בצה"ל. הוא היה מראשוני ראשי ישיבות ההסדר שהכריזו על כך שעל בני ישיבות לבחור לכתחילה במסלול המשלב לימוד תורה עם שירות צבאי. אך זאת לא משום שלהט הלימוד בישיבת הסדר עלול להיות פחות מזה של בני תורה שאינם משרתים, אלא משום שעל המחויבות הבלתי מתפשרת ללימוד להיות מלווה בתחושת אחריות כבדה כלפי עם ישראל. אבא עודד את תלמידיו לשרת בצבא, אך סלד ממיליטריזם ומהערצת הצבאיות האופיינית לחוגים רחבים בציבור הדתי לאומי.

כאשר ראיתי בספרייתו את "מזמור י"ט" של הרב צבי יהודה (השיחה שלו בישיבת "מרכז הרב" ביום העצמאות תשכ"ז, שבה שאג: "'ואת ארצי חילקו'! איפה חברון שלנו – אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו – אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו – אנחנו שוכחים את זה"), שאלתיו האם שמר עליו משום הדי הנבואה שבדברים על שחרור ירושלים הקרוב. אבא נענה שהוא שמר עליו לא כי השיחה הרשימה אותו אלא אדרבה, משום שהזדעזע מהחלק שבו הרב צבי יהודה הצדיק את קיום מצעד צה"ל ביום העצמאות, משום ש"כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל – הכול הוא קודש!". אבא הסתייג מתפיסות כאלו. בעיניו השירות הצבאי הוא כורח מתחייב וזכות גדולה, אך בהחלט לא דבר קדוש.

בשנת תשל"ט, כשאחי הרב משה התגייס לצה"ל, ואני שהיתי באותה עת בבוסטון במחיצת סבי מו"ר הגרי"ד, הוא תיאר לי את רגשותיו במכתב: "לפני כמה דקות הבאתי את משה ללשכת הגיוס בירושלים. קשה הייתה עליי הפרדה, לא רק מבחינה אישית אלא אף מתוך הרגשה וידיעה שגיוסו יפגע לעת עתה בהתפתחותו בלימוד. אך זה קרבן המתחייב ממצב עם ישראל ומדינת ישראל, מצב שבתנאינו ניתן לראות את השירות הצבאי כחיוב, כזכות, וכאחריות – כולם כאחת. נקוה שבעז"ה יעבור על הכול בשלום ונזכה לראותו שוב בין כתלינו וכתלי בית המדרש בשלווה ונחת". סיכומו של דבר, אבא אחז בזה ובזה, ובכך הוא יצר דרך עצמאית משלו, של מסירות אין קץ לתורת ישראל, לעם ישראל ולארץ ישראל, יחד עם רוחב דעת, ערכים הומניסטיים, משנה ציונית ורגישות מוסרית.

לא‭ ‬היה‭ ‬קשר‭ ‬בין‭ ‬מתינותו‭ ‬המדינית‭ ‬ובין‭ "‬עמדות‭ ‬שמאל‭". ‬הרב‭ ‬אהרן‭ ‬וטובה‭ ‬ליכטנשטיין‭ ‬עם‭ ‬בנם‭, ‬כותב‭ ‬המאמר‭, ‬הרב‭ ‬מאיר‭ ‬ליכטנשטיין‭, ‬תש‭"‬ע צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחה

לא‭ ‬היה‭ ‬קשר‭ ‬בין‭ ‬מתינותו‭ ‬המדינית‭ ‬ובין‭ "‬עמדות‭ ‬שמאל‭". ‬הרב‭ ‬אהרן‭ ‬וטובה‭ ‬ליכטנשטיין‭ ‬עם‭ ‬בנם‭, ‬כותב‭ ‬המאמר‭, ‬הרב‭ ‬מאיר‭ ‬ליכטנשטיין‭, ‬תש‭"‬ע
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחה

דרך חדשה

לכן, במשך שנים רבות, אבא לא תפס את מקומו הראוי לו בתוך הציבור הדתי לאומי. במבט לאחור, נראה שדווקא שונות זו היא המתנה הגדולה ביותר שאבא העניק לציונות הדתית. מתוך תפיסה המכבדת דעות אחרות, מבלי לפתח ויכוח עם בית מדרשו של הרב צבי יהודה, עדיין ניתן לומר שיש ברכה בעצם שבירת המציאות של ציבור האמון על הגמוניה מוחלטת של עמדה אחת. אבא ועמיתו מו"ר הרב יהודה עמיטל שחררו את הציונות הדתית ממונוליטיות בכך שהם סללו יחד דרך עצמאית משלהם. בכך, בעצם שבירת המונוליטיות, הם פרצו את הדרך אף עבור גיבוש ועיצוב של דרכים נוספות, אף אם הן שונות גם מזו שלהם.

אבא והרב עמיטל סללו יחד דרך חדשה למרות שהם ינקו את יסודות השקפות העולם שלהם מיסודות שונים לחלוטין. הרב עמיטל נחשף לתורת הרב קוק עוד בארץ הולדתו בהונגריה, וראה עצמו מקושר בעבותות אהבה לתורת הראי"ה. העמידה העצמאית שלו מול בית המדרש של מרכז הרב הייתה מחלוקת פנימית בחוג הראי"ה על הדגשים הראויים בתוך תורה זו. על דרך הרוב ניתן לומר שבעוד שאסכולת מרכז הרב הדגישה את "אורות", הרב עמיטל שם במרכז את "אורות הקודש", תוך דגש על מוסר אנושי ועל תודעת קידוש השם וחילול השם, כגורמים מניעים של עיצוב אורחות חיים.

לעומתו, אבא ינק יסודות מתורת מורו ורבו הגרי"ד ומרבו הרב יצחק הוטנר בעל ה"פחד יצחק", ושילב אותם עם יסודות עמוקים של הומניזם דתי שהוא מצא להם אפיקי ביטוי בכתביהם של גדולי הסופרים האנגלים ההומניסטיים הדתיים, דוגמת ג'ון מילטון ומת'יו ארנולד. כהומניסט דתי, אבא השריש את חשיבות ההתנהגות המוסרית האנושית בכך שהוא ראה את עצם הקיום האנושי הבסיסי כקיום של מצווה העומד לפני ה', מכוח פניית הקב"ה לאדם בגן עדן המצווה אותו "לעבדה ולשמרה".

בשונה מהוגים הרואים את ההתגלות בסיני המטילה על היהודי מצוות כמתנגשת עם הרוח החופשית של האדם, אבא חווה את עצם קיומו כאדם כבעל חוויית מצווה. לכן הוא ראה את הצו בסיני כמעמיק את האנושיות ומביא אותה לידי מיצוי. מכאן, שיש לכלול בעצם הזהות של יהודי אף יסודות של המוסר האנושי, ושל הרגישות לכל מי שנברא בצלם. על אף השוני בין יסודות תורותיהם של אבא והרב עמיטל, הם מצאו שפה משותפת ויצרו יחד בית של תורה המגדל דורות של תלמידי חכמים ובעלי בתים בעלי עומק למדני, רגישות מוסרית ואחריות לאומית.

חול לצד קודש

דרכו של אבא, היודעת לאחוז בזה ובזה, סוללת מסילה בעבודת השם עבור רבים החיים את המתח של חיים בין קודש וחול. רבים נבוכים כיצד לחיות את המתח בין שאיפת בני תורה, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", ובין המציאות שבה הם חיים בתוך עולם החול. נקודה זו מהווה את נקודת היסוד המבדילה בין העולם החרדי על גווניו השונים ובין הציבור הדתי לאומי. תפיסת העולם החרדית מצמצמת את הקודש לתחום הטהור של עבודת השם בתלמוד תורה ובקיום מצוות בלבד. בסולם ערכיה, החול הוא הכרח שיש ליטול בו חלק אך לא מעבר לכך. ואכן, בניה נכנסים למערכות החיים רק כדי להסתדר בהן, ומשם לחזור ולהסתופף באוהלה של תורה.

לעומתם, הציבור הדתי לאומי האמון על משנת הראי"ה קוק מעודד את בניו ובנותיו ליטול חלק במערכות החיים השונות, מכוח תפיסה שהקודש מתפרץ מחוץ לבית המדרש ומקדש אף את מערכות החול. כפי שציטטתי לעיל מדבריו של הרב צבי יהודה, השירות הצבאי מוצג על ידו כעבודת הקודש, ויש להשתתף בפיתוחה של מדינת ישראל משום שמדינת ישראל ומוסדות השלטון שלה הם קדושים.

באופן פרדוקסלי, על אף הפער התהומי בין העולמות, יש נקודה משותפת לאידיאולוגיה החרדית ולאידיאולוגיה של בית מדרשו של הראי"ה. שני בתי המדרש דוגלים בעבודת הקודש בלבד. המחלוקת העמוקה ביניהם היא באשר להגדרה מה קדוש. ברם, שני העולמות מודים שאין מקום לחול בחייו של האדם.

לעומתם, דרכו של אבא מציגה דרך שלישית, המבדילה בין קודש ובין חול. יחד עם זה שהיא דוגלת במסירות אין קץ לקודש, היא נותנת ערך לחול מבלי להכריז על כך שהוא קדוש. בכך אבא מציע דרך עבור רבים החשים שבמציאות החיים היומיומית שלהם הם חווים את החול כחול, ומתקשים להזדהות עם עמדה המקדשת הכול או המתעלמת מהערך שיש לעולם החול.

דרכו של אבא סוללת אף דרך שלישית בתוך העולם הדתי לאומי עצמו, הנראית כמתפלגת בין שתי קבוצות מרכזיות – בין המכונים "דתיים מודרניים" ובין המכונים "חרד"ל". בתהודה הציבורית סביב מספר נושאי יסוד בהווייתנו, נתפס שבני התורה הם אלו הממעטים בערך של השכלה כללית, אינם רואים בעין יפה אוריינות של נשים, ממעטים בחשיבות של ערכים מוסריים ועוד. דרכו של אבא מציבה מודל שלישי – מודל של דבקות בתורה יחד עם עידוד נשים ללמוד תורה, עם עין יפה על השכלה, עם רגישות מוסרית יוצאת דופן.

דרכו של אבא היא דרך קשה, ודורשת מאמץ רב מאלו המבקשים לאחוז בה. דרך זו אינה דוגלת בפשרנות בעבודת השם. אדרבה, היא תובעת יותר. היא תובעת נאמנות מוחלטת לתורה יחד עם רגישות מוסרית; היא תובעת הקפדה מוחלטת במצוות יחד עם הכרה בערכים הומניים; היא תובעת מבני ישיבות ההסדר ללמוד כמו בוולוז'ין יחד עם שירות צבאי; היא תובעת מבעלי בתים המצויים במערכות החיים להמשיך בכל הכוח לעבוד את ה'.

אבא עצמו היה נאה דורש ונאה מקיים. כל ימיו דרש מעצמו לעבוד את ה' בכל כוחו. כמה נאה לסכם את שירת חייו בשיר שביטא את מהותו שלו, שיר ששר בדבקות בשמחת תורה כשהוא מחבק את ספר התורה: "אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך".

הרב מאיר ליכטנשטיין הוא רב קהילת 
"אוהל יונה מנחם" בבית שמש

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח ניסן תשע"ו, 6.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במאי 2016, ב-גיליון קדושים תשע"ו - 978 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אמיר שכטר

    נפלא!

    חבל על דאבדין ולא משתכחין!

  2. אגב אם בנאמנות להלכה עסקינן
    למיטב זכרוני כיסוי ראש לאישה הוא אחד מההלכות היחידות שהם מדאורייתא ממש
    ע"ע תמונת הרבנית סולווויצ'יק / לכטנשטיין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: