גם צעקות הן שיחה עם אלוהים | גלית חוף

פסיכולוגית, בת הדור השני לניצולי שואת יהדות סלובקיה, אוספת סיפורים של נשים ששרדו במחנות ומגלה את שורשי כאביה בשושלת נשות המשפחה. בין אדוקים לחופשיים ובין נשיות לאמונה

לידרהאורחים יבואו לך מלמעלה

אסתי לי–דר

גוונים, 2015, 270 עמ'

כדרכה בשלהי הסתיו, עומדת מירי על הסולם ו"מורידה את החורף". לפתע, משום מקום, נושרת מן המדף העליון שבארון הבגדים שמלת ז'ורז'ט שחורה. מרשרשת את דרכה, גולשת אל המיטה ומהפכת את נפשה ואת עולמה של מירי.

מאותו רגע ואילך אין מנוח למירי בחיים המסודרים שבנתה לעצמה. היא חשה מחויבות להתחקות על עקבותיה של השמלה ויוצאת לחיפוש שאין ממנו דרך חזרה. בעומקי החיפוש היא מגלה כי זו השמלה שנוצרת בתוכה את סודות משפחתה ויחד עמם את שורשי כאביה.

השמלה מכירה היטב את פחדיה ומצוקתה משחר ילדותה עד היום, מפגישה אותה עם חלומותיה ומשיבה אליה את האישה הפראית והמסתורית שמופיעה בהם שוב ושוב. אישה עלומה שהופיעה וקראה אליה גם כשעמדה מתחת לחופתה. בהדרגה הופכת מירי לחלק  בלתי נפרד משושלת הנשים שממנה היא באה. נשים שחיו, אהבו ושנאו, האמינו והתפללו עוד לפני רדת החושך הגדול עליהן ועל עולמן.

הסיפור משתרע על פני תקופת חגי תשרי, אותה תקופה שבה חזה הרב הפלאי "משם" את שואת יהודי סלובקיה. מירי מתהלכת בדרכים העשנות של אירופה ומלקטת מתוך בתי הכנסת, חדרי הבתים והמרתפים – סיפורי חיים, יום יום וחגים, מאכלים ומנהגים, לצד הריחות והמנגינות האבודות של הצוענים שאספה מסמטאות הכפר, מהנהרות ומהיערות. היא הולכת בעקבות געגועי הנשים מאחורי מחיצות התפילה, סודותיהן, פחדיהן ותשוקתן האסורה ומאמצת אל לִבה את האוצר המושתק שהיא מגלה. היא פודה את חייהן שנותרו מאחור, רוקמת אותם מחדש אל תוך סיפור נפשה ונושאת אותם דרך סלובקיה, שוודיה, פריז, בני ברק וירושלים אל חייה העכשוויים.

עבור מירי מילנר פיאמנטה – פסיכולוגית ירושלמית בת הדור השני לשואה, שמטפלת בניצולי שואה ובבני הדור השני ב"עמך" – זו הדרך היחידה להמשיך בחייה. אלא ששפתן של הנשים שהיו במחנות ושרדו בשואה היא שפה מוצפנת, לא מדוברת, ואסתי לי–דר מביאה את המציאות הזו בשפתן, שפה נשית שרובה שתיקה וטקסים.

מנהיג מחתרת חרדים

הספר נפתח כשמירי עומדת על סולם בין שמים וארץ, לא פה ולא שם. מרגע זה, בין קיץ לחורף ובמשך כל הספר, היא עולה ויורדת בסולם. משוטטת בין הזמנים, בין העונות, בין החיים, בין המתים, בין ארצות, בין יבשות, בין השפות, ולא נחה לרגע.

בדיוק כמו סבתה לינקה שכבר אז, בסבינצ'נה, ידעה "לא לזרוק כלום משאריות החנות שהייתה לה ולשמור את כול השמטקעלך מהצמר והטוויד והג'רסי". שנים אחר כך, במעון העולים בחיפה, הסבירה למירי נכדתה הקטנה: "ממה את חושבת היה לי לתקן ולהוסיף מפה לשמה עד שיימח שמם הופיעו?". ומירי, בדיוק כמוה, מאז ילדותה המוקדמת עד היום לא זרקה בחייה אף שטיקל'ה, אף חתיכת חיים של אף אחד שאי פעם חי סביבה. בספר, עם השם העל–זמני "האורחים יבואו לך מלמעלה", היא מצרפת ביד אומן את הפיסות שליקטה לסיפור.

דרך שפת הספר מביאה לי–דר תובנה שפותחת אותנו אל מורכבות מקומן של נשים ששבו מהמחנות, והיא עושה זאת דרך החברה הדתית. מה מביא את מירי שחייה בורגניים ונוחים עם בעלה ושני ילדיה, מירי שנטשה את העולם של "האדוקים" ונמלטה באישון לילה אל העולם של "החופשיים", לא לחוש בחופש שאותו ביקשה ולהמשיך להיות כרוכה אחרי העולם שממנו נמלטה. מה מוליך אותה להוסיף ולהדק את הקשרים עם העולם הישן במעין תחושת צו עליון. דבר מה בתוכה מתעקש לאחוז בשני העולמות, העולם שממנו באה והעולם שאליו הלכה, ולנסות להתקיים בהם זה לצד זה בלי לדעת אם תצא בשלום.

למירי אין בחירה. היא אישה נחושה שמובלת על ידי שפה וידיעה פנימית כי סוד גדול טמון בשמלה השחורה, והולכת בעקבותיו. בהמשך העלילה מסתבר כי היא אינה האישה הראשונה או היחידה במשפחתה שנוהגת כך. מירי היא בת לשרשרת של נשים עזות והיא ירשה זאת ישירות מאניולה אמה.

אניולה היא אשתו של ביניש מילנר, איש נערץ ומורם מעם, לב לבה של הקהילה החרדית. איש שכולו אש אמונה והכרת תודה לקב"ה עוד מהימים שבהם היה עילוי בישיבה האחרונה ששרדה באירופה. בטרם נספה, הספיק הרב הפלאי למנות אותו להנהיג את המחתרת החרדית שחירפה נפשה בדרכים לא דרכים ומילטה יהודים מציפורני הנאצים. ביניש הוא איש ששרד בשואה, איבד חלק גדול ממשפחתו ואמונתו רק התעצמה. הוא עלה לארץ ישראל עם אניולה, אהבת נעוריו, הקים בית והמשיך את דרכו ותורתו של הרב הפלאי תוך שהוא הופך לדמות מרכזית בעולם התורני.

לא מכסה שער ראשה

אניולה מילנר איבדה את כל משפחתה. עמדה אל מול כל מה שהאמינה בו באמונה שלמה ואל מול הבושה שהמיטה על ראש בעלה והכריזה כי היא לא תכסה את שער ראשה. הכרזה שבאה מתוך ההכרח שנוצק בה מעולמות שעבורה היו רחבים ואיתנים יותר מן ההלכה. כיסוי הראש הוא עניין שבינה לבין בוראה.

וביניש בעלה, איש ההלכה, עם ידיעה עמוקה על הנחיצות הקיומית לקיים כל אות ותו בהלכה, עמד מולה ושתק. הייתה בו מעין יראת כבוד מפני הידיעה שבתוכה, כמו חש כי אל לו להיכנס בינה ובין הקב"ה. ממנה ירשה מירי בתה הן את הידיעה והן את עוז הרוח לדבוק בידיעה.

גם מול מירי בתו לא הניד האב עפעף כשהוסיפה לעצמה את השם בלה לכְתוּבתהּ. למרות ששנתיים קודם לכן, כשהפסיקה לשמור מצוות, הלך לעשות שאלת רב האם עליו לשבת עליה שבעה, ונענה בשלילה. כשראה אביה את הכתובה עם השם שהגיע לכאורה משום מקום, הלך והוסיף את השם בלה לצד שמה, מרים, בכל הרישומים.

ביניש מילנר הבין כי אשת חיקו ובתו ניחנו בידיעה נשית עמוקה, והוא כיבדן על כך. הבין כי הוא עומד אל מול שפה נשית פנימית שלמרות למדנותו המופלגת אין הוא דובר אותה. אניולה חיה במעון העולים ובשיכון האדוקים יחד עם חברותיה ומשפחותיהן. הן היו נשים שנעקרו בנעוריהן מחייהן, ממשפחתן ומהמהלך הטבעי של חלומותיהן, חייהן וייעודן כנשים, ונשלחו למחנות.

אצלן זה התרחש בדיוק בגיל שמעצב את מקומם של נשים וגברים בחברה. הם הופשטו מכל מה שידעו ומכל מה שהיה להם ונשלחו למחנות כפייה, עבודה והשמדה. טרם הוטמעה בהם השפה החברתית. נערות ונערים נשלחו למחנות נפרדים ושם הפכה שפתם לשפת ההישרדות. באופן טבעי, במחנות הנשים היה חִברוּת נשי. הן נאלצו לשרוד, לדבר ולחיות עם שפה אינסטינקטיבית שקיימת בתוכן לפניי ולפנים. אל מול הרוע, האימה והיגון, שלא ניתנים לדיבור בשפה שהייתה מדוברת בביתן ובעיירתן, או בכל מקום שפוי בעולמנו, נותרה להן רק שפה אחת, שפה פנימית, נשית, שהפכה לשפתן הראשונה.

רוב הנשים הללו באו מבתים יראי שמים והיו יראות שמים. אלא שבגיל שבו נערות מתבגרות בוחרות את דרכן ואת נתיבי אמונתן בקב"ה, הן נאלצו לעמוד מול אמונתן ודרכן עם אלוהים ממקום בלתי נתפס. הן ראו את אמותיהן, אחיותיהן וחברותיהן מתות לידן בגלל רוע בעוד הן נותרות בחיים. הן חשו אשמה וקלטו את כוח המזל. ומתוך כך, הדיון שלהם עם האלוהים, אדון המזל, התערבב בהקשר האמוני שלהן. השיח עם אלוהים נעשה בשפה פנימית שזר לא יבינה. את השפה הזו ידעו רק מי שהיו שם, והקב"ה.

לא על קצות האצבעות

כשהן שבו מהמחנות, השפה השורדנית, הטקסית, המשיכה לפעפע בהן. טקסים הם חלק מהותי מהספר. לא מדובר רק בטקסים סביב למצוות, כמו הפרשת חלה והדלקת נרות. מדובר גם בטקסים מיוחדים לנשים כמו בישול, אפייה וגיהוץ. הן לא בישלו וגיהצו רק בשביל להזין ולשמור על מראה מטופח שלהן ושל משפחתן. היה זה טקס עמוק, חזרתי. כשהן לשו שוב ושוב, הן התחברו לרגש ההישרדות. כשהן חבטו שוב ושוב עם המגהץ בקרש הגיהוץ, הן העלו בתוכן את הכוחות שהיו איתן מאז. כך הן המשיכו לחיות. כך הן המשיכו את השיח הפנימי והחיצוני שלהן עם העולם שאיבדו, עם העולם שהקימו, עם הקב"ה ועם עצמן.

בילדותה מירי ייחלה לאב שידע להרגיע את זעקות האם בלילות, כמו האבות של חבריה וחברותיה במעון העולים. אך ביניש מילנר לא הפר את צעקותיה בלילה. גם הצעקות הן השיח שלה עם אלוהים.

ולא בכדי ביניש מילנר הוא בנה של סבתא לינקה ששרדה בשואה. אחת הדמויות הנשיות המיתולוגיות שאוחזת את הספר. סבתא לינקה סיפרה למירי משחר ילדותה סיפורים "משם" ועד היום הם נדמים למירי ממשיים יותר מן החיים. סבתא לינקה בישלה ואפתה תבשילים ומאפים שכישפו בניחוחם ובטעמם את כולם. הסיפורים והתבשילים של סבתא לינקה עזרו למירי לפזר את הערפל מחייה ומגורלה ולהתחבר לשפה הנשית שרחשה בה. שפה אשר קיבלה בתורשה מנשות ביתה.

זהו ספר חשוב. דרך עלילתו המרתקת מתרגמת לנו לי–דר תחביר של חיים, מוות ואמונה. בני הדור השני חשים בדבר מה מרחף "מלמעלה", שהם מבקשים לפענח. מעבר לקורות הוריהם והזוועות, הם מבקשים לתפוס את המשמעות שנותרה בנפש הוריהם, ואת מקום האלוהים והאמונה בלבם.

דרך הצורך שמפעפע במירי מקרבת אלינו אסתי לי–דר את עולמם של ניצולי השואה. את אלו שבספר ואת אלו שעדיין חיים בינינו או בזיכרוננו. היא משיבה אותם מן הזיכרון הקולקטיבי ומפיחה בהם רוח חיים. פותחת דלת אל חייהם, תשוקותיהם, חוויותיהם. ומאפשרת לנו להפסיק להלך במחיצתם על קצות האצבעות.

דרך חכמת הלב וחושניות כובשת, מפגישה אותנו לי–דר עם אנשים ונשים שיצאו מן המחנות רצוצי גוף ונפש כשאלוהים בלבם, שלם או מרוסק. ומאז, כל פיסה מחייהם מהולה בדרך זו או אחרת בדיאלוג עמו. גם אפיקורסות גדולה יכולה לנבוע מתוך אמונה עזה. "האורחים יבואו לך מלמעלה" הוא ספר שבו רוח האדם, והחיבור שלו לאמונה, מעוררים השתאות ותקווה.

חגית חוף היא משוררת ואנליטיקאית יונגיאנית

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח ניסן תשע"ו, 6.5.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-7 במאי 2016,ב-גיליון קדושים תשע"ו - 978, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: