מחאת הכיכרות | צור ארליך

 

שיפוט מהיר

שירה-גאולהשירה גאולה

נועה ירון–דיין, עם עובד, 319 עמ'

"מקימי", ספרה הראשון של נועה ירון–דיין, היה קצת מעצבן. כזכור, הוא תיאר את מעברם של הגיבורים, בני דמותם של המחברת ובעלה, מחילוניות בליינית נבובה לחיק חסידות ברסלב. המעצבן בו היה, בעיקר, שלא ניתנה בו לחילוניוּת הזדמנות להציע לגיבורים משמעות ושגב. כאילו אין אמנות, אין ספרות יפה, אין שירה, אין פילוסופיה. רק סמים ומסיבות יש לחילונים. זה לא פייר, ולכן גם לא רציני.

"שירה גאולה" נראה תחילה כתיקון לכך. כמבט ביקורתי משלים על התוצאות. ירון–דיין עברה את השלב האפולוגטי, ועכשיו היא מדברת מפיה של בתה של החוזרת–בתשובה, הנערה שעזבה את הדרך, שחבְרה לנוער האבוד של כיכר החתולות והסתבכה בעולם התחתון. הנערה שירה–גאולה אלשיך–פרידלנדר משלמת את מחיר הצעד של הוריה. גם הם שילמו, אבל מבחירה.

הנה לנו לכאורה האיזון. רציתם ביקורת על הצד הדתי–חרדי של הסיפור, הנה לכם "שירה גאולה". משפט לדוגמה, מפי הנערה, על החינוך החרדי שקיבלה: "היה לנו הכול, כל הידע, הלכה, השקפה, חומש, נביאים. אבל מה שלא היה לנו זה את הצ'יפ הזה שרק כשמכניסים אותו הכול נדלק. האמונה, הלָמה" (עמ' 119). החברה החרדית לוקה, כך עולה מהספר החדש, בפגמים מאותו סוג שהחברה החילונית הצטיירה כלוקה בהם בספר הקודם (וגם בספר הזה, פה ושם): רדידות, עגלה–ריקה, קיפאון, סטטיות, שיפוטיות.

אבל כאן מגיעה אל הספר ברסלב. ועם מתקני העולם חסרי המנוחה האלה, עם הצועקים אל הרוח, עם מדפיסי הקונטרסים ועושי הנפשות – מגיעה גאולתה של שירה–גאולה. בתחילה קמעה קמעה, והיא רבה והולכת במסלול עלילתי ונפשי פתלתל. כאן הספר מתגלה, בעצם, כ"מקימי" שני. התבנית היא, בשני הספרים, גאולה רוחנית, רבי–נחמנית, מקיום דלוח ונטול שאר–רוח.

מפתה להיסחף ולומר שנועה ירון–דיין הייתה ונשארה מיסיונרית. לא, היא לא הייתה ולא נשארה. היא פשוט מתקשה לחרוג מהצדקה עצמית. וזה חבל, אבל כשאת שייכת לקבוצת מיעוט קטנה, ומשלמת על כך מחיר מתמיד בחייך האישיים, לגיטימי להסביר את עצמך לקוראייך ולעצמך. ומעבר לכך, ל"שירה גאולה" איכויות אמנותיות מובהקות – בחדירה המשכנעת לעולמה הפנימי והלשוני של המספרת, בטפטוף המחושב של המידע המסופק לקורא, בריבוי האבחנות הדקות על המציאות, ובכמה קטעים מצוינים ממש. גם התחקיר על עולם הכיכריסטים כנראה מקיף. אבל מה לעשות, השחור–לבן שעובד טוב באיור העטיפה דמוי חיתוך–העץ דלף, שלא לטובתנו, לסיפור עצמו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח ניסן תשע"ו, 6.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במאי 2016, ב-גיליון קדושים תשע"ו - 978, שיפוט מהיר - צור ארליך ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: