הכיבוש הדתי | אריק כרמון

דעיכת התרבות היהודית–חילונית מסמנת את התעצמותה ההדרגתית של מהפכת–נגד דתית, שאת ביטויה ניתן לראות בצבא ובאופיים של חגי ישראל. האם יש עוד סיכוי לחיים משותפים?

המתח שבין היסודות החילוניים והדתיים בציונות איננו אידיאולוגי אלא מתח המשליך על קונפליקט הולך ומעמיק שבין זהויות. ככזה הוא אוצר בתוכו איום מוחשי על אפשרויות לקיום משותף. מזה שנתיים אני שוקד על בירור "המשנה הציונית שלי". תכלית הבירור איננה להתריס אלא לאתגר: נא התמודדו עם אופני תפיסת המציאות כפי שהיא נתפסת בעיניים חילוניות על מנת שנבדוק האם וכיצד נוכל לבנות גשרים בין שכמותם לבין היפוכם; על מנת שנוכל לבחון האם ניתן למתן את הסכנות שבקונפליקט הזהויות, אם לא להתגבר עליהן.

החגים‭ ‬הפכו‭ ‬להיות‭ ‬קשורים‭ ‬לחילופי‭ ‬עונות‭ ‬השנה‭. ‬חג‭ ‬שבועות‭ ‬בקיבוץ‭ ‬
עין‭ ‬דור‭, ‬2012 צילום‭: ‬מתניה‭ ‬טאוסיג‭, ‬פלאש‭ ‬90‭ ‬

החגים‭ ‬הפכו‭ ‬להיות‭ ‬קשורים‭ ‬לחילופי‭ ‬עונות‭ ‬השנה‭. ‬חג‭ ‬שבועות‭ ‬בקיבוץ‭ ‬
עין‭ ‬דור‭, ‬2012
צילום‭: ‬מתניה‭ ‬טאוסיג‭, ‬פלאש‭ ‬90‭ ‬

ה"יזכור" והחזרה אל הישן

החזון הציוני נקטם בטרם השלים את מימושו המלא. העיון והפרקסיס הציוני כשלו ביצירת אלטרנטיבה לקשר הגורדי שבין דת ולאום. החזון הציוני הנחה את המרד של תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי באורחותיה של הגולה בכלל ואת הפניית העורף לציפייה לגאולה משיחית בפרט. מהלך השחרור הלאומי של העם היהודי מעברו ומהתלות במורשת הדתית בת אלפיים נישא על גבי ומתוך מהפכה חילונית על ידי מחולליו. ואולם בליבתה של המהפכה החילונית, מתוך קרביה של המהפכה הזאת, התפתחה והתעצמה מהפכת נגד דתית. האחרונה כרסמה ועדיין מכרסמת בהישגים המפוארים של המהפכה הציונית בתחומי תרבות יהודית–חילונית חדשה. ובסופו של יום, הערכים והתכנים התרבותיים של קולקטיב נתון הם המעצבים זהויות; הם המתניעים התנהגויות.

הדעיכה ההדרגתית, איטית ככל שתהיה, של התרבות היהודית–חילונית החדשה מסמנת את התעצמותה ההדרגתית של מהפכת נגד דתית שנוצרה מתוך קרביה של תנועת השחרור של העם היהודי. לדעיכתה של זו והתעצמותה של האחרת סימנים רבים ומגוונים. אחד מהם, המדגים את רפיסות יסודותיה של "התרבות הציונית החילונית החדשה", הוא ה"יזכור" – חלק מריטואל חילוני בימי זיכרון חילוניים. מאז שחר ימי הציונות המעשית בארץ ישראל ובעיקר משנות הארבעים של המאה הקודמת תופס המוות מקום מרכזי בתודעה הקיבוצית של הישראלים וה"יזכור" הוא מעין אספקלריה אל תוככי המערך הנפשי המתמודד עמו. להלן אצביע, מנקודת הראות שלי, על השינויים שחלו בדפוסיו ותכניו של ה"יזכור", על המעבר ההדרגתי מהדגשת החילוני וה"חדש" המובחן מה"ישן" הגלותי אל הדתי, כלומר – החזרה אל ה"ישן".

מותם של ישראלים במערכות ישראל ("הנופלים"), מות "היהודי החדש", היה, במשך כמה עשרות שנים, אנטי תזה למותם של הנספים בשואה ("הנרצחים"). במהלך עשורים אלה נוצרה הבחנה דיכוטומית בין שני סוגים של מוות: המוות של הישראלי, המצטייר כמות גיבורים, והמוות הגלותי הנחשב למשפיל. ה"יזכור" אשר נכתב בישראל לזכר קרבנות השואה מבהיר כי מותם היה מוות פסיבי מתוך אין אונים:

יזכור עם ישראל את קהילות הקודש בארצות הגולה, שנעקרו, שנחרבו ושנמחקו, את בניו המומתים, קרבנות ממלכות הרשע, שעונו עינויי גוף ונפש במחנות ההסגרשנרצחו בהמון בשווקים וברחובות; שהובלו לטבח בקרונות מוות; שנקברו חיים, שנשרפו בהיכלי הקודש על גווילי התורהונשפך דמם בידיים טמאותעל קידוש השם

פסוקי ה"יזכור" לזכר הנופלים במערכות ישראל העלו, לעומת זאת, על נס את נפילת "מתינו", כמות גיבורים בתנופת הקרב:

נזכור אחים ורעים אשר יצאו עמנו בפלוגות הלוחמיםאנחנו חזרנו והמה לא ישובו עוד. גלים גלים עלו, שטפו וחזרוהמה נותרו על חוף לבלי שוב. צעירים יצאו וחסונים, נאים ותמירים כצמח השדה, עד שהשיגתם העופרת ורסיסי מוות קטלום, איש אחר איש נשמטו ונפלו בשדות, כל בן לאמו, כל אב לילדיו, כל אוהב לאוהביו, מלוא כל הארץ.

מוות משפיל לעומת מוות הרואי; כזה שמסתייגים ממנו לעומת זה הממגנט להזדהות איתו; מזה מוות מנכר ומזה מוות כמקור לאחווה. מאז ראשית שנותיה של המדינה התפתחו שני טקסים, זה לצד זה בסמיכות תאריכים: יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל. סמיכות הזמן הזה רק חידדה את הניגוד בין דרכי המיתה, והניגוד הומחש בהיגדים שרווחו בעשורים הראשונים לקיום המדינה: "הובלו כצאן לטבח" מזה, "במותם ציוו לנו את החיים" מזה.

הניגוד בין תפיסת המוות בגלות לבין הצגתו ב"ארצנו", ניגוד שבין ההרואי לשפל, הוא אחד הביטויים המובהקים לאופני תפיסת מקומה של הגולה בתודעה הקולקטיבית של הישראלים. אחרי ככלות הכול, הגולה הייתה מטרה לשלילה והכחשה. "המנטליות הגלותית" מעצם הגדרתה הייתה מושא לפסיביות, והמוות, על פי מרשם זה, המרשם החילוני של המהפכה הציונית, נרשם עם קרבן לשם חיים פסיביים וחסרי תכלית. ביסודו של המרשם החילוני הזה המושג "קידוש השם" – מרכיב קבוע בזהות היהודית הדתית המדגישה את הדבקות המוחלטת של יהודים במסורת ובמצוותיה – הוצג כזר ומנוכר ל"חדש".

רק הגברים שרים

מאז שנות השמונים של המאה הקודמת נגלו סימנים שהעידו על כך שבתפיסת המוות מתחוללת טרנספורמציה. בין היתר, הישראלי תופס את מדינתו ואת עמידתה במבחני המאבק הפיסי לקיום יותר כ"גוליית" ופחות כ"דוד". האיומים הנמשכים על הביטחון האישי, תוצר הקונפליקט הפוליטי, נגסו בקונסנזוס הלאומי בדבר צדקת מלחמותיה של ישראל והישראלי נתפס פחות כ"יהודי חדש" על עבריותו הלוחמנית, ויותר כיהודי שחזר להיות קרבן לרצח וטרור. המוות הטפל, חסר הערך, השפל והמושפל, שאפיין מנקודת מבטו של "בן הארץ" את היהודי בגולה, מחלחל אל התפיסה של הישראלים ונעשה לתופעה בת קיימא באורחות חייו. הניגוד בין מוות לא טבעי בגולה לבין מות גיבורים במלחמות ישראל הולך ומתקהה, והניגוד בין המוות בגולה – מוות נלעג, לבין המוות במדינה – מות גיבורים, הולך ומיטשטש.

אל ה"יזכור" בימי הזיכרון נלווית בעשורים האחרונים "תפילה לזכר הקדושים" ובה, בין היתר, "יזכרם אלוהינו לטובה עם רבבות קדושי ישראל וגיבוריו מימי עולם". היסוד הדתי דוחק את הבסיס החילוני. הנוסח המקורי ל"יזכור" חובר על ידי ברל כצנלסון לזכר הרוגי הקרב בתל חי ובו נכתב "יזכור ישראל". בשנת 1976 שינה הרב גורן את הנוסח ל"יזכור אלוהים". השינוי הזה לא נאכף עד הניסיון לאכוף אותו בתקופת כהונת רא"ל בני גנץ.

הניסיון הזה אמנם לא צלח אבל לאחר שבמשך שנים נהגה חיילת לשיר בטקס הפתיחה ליום הזיכרון הנערך בכותל, בשנים האחרונות, כחלק מתופעה של הדרת נשים על רקע ציוויים דתיים, שרים רק גברים בטקס הנערך בערב יום הזיכרון בכותל.

תהליך השינוי הזה – נסיגת ה"חדש" מפני ה"ישן" – מהדהד גם במחוזות תרבות אחרים כמו חגי ישראל. חלוצי התנועה הציונית השקיעו מאמץ תרבותי רחב היקף ביציקת תכנים חדשים בדפוסי חיים דתיים מסורתיים ובבניית מציאות חדשה, חילונית, ארץ–ישראלית. החגים סוכות, פסח ושבועות הפכו להיות בידי הלאומיות החילונית חגים הקשורים לחילופי עונות השנה – חג האסיף, חג הקציר וחג הביכורים – המדגישים את החירות הפוליטית. בימי נעוריי בניתי אוסף של הגדות פסח מבית היוצר של התנועה הקיבוצית; כולן נטולות נוכחות אלוהית. אבל השימוש בהללו, בדומה למוטיבים החדשים ששובצו בחגים אחרים, דעך, והניואנסים הדתיים חזרו למשול בכיפתם של החגים הללו בחלק הארי של התנועה הקיבוצית.

האם היסודות הדתיים בלאומיות היהודית המתממשת בישראל חדרו אליה לכתחילה או בדיעבד? קשה להניח את האצבע על אפשרות זו או השנייה. אך בהחלט אפשר לראות שבעוד שבתהליכי החילון בישויות הריבוניות הנוצריות הדת עברה את תהליכי החילון הללו באופן אורגני, ובכך נמנעה התפתחות של "מהפכת נגד דתית", במקרים המהפכניים (איראן, תורכיה, אלג'יריה, הודו) אקט החילון המהפכני הותיר את היסודות הדתיים, גם אם דחק אותם זמנית אל מתחת לפני הקרקע וכפה על תהליך החילון את היסוד הדיאלקטי שמתוכו צצו מהפכות הנגד הדתיות.

*

הדברים שלמעלה הם הצצה חטופה אל קורים במארג של זהות ציונית חילונית בישראל 2016. מה שמתבקש איננו הסכמה או אי–הסכמה איתם אלא תהייה – האם קיימת עדיין אנרגיה לברר היתכנות של בניית בסיס לחיים משותפים?

ד"ר אריק כרמון הוא מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח ניסן תשע"ו, 6.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במאי 2016, ב-גיליון קדושים תשע"ו - 978 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. בגדול, אני חייב להודות שלא הבנתי את טענת המאמר. יש כאן תיאור של כל מיני תהליכים, אבל אני לא מבין מה הכותב רוצה להסיק מהם, ואני לא רואה איך פסקת הסיום מתחברת ליתר הפסקאות.

    כמה הערות:

    1. הטענה ולפיה בישויות הלאומיות הנוצריות תהליכי החילון היו "באופן אורגני" היא לעניות דעתי שגויה. אבות הטיפוס של חילון מהפכני הם מה שקרה בצרפת של רובספייר, עם המאבק נגד הדת והכמרים ופולחן הישות העליונה, מה שקרה במסעות האנטי דתיים של השלטון הקומוניסטי ברוסיה בשנות העשרים והשלשים של המאה הקודמת, מאבקה של המדינה האיטלקית בשלטון הוותיקן ומלחמת התרבות בגרמניה של ביסמרק. למעשה ככל שאני חושב על זה נדמה לי שבאירופה הקונטיננטלית לא היתה שום מדינה שעברה תהליכי חילון אורגניים, וברובן היו גם מהפכות נגד כואבות.

    2. אם נחזור לישראל, הרי איש לא כפה על הקיבוצים לשנות את ההגדה של פסח שלהם ולכלול בה מוטיבים דתיים, לא? אני מניח שהשינויים בהגדות הקיבוציות, כמו גם בנוסח היזכור וכדומה, מבטאים כמיהה מסוימת של אנשים שאורח חייהם חילוני לאיזשהי תערובת שמכילה גם אלמנטים של הדת המסורתית. על מה יצא הקצף?

    3. לבסוף, הכותב אינו נמצא ככל הנראה במצב בו יוכל להבין כיצד מרגישים האנשים מצדה השני של הגבעה.
    רצה המקרה ובאותו יום ששי בו התפרסם המאמר הזה במקור ראשון התפרסם גם מאמרו של הרב שמואל טל, בו הוא מקונן על "הציבור הדתי" שהיחס החיובי שלו למדינה (!) הוא "הסיבה העיקרית למפולת הנוראה ולשבר המחריד שקורה לציבור היקר הזה. האחוזים המבהילים של עוזבי הדת ושל הדתיים לייט (שזהו שם מכובס למשומדים לתיאבון).." כלומר בעיניו יש מפולת נוראה של חילון ושמד של הציבור הדתי בגלל הרצון שלו לשיתוף בנטל ובטובות ההנאה של האזרחות מתוך נאמנות למדינה. במקום בו רואה כרמון מהפכת נגד דתית שמשתלטת על המדינה, רואה הרב טל הדרדרות רצופה של הדתיים לתהום החילוניות. משעשע.

    בסופו של דבר, המאמר אמורפי מדי וכך גם התהיה שמובעת בסופו, "האם קיימת עדיין אנרגיה לברר היתכנות של בניית בסיס לחיים משותפים". מה זה אומר? איך זה אמור להפרט לעשיה פוליטית או דתית או חברתית? הוא רוצה שכל הדתיים יתחלנו? שנפריד דת ומדינה? שנעשה גדודים נפרדים לדתיים וחילונים כדי שלא יפריעו זה לזה? ואולי גדודים משותפים כדי שילמדו לחיות יחד? לא ברור.

    נדב

  2. כרמון בפנייה לציבור הדתי מסיים את רשימתו בשאלה: 'האם קיימת עדיין אנרגיה לברר היתכנות של בניית בסיס לחיים משותפים?' התשובה שאני מבקש לתת לכרמון היא – בוודאי, ובגדול. אלא שדבר זה דורש סוג של בירור כואב משני הצדדים, עליו אני מבקש לעמוד בדברי.
    קודם לכך אני מבקש להביע אמפטיה לכאב של כרמון המבצבץ מבין השורות של דבריו. במידה רבה אני שותף לכאב של העמדת שתי המחנות זה מול זה, תוך אקלים דיכוטומי של זה או זה. כל זאת תוך אווירה של התחפרות של כל צד, התחפרות שטומנת בחובה הפסד גדול של המטען שיש לכל אחד בעגלתו לטובת המעשה הציוני כאן בארץ ישראל. כבן לציונות הדתית אני מסרב לוותר על מטענה של עגלת הישראליות המלאה – בתנועת נפש פרודוקטיבית, ערכי שלום ומוסר, השכלה ומדע, טכנולוגיה, התחדשות, ומטען הולך ונערם של ספרות, אומנות, קולנוע, ושאר הופעות האומנויות השונות על גווניהם הרבים . זאת ועוד, יש בעומק נפשה של בני היישוב החדש וממשיכי דרכם משהו מדליק, חי, מתסיס, זורם ומתחדש עם פלפל של גבורה. על כל אלו ועוד רבים שכאלו אני לא מוותר.
    מאידך, ברור לי ולשכמותי שהיהדות ומטענה חייבים לעבור תהליכי התחדשות עמוקים. לי אישית למשל, אין ספק בנחיצות של התחדשות ההלכה, והתחדשות בלימוד התורה. ובכך הייתי שמח מאוד לשיתוף פעולה עם הישראליות שלצורך העניין נקרא לה החילונית. שיתוף פעולה שכבר קיים כהתחלה מבשרת טוב – במכינות, במדרשות שילוב, בבתי ספר משלבים ובבית מדרש פלורליסטיים. אני אישית סבור שהיהדות אם אפשר לדבר עליה, היא הרבה יותר מאשר דת. אי אפשר להכחיש שבכל רבדי הספרות היהודית ישנו מרכיב דתי, אך בעיניי הוא שולי ומצומצם ביחס ליהדות כציוויליזציה מלאה, רחבה ועתיקה. לא אכחיש שנטייתי היא למרכיבים הפחות דתיים של היהדות. כבר שנים רבות אני מייחל ליום בו נוכל להפריד את היהדות מהדת, ולדבר עליה על היהדות כשברור לכל בני השיח שהדת היא מרכיב אפשרי ולא הכרחי. מכאן ועד הפרדת הדת מהמדינה הדרך קצרה, ישרה ומתבקשת.
    אלא שבמצב זה הצפייה שלי היא להעמקה של היות מהותה היהודית של המדינה עמוקה רחבה ובלתי ניתנת להפרדה ממרכיבי הדמוקרטיה וערכים ליברליים. בהשקפת עולמי, הליברליזם הורתו ולידתו היא במסורת היהודית פורצת הדרך – כפי שמציג אותה למשל הרב זקס בחלק מספריו. וכפי שמודים על כך הוגי דעות ליברליים רבים.
    כאן, ד"ר כרמון, אני מגיע לפניה שלי על דבריך ואליך. כדי להמחיש את השינוי שחל בחברה הישראלית הבאת כדוגמה את ההבדל שיצרו בציונות החילונית בין 'נופלים' ל'נרצחים'. תוך רצון עמוק לפאר את ההרואיות של המוות במלחמת מגן הכרחית. אלא, שדא עקא, היום החברה הישראלית החילונית, לפחות בשיח הציבורי, הולכת ומצמצמת את הפער הזה לטובת – הסבל של היחיד, תחושת השכול – לפעמים עד כדי אמירה שעל פיה המוות בקרב אין לו תוחלת והוא פסול ומיותר קטגורית. רעייתי בלהה בן דוד עשתה עבודה סמינריונית בה היא בדקה את מרכיבי טקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל בבתי ספר שונים. הממצא שעלה בצורה מובהקת עד כאב הוא שבבתי הספר הממלכתיים הטקסים עוסקים כמעט ורק בכאב ובשכול. כל המרכיבים האחרים שיוצקים משמעות למות החיילים, נעדרים לחלוטין. הממצא כשלעצמו לא הפתיע. מה שהפתיע הוא המובהקות הכמעט מוחלטת של הממצא הזה.
    בעומק העניין ד"ר כרמון היקר, התחושה היא שיש צד במפה החברתית הישראלית שהחיבור שלו אל הברית הישראלית במובנה העמוק, חיבור חלש עד כמעט ולא קיים. לא בכדי ככל שחשוב לך ההגדרה העצמית של הלאומיות הפלסטינית, כך באופן פרדוקסאלי הלאומית היהודית מוקצה בעינך לפעמים אף מחמת מיאוס. קביעה זו אני אומר בהסתייגות ואזהרת הכללה. אבל קשה להתעלם מהתופעה. כמה געגוע יש לי למצב בו בן גוריון כותב על הצורך המוחלט להכיר בהגדרה עצמית גם של אחרים, תוך שאת ההגדה העצמית שלו הוא חיי בעומק הקיומיות שלו כאדם, יהודי ומנהיג. אצלך ד"ר כרמון, כמי שעוקב אחר דבריך ופרסומך, ולפחות בתדמית הציבורית שלך – לא מורגשת הזיקה הזו אל ההגדרה העצמית שלך כיהודי, גם אם יהודי חדש ומתחדש.
    מכאן אני פונה אליך כמייצג את התופעה הזו מצד אחד, ומצד שני כמי שמייחל לשיתוף פעלה, ואומר לך שאם תבוא ובצקלונך רק זהות אוניברסלית, נוכל אולי לעשות את הייאוש קצת יותר נוח. אך אם תפתח אל הברית הישראלית, אל עומקי שורשיך היהודיים, ברמת הזהות הפנימית, נוכל להפשיל שרוולים ולהתגייס יחד לעבודת התחדשות גדולה ונצרכת. ומכאן יש לי תביעה כלפיך כנציג סמלי לישראלי החילוני – על שוויתרתם על יהדותכם, על שוויתרתם על התלמוד, על שוויתרתם על האגדה, על שוויתרתם על ההלכה במובנה הביאלקי ולו לדוגמה במה שקרה לחגים לפי דברך, על שוויתרתם אפילו על התנ"ך שהיווה בסיס לתנועת הפועלים הבן גוריונית, על שוויתרתם על מצדה, המרד הגדול, ואפילו על החשמונאים. על שוויתרתם על עיצוב הרבנות העירונית, הרבנות הראשית, בתי הדין והניסיון להתוויית מרחב ציבורי יהודי מוסכם. ואפילו על הנתק שלכם מרבי ישמעאל שיכול לייצג כ"כ הרבה מדעות השמאל, ומעל לכל על שוויתרת על ארץ ישראל.

    • יצחק גולברג

      כבן לציונות הדתית ? נראה כמו טקס של קבוצניק כופר

      • יצחק היקר
        אני מכבד את דעתך.
        מציע לך להבין שבציונות הדתית יש רבים שחושבים כמוני. יש לך אפשרות לקרוא לנו כופרים. ויש לך אפשרות להקשיב. בחירה חופשית.
        רמז, רבים מאלו שאנחנו לומדים היום ביראת קודש נקראו כופרים בזמן חייהם.

  3. לדעתי אריק כרמון טועה ומדובר בהתקוממות המסורתיים נגד דיכויים. דיכוי זה עדיין נמשך למשל איסור הזקנים בצה"ל. האם כרמון מוכן לתת ביטוי לרוב בעמנו שקשור למורשת היהודית או שרצונו בדיכוטומיה כופר דתי תחת הגמוניה כפרנית??

  4. פרופ' כרמון מציג כאן דת חילונית הנתונה במלחמה עם הדת היהודית ("מהלך השחרור הלאומי של העם היהודי מעברו ומהתלות במורשת הדתית בת אלפיים נישא על גבי ומתוך מהפכה חילונית על ידי מחולליו"). ואם מלחמה, אז במלחמה כמו במלחמה. אין שום סיכוי לחיים משותפים של אנשים הנתונים במלחמת חורמה דתית. ובמלחמה הזאת כרמון יפסיד. הוא כבר הפסיד, ולכן הוא צועק ובועט.

  1. פינגבק: תגובה למאמרו של כרמון הכיבוש הדתי | על יהדות, חינוך וחברה – שמואל בן דוד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: