פגישה טעונה סביב שולחן השבת  | יעל מאלי

כיצד הגיבה משפחה יהודית גרמנית מן המאה ה–19 כשבנה החייל חזר הביתה בשבת? 
על המתח שמאחורי מוטיב "שיבת הבן" בעקבות ציורו של מוריץ אופנהיים

סבי ז"ל, אורי–שרגא בייפוס, לחם במלחמת העולם הראשונה בשורות הצבא הגרמני, נפצע ועוטר באות צלב הברזל. לאחר פטירתו חולקו חפציו בין בניו ובנותיו וחמישים נכדיו. מכיוון שהייתי הנכדה היחידה ששירתה בצבא, היה מי שחשב שאני זו שראויה לזכות לרשת את עיטור הגבורה הגרמני.

לימים, בדרך מופלאה, התגלגל לידי גביע הקידוש של סבי האהוב. וכך זכיתי לאזן במעט את משא הצלב הנורא. חשבתי על סבי החייל ועל אחיו, שמשון, שהיה אף הוא חייל גרמני ונהרג באותה מלחמה בחפירות פלנדריה, כאשר התבוננתי בתמונה הנפלאה של מוריץ דניאל אופנהיים, "שובו של המתנדב היהודי ממלחמות החירות למשפחתו החיה עדיין על פי המסורת הישנה" (1834-1833).

המשפחה מקבלת באהבה את "הבן האובד". מוריץ דניאל אופנהיים, שובו של המתנדב היהודי ממלחמות החירות למשפחתו, 1834.

המשפחה מקבלת באהבה את "הבן האובד". מוריץ דניאל אופנהיים, שובו של המתנדב היהודי ממלחמות החירות למשפחתו, 1834.

נסיגה באמנציפציה

מוריץ דניאל אופנהיים (1801–1882) נולד בעיר הנאו הסמוכה לפרנקפורט שבגרמניה, ונחשב "לצייר המודרני היהודי הראשון". אופנהיים, כמו סבי, חי מרבית חייו בפרנקפורט. הוא קיבל השכלה אמנותית רחבה והכיר את מיטב האמנים בני דורו. אופנהיים היה גם ידידם של סופרים, משוררים ואנשי רוח בגרמניה, ובהם יוהן וולפגנג פון גיתה, שהעריך את כישרונו וסייע לו לזכות בתואר פרופסור לציור. חייו נעו בין העולם הנוצרי לבין העולם היהודי ואף הופעלו עליו לחצים להתנצר. רבים מהיהודים המצליחים בזמנו אכן המירו דתם, אך אופנהיים, לאחר לבטים עמוקים, כפי שהעיד על עצמו, "דבק בדת אבותיו".

אופנהיים ידוע בזכות הדיוקנאות של בני משפחת רוטשילד שצייר – שניים מהם מוצגים במוזיאון ישראל – וכן בזכות סדרת ציורי הז'אנר שלו המתארים את הווי החיים של יהודי פרנקפורט במאה ה–19. סדרת הציורים, שיצאה לאור כספר, זכתה להצלחה רבה בקרב יהודי גרמניה ובכלל זה בקרב יהודים שנטשו זה מכבר את אורח החיים היהודי והציורים עוררו בהם את הזיקה למסורת. כמה מציוריו משקפים את המתחים בחברה היהודית בגרמניה של ימיו, והבולט שבהם הוא הציור שלפנינו: "שובו של המתנדב היהודי ממלחמות החירות". בציור זה מתואר חייל יהודי פצוע וגלוי ראש החוזר למשפחתו המסורתית, שומרת המצוות.

התמונה מצוירת בסגנון בידרמאייר ששלט בזמנו בגרמניה ובאוסטריה. סגנון זה התאפיין בטעם אמנותי פשוט ובורגני, ותיאר סצנות ביתיות נינוחות בדייקנות ריאליסטית וללא רגשנות יתרה. גם יצירה זו אינה מקרינה לכאורה אלא שפע כלכלי ומשפחתיות חמה ורגועה, אך התיאור טומן בחובו את העימות הבין–תרבותי הראשון שמתאר אמן יהודי.

עושרה של המשפחה שבציור משקף את התמורות שחלו בראשית המאה ה–19 בקרב יהודי גרמניה. בעקבות חוק האמנציפציה (החלקית) שהעניק קיסר פרוסיה, פרידריך הגדול, ליהודי גרמניה ב–1812 החלו רבים מיהודי פרנקפורט, שמנו אלפים בודדים באותה העת, לעסוק במקצועות חופשיים, כמו עריכת דין ורפואה. הם מילאו בכלכלה ובתרבות מקום העולה בהרבה על חלקם היחסי באוכלוסייה. להשתלבות היהודים בחברה הנוצרית תרמה גם תנועת ההשכלה שהשפיעה על יהודי גרמניה מהמאה ה–18 ואילך. למעשה, הציור צויר דווקא בתקופה שבה זכויות היהודים שוב היו במצב בעייתי. בעקבות מהפכות 1830 בצרפת, שתוצאותיהן הדהדו גם בגרמניה, התעוררה מתיחות פוליטית שהשפיעה לרעה על מעמד היהודים וחוללה נסיגה בתהליך השתלבותם.

תעודת ההוקרה שצורפה לצלב הברזל שקיבל סבה של הכותבת, אורי–שרגא בייפוס

תעודת ההוקרה שצורפה לצלב הברזל שקיבל סבה של הכותבת, אורי–שרגא בייפוס

אהבה מאופקת

היצירה מתארת את המפגש בין החייל השב משדה הקרב לבין משפחתו. במרכז התמונה עומדת אם המשפחה בתנוחה מאופקת. ידיה שלובות תוך שהיא אוחזת באחת מהן צלחת מרק, סמל לאִמהות השלווה והמזינה. רק ראשה המוטה לעבר הבן, ומבטה החומל, מעידים על המתחולל בנפשה.

כל אחת מהדמויות מייצגת תגובה שונה. הנער הצעיר מימין, בתגובה אופיינית לגילו, בודק בחרדת קודש את כלי הנשק של החייל. הילדים הקטנים מותחים את גופם קדימה בסקרנות ילדותית טבולה בהערצה לאח הגיבור. האב והאחות הגדולה נצמדים אל גופו של הבן. בעוד האחות מחבקת אותו מתוך שמחה אנושית פשוטה, האב רוכן בהתלהבות דווקא אל עבר צלב הברזל המעטר את חזהו.

הפגישה מתרחשת בשבת. על כך מעידה "מנורת השבת" המפוארת, ה"יודנשטרן", המאפיינת את יהודי גרמניה ומתנוססת במרכז התמונה. גם פריטים רבים נוספים, ביניהם גביע הכסף הגדול והחלה, המונחים על המפה, מבהירים שזהו יום השבת.

 כדי לבנות את המתח ביצירה שותל האמן רמזים עדינים. תשמישי מצווה וספר קודש פתוח על השולחן לצד דיוקנו של פרידריך הקיסר התלוי על הקיר. בגדי השבת של בני הבית מנוגדים למדי ההוסאר (פרש קל שנלחם ללא מעטה שריון) של החייל. צלב הברזל הוא אות הצטיינות המסמל את הצלחתו של הבן בעולם הנוצרי. מקור הגאווה של האב הוא גם סמל דתי המנוגד לאמונה היהודית.

הסיפור מתבהר. חייל יהודי פצוע חזר לביתו לאחר שעזר להגן על גרמניה מפני צבא נפוליאון. מרוב שהשתוקק למהר ולפגוש את משפחתו, נסע בשבת.

איך מתייחסת המשפחה הדתית לבן שבילה תקופה ארוכה בצבא של גויים, שלא העניק תנאים נאותים לשמירת המצוות הקפדנית הנהוגה בקרב יהודי גרמניה? אופנהיים אינו מתאר בתגובות בני המשפחה הסתייגות ממעשי הבן. להיפך, כל בני המשפחה מביעים כלפיו אהבה בדרכים המאופקות המקובלות על בני תפוצה זו. החל בהתלהבות האב וכלה בשמחה המרוסנת של האם.

דיוקן הקיסר התלוי על הקיר מצביע על הפטריוטיות הגרמנית של המשפחה היהודית. הוא מבטא נאמנות והוקרה לקיסר הנאור שהעניק להם זכויות אזרחיות. מתחתיו, בתוך גומחה, ניצב מכל מעוטר המיועד לנטילת ידיים, ומגבת לבנה תלויה לצדו. מסגרת תמונת הקיסר המצועצעת דומה בצורתה למבנה הכד. האמן בונה הרמוניה בין–תרבותית, המשלבת בין טעם אופנתי עכשווי לתכנים יהודיים, אך מעבר לכך משלבת בין התכנים.

לצד תשמישי מצווה על השולחן ועל הקיר, שלטי "מזרח" ו"ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" מסורתיים, מוצגים סממנים לאומיים–גרמניים: תמונת הקיסר, צלב הברזל, מדי הצבא וכלי המלחמה. יש הטוענים כי בהדגישו את האופי היהודי של משפחתו וביתו של החייל הפצוע, ביקש האמן לציין כי יהודי יכול לתרום למדינה גם אם הוא נאמן למוצאו. להבנתי, דווקא שפת הגוף של הבן מביעה מתח מסוים. המשפחה כולה מקבלת באהבה את "הבן האובד", אך הוא אינו מתמסר לקבלת הפנים החמה. אמנם כף ידו מונחת על אגרוף אביו, אך מבטו מופנה מהם והלאה. גופו המתוח ורגלו המושטת קדימה מקרינים זרות, המרמזת שלהשתלבות בחברה הנוצרית עלולים להיות מחירים כבדים.

משל הבן האובד

ביצירה העברית בולט מחזור שירי הבן האובד מאת לאה גולדברג, שפורסם בשנת 1947 ונחשב ציון דרך בשירה העברית המודרנית. כמקובל באמנות המודרנית גולדברג מציגה את הבן האובד באופן טרגי, אך היא גם מסיטה את כל הסיפור וכותבת אותו מחדש, ומציבה במרכז הסיפור את דמות האם.

כמו ביצירתו של אופנהיים, גם הסיפור שמשרטטת גולדברג במילים ספורות וקצביות מתרחש בבית בורגני פטריארכלי, בשבת. בני המשפחה, אב, אם, בן, בת וכלה (הם מכונים "אח", "אחות" ו"כלה" בזיקה לבן האובד) יושבים סביב שולחן השבת וממתינים. בשיר השני, "בבית", מתוארים המתח והמועקה ששוררים סביב השולחן: "אמרה האחות: "חמישה אנחנו"./ "נשב ונסעד", אמר האח. / אמרה הכלה: "השולחן ערכנו"./ אמר האב: "כי יאה לנו כך"./ והאם דומם הסכין נטלה, / לחמש פרוסות פרסה החלה".

על השיר השלישי, "בתשובתו", כתב אריאל הירשפלד כי גולדברג מייהדת בו את הסיפור והופכת אותו לדרמה עכשווית על דתיות מול חילוניות. בניגוד לסיפור הנוצרי המקורי, שבו האב קיבל את הבן החוזר בתשובה, בשיר של גולדברג הבן אינו חוזר בתשובה, האב אינו סולח, הקרע אינו ניתן לאיחוי. אך "האם מפירה את עולם ה'או–או' האבהי ויוצרת תחום מעורב, סבוך, שאין לו פתרון ולא יהיה, והיא מחייבת ומאפשרת מצב שאין בו פתרון. וגם מן הבן היא דורשת זאת – 'וקבל מאביך…" – אך היא גם קובעת את תוכנה של תגובת האב, ומלמדת אותו שגם חרון יכול להיות אהבה" (אריאל הירשפלד, פתחה את הדלת לסופה, 60 שנה ל"משירי הבן האובד" מאת לאה גולדברג, הארץ, 2007).

בתשובתו/ לא זכאי, אף לא נקי כפים,/ והלב לא חזר בתשובה – / ויכרע על הסף אפים,/ וישכב ולקום לא אבה.// "שבעתיים מעלתי המעל,/ שבעתיים חיללתי השם,/ ועדים השמים ממעל,/ כי תמיד הייתי אשם./ … כי אשוב ואמעל המעל,/ כי עודני הבן האובד".

האחות בפתח הדלת/ ראש השפילה, מחתה דמעהוהאח בבית פנימה/ לא יצא לקראתו, לא קרב,/ …רק האם נשאה את פניה/ ופניה היו קורנים: "היינוהך אם צדיק או פושע,/ ובלבד שחזרת, בני/ לעולם לא יסלח אביך,/ לא סליחות הוא אגר בלב./ קומה, בני, וקבל מאביך/ את ברכת חרונו האוהב".

בדומה ליצירתו של אופנהיים מציג שירה של גולדברג קשת של תגובות לשיבתו של הבן–האח בעיצומה של סעודת השבת. בשתי היצירות עומדת האם במרכז, אך בכך מסתיים הדמיון ביניהן. דווקא גולדברג, אישה שניהלה אורח חיים חילוני, לא מצאה בלִבות המשפחה המסורתית מקום לסליחה ולקבלה של הבן שפרש מן החיים הדתיים. אף האם, שפועלת בניגוד לדעת בני משפחתה, אינה מקבלת את דרכו של הבן כלגיטימית. כדי להחזירו לחיק המשפחה היא משתמשת בנימוק אחד: אהבה ללא תנאי. לעומתה, אופנהיים, יותר ממאה שנים לפניה, מציג משפחה שלמה, כולל חתול הבית, המקבלת באהבה את הבן מחלל השבת וגאה בו על הישגיו.

"יותר משישראל שמרו את השבת – שמרה השבת אותם", כתב אחד–העם במאמרו "שבת וציונות". אופנהיים אינו מספר לנו את הפרק הבא שבעלילה: מה עלה בגורלו של ההוסאר היהודי. אולי הסמלים היהודיים הרבים המקובצים ליד דמותו והמקיפים אותו כהילה – מימין לשמאל: חלה וגביע קידוש, מנורת השבת, כלי הבדלה על מדף בפינה, דמות חכם יהודי בתמונה, כד נטילת הידיים – כמו גם המשפחה האוהבת, כולם מסמלים את התקווה שגם הוא יזכה להמשיך את החיים היהודיים. אבל השלט התלוי מעל המשקוף מכריז: "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". בכל דרכיך אתה ברוך.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח ניסן תשע"ו, 6.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במאי 2016, ב-גיליון קדושים תשע"ו - 978 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אהבתי מאד את התמונה והדפסתי אותה כעטיפה לספרי "הדרך הממוצעת" בהוצאת כרמל ירושלים תשע"א. הספר הוקדש לזרם הדתי המודרני במאה ה19 ששילב מסורת ומודרנה, מתח המופגן היטב בתמונה זו.

  2. בבלוג 'אמנות כפרשנות' ניתן למצוא גם את ההקשרים לסיפור הבן האובד במסורת הנוצרית, וכן מידע נוסף על היצירה ועל האמן, והפניות ביבליוגרפיות. http://yaelmaly.blogspot.co.il/2016/05/7-19.html

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: