כולם בקדושה אחת | שלומית רביצקי טור–פז ומשה (קינלי) טור–פז  

אם ענייני הקרבנות התמקדו ביוצאים ממצרים בלבד, באה פרשת קדושים ומלמדת כי באתגר הקדושה שייכים כל יושבי הארץ, יהודים ושאינם יהודים

תחת הכותרת המופלאה, המחייבת ומעוררת ההשראה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", מביאה בפנינו פרשת קדושים רצף מרובה מצוות. כל ניסיון למצוא היגיון מארגן או מכנה משותף לכלל המצוות בפרשה ינחל הצלחה חלקית בלבד. התחושה העיקרית שהפרשה נותנת לקורא בה היא של "גם וגם", גם מצוות שבין אדם לחברו וגם אלו שבין אדם למקום, והכל כמו נעדר היררכיה פנימית. עליך לעשות את זה, וגם מזה אל תנח ידיך (ויקרא יט–כ):

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּאַל תִּפְנוּ  אֶל הָאֱלִילִםוְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה'… וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹרלֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוֹּ וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִילֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ…  לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ…  לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט…  לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָבְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם.

הרחבה אל הגר

האם ערבוביית 'גם וגם' זו נכונה גם לגבי קהל היעד הלאומי–אתני של המצוות? כלומר, האם הפניה היא לבני ישראל בלבד, לגויים הגרים בקרבם או לכל חברה צודקת?

מסתבר שהתורה שהחלה בסיפור האוניברסאלי של האנושות והלכה והתמקדה במשפחה אחת ובעם אחד, ממשיכה להתמודד עם המתח שבין האוניברסאלי–עולמי ובין הפרטיקולרי–יהודי. בהקשר זה ניתן לחלק את הפרשה לשני חלקים עיקריים:

החלק הראשון, מ'ראשון' ועד 'שלישי' ברצף הקריאה (יט, א–לב), עוסק במצוות המוטלות על עם ישראל ועליו בעיקר או בלבד. כך למשל: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ  אֲנִי ה'". דווקא מצוות המדריכות אל מופת של מוסריות חברתית ומצפן ערכי, משויכות לבני עמך – לעם ישראל בלבד. ממילא גם הציווי בפתיחת הפרשה "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם" פונה רק אל "כל עדת בני ישראל" ואליהם בלבד. הם היחידים הנדרשים להיות קדושים.

החלק השני של הפרשה, החל מהעולה הרביעי, מרחיב את גבולות ההתייחסות: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ, כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם, לג–לד). הווה אומר, התורה עוברת ומתרחבת בהתייחסותה לגר הגר בתוך עם ישראל, אשר איננו חלק מהעם, ומחילה עליו תפישה מוסרית חברתית, וכן מכילה אותו בתוך מצוות האהבה, "כמוך". אם בפרק י"ט פסוק י"ח רעך שיש לאהוב אותו כמוך הוא בן עמך, הרי שכאן (פסוק ל"ד) מורחבת היריעה גם כלפי הגר הגר בתוככם. זאת על בסיס נימוק היסטורי–מוסרי של היותנו גרים במצרים. ללמדך שהמוסר החברתי אינו פרי השיוך האתני–לאומי, אלא תולדה של  הטריטוריה, הארץ זבת  החלב והדבש אשר מקיאה מתוכה את מי שאינו ראוי לה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

תחת ענן אחד

הרחבה זו איננה חד פעמית ובהמשך מרחיבה הפרשה ומורה: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת" (כ, ב). לא רק ההנהגה המוסרית–חברתית כוללת את הגֵר הגר בתוכנו, אלא אף ההנהגה התיאולוגית והמשפחתית. ממילא, גם ציווי הקדושה המופיע מיד אחר כך: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם, ז). השכנים הגרים עמנו נכללים ב'ענן' הקדושה האופף את עם ישראל ומחייב אותו לסטנדרטים מוסריים גבוהים. הדבר אינו סותר, ואולי אף מעצים, את הציווי להיבדל מחוקות הגויים ולהיבדל מן העמים, המופיע בסוף הפרשה: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם… וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (שם, כג–כו). ארץ ישראל מקודשת במוסריות יושביה בשלושה מובנים; מקודשת בהבדלתה ופרישותה מן העמים, מקודשת בייחודיות התנהגותם של בניה, מקודשת בהכללת גריה בקהילה.

במילותיו של האבן עזרא בפרשתנו על  הפסוק "ואהבת לו כמוך": "והתקדשתם… והטעם להכניס את הגרים התושבים עם ישראל שהם חייבים להיות קדושים, בעבור שידורו בארץ קדושה". האבן עזרא מרחיב את הדברים קודם בפירושו: "וכי יגור אתך גר, הזכירו אחר הזקן [מצוות 'והדרת  פני זקן'], והטעם, כאשר הזהרתיך לכבד את הזקן הישראלי בעבור שאין לו כח, אזהירך על הגר. שכחך גדול מכחו, או בעבור שאין לו כח שהוא בארצך ברשותך" (אבן עזרא על יט, לג). כלומר, האתגר המוסרי הניצב בפני ישראל גדול במיוחד מכיוון שהגר הגר בתוכו, כמו הזקן, חלש ממנו ותלוי בו.

ההבחנה בין עם ישראל לבין עמים אחרים נמצאת ברקע למצוות רבות, ולעיתים, כמו בפרשתנו, גבולותיה מטושטשים. התייחסות זו חוזרת כבר לראשיתו של חומש ויקרא, לפסוק השני שבו: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'…" ולמדרש תורת כהנים (נדבה ב,ג): ""אדם" – לרבות את הגרים, "מכם" – להוציא את המשומדים". אלה גבולות הגזרה של עם ישראל בהתייחס לנדרים ולנדבות; המילה 'אדם' כוללת גרים והמילה "מכם" באה להוציא מכלל ישראל את המשומדים (מילים אלו יוחסו ליהודים שהתנצרו). ספר הקרבנות שדמה בקריאה ראשונה כל כך ספציפי וממוקד ביוצאים ממצרים מורחב אל הגבולות הגיאוגרפיים של ארץ ישראל וכולל בתוכו את כל הגרים בהם, יהודים ושאינם יהודים.

הדברים הללו מציבים אתגר חברתי ודתי גדול לעם  היושב בציון. הדרת פני גרים–שכנים, איסור אונאה, אהבה, קדושה. בשבוע בו אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה נושאים הדברים משא כבד במיוחד. כי גרים הייתם בארץ מצרים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח ניסן תשע"ו, 6.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במאי 2016, ב-גיליון קדושים תשע"ו - 978 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: