נאמר לפניו שירה חדשה | בכל סרלואי

כל שולחן סדר מבקש חידוש ורצוי גם חיבור אקטואלי. אסופה של שירים ישראלים, שהם פרשנות אישית של יוצרים עכשוויים לסיפור היהודי, עונה על הצורך הזה

שירההלילה הזה כולו שירה 

שירה ישראלית המתכתבת עם ההגדה ועם יציאת מצרים

עורך: מרדכי דוד (מודי) כהן

חבר לעט, 2016, 178 עמ'

יציאת מצרים היא הרבה מעבר למאורע דתי והיסטורי: בהיותה אחד הבסיסים הרוחניים של העם היהודי היא מוזכרת עשרות פעמים בתנ"ך ומהווה תשתית להלכות רבות. אינספור מדרשים ומחקרים נעשו עליה והחובה לספר בה הופכת את המאורע החד פעמי לדינמי ונצחי: כל דור מוסיף עליה ומגלה בה מהלכים חדשים. הציווי "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" הופך את הסיפור ההיסטורי לארכיטיפ, למציאות מתמשכת הקיימת בנפש האדם ובזהותו ולא רק כנקודת ציון בעבר; החד–פעמי הוא אינסופי ומתמשך. התפיסה הזו מעשירה את ההסתכלות על יציאת מצרים והופכת אותה לחלק מתשתיתו הרוחנית וסיפורו האישי של האדם, כשם שהמאורע ההיסטורי הוא ראשית תודעתו של העם היהודי.

אנתולוגיה שירית המתכתבת עם יציאת מצרים היא ביטוי יפה לרעיון הזה: אסופת שירה העוסקת בפרשנות אישית של יוצרים עכשוויים לסיפור היהודי והאנושי הגדול המתבטא בגאולת העם והאדם. רבות נכתב על יציאת מצרים מכל היבט שלה, ואנתולוגיה האוספת שירה עברית חדשה בנושא היא בעיניי נצרכת מאוד. יפה עשו מרדכי (מודי) כהן והמערכת שאיתו (חבורה יקרה של מורות נהדרות לספרות) שחשו בצורך החינוכי והתרבותי ונענו לאתגר. קריאה שנשלחה לפני כשנתיים בדואר האלקטרוני הביאה לעבודה יוצאת מן הכלל שנעשתה בהתנדבות. זוהי אינה אנקדוטה שבאה להחמיא למסירותם של מורים לספרות אלא להראות עד כמה גדול היה הצורך, ומה רב כוחם של יחידים, קשובים ומחויבים, בעשייה תרבותית איכותית.

הספר ערוך בקפידה ומוער בדקדקנות וכולל בתוכו אוסף מרשים של שירה עברית העוסקת בהיבטים השונים של יציאת מצרים: מליל הסדר ועד העבדות, המכות, הגאולה וקריעת הים. מטרת הספר אינה רק איסוף שירים בנושא אחד, אלא הצגתם כפתח לשיח תרבותי ורוחני בשולחן הסדר ואצל הקורא אוהב השירה. זו אינה עוד הגדה אלא קריאה לדיבור: לשמאלו של כל שיר מופיעה רשימה קצרה הכוללת מבוא לשיח עליו – מהערה ביוגרפית על ההקשר של כתיבת השיר ועד לשאלות קיומיות שהוא מעלה בהקשר העמוק של יציאת מצרים.

PASSOVER

הביטחון שבעבדות

בַּקּוֹמָה הַשּׁלִישִׁית נִתָּן אוּלַי לַחְשֹׁב כִּי הַכֹּל כָּרָגִיל. / אַךְ לֹא, הַצְּפִיפוּת חוֹנֶקֶת. מִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת בַּחֲדָרִים, / וַעֲרֵמוֹת חֲפָצִים, אִיסֵדֶר. כְּבָר יוֹדְעִים, עֲדַיִן לֹא הַכֹּל, / בְּכָל זֹאת מְנַקִּים אֶת הָאֲרוֹנוֹת הָרֵיקִים מִמָּזוֹן / לִקְרַאת פֶּסַח. אוּלַי יִפְסַח הַפַּעַם, מִי שֶׁיַּחְלִיט. / בַּקוֹמָה הַשְּׁנִיָּה מְאֻוְרָר יוֹתֵר, הַחַלּוֹנוֹת פְּרוּצִים, / רַק רוּחַ מְיַבֵּב פְּנִימָה. הָאֲנָשִׁים נָסְעוּ אוֹ הוּבְלוּ. / בַּקוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה, זָקֵן מְכֻסֶּה בַּעֲרֵמַת / מְעִילִים וּסְמַרְטוּטִים. מִסְתַּתֵּר. / זֶה סָבִי שֶׁחָזַר מֵהַצַּד הָאָרִי לַגֶּטוֹ, / לַחְגֹּג אֶת הַחַג בֵּין יְהוּדִים.

בשיר "בית" של חוה ניסימוב המתאר את זוועות הפסח בגטו נערך הסדר במציאות איומה של אי–סדר החופה על כל קיומו של האדם: מהעדרם של בני משפחה ומזון ועד לאי הוודאות באשר לאפשרות ההישרדות. במציאות הזו נמצא זקן עטוף במעילים וסמרטוטים; סבה של הדוברת שהתחבא במשך השנה בצד הארי ובערב פסח סיכן את חייו כדי לחוג את הפסח עם אחיו. הרשימה הצמודה לשיר מעלה את השאלה על מהות הבית, העם והמשפחה, ומאפשרת לקורא לבחון את מציאותו שלו כחוגג פסח מתוך חירות ושלווה ביחס לתקופה שבה מציאות קיומו של יהודי בעולם הייתה בלתי אפשרית.

שיר נוסף מאיר את מצוקתו האמיתית של העבד, שאינה העבדות המוכרת לו, אלא דווקא אפשרות היציאה לחירות הזרה לו. השיר נקרא כמבוא פסיכולוגי למצוקת ישראל במדבר ומשמש מבוא רגשי לבקשה העתידית לשוב ליציבות ולביטחון השעבוד של מצרים. וכך כותב דניאל זיו בוקובזה בשירו הנפלא "אדמת מצרים":

לֹא זֶרַע כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְלֹא חָלָב זָב / בִּקְּשָׁה הָרֶגֶל שֶׁחָצְתָה אֶת מִצְרַיִם. וְלֹא נִסִּים וִירוּשָלַיִם / לְהִתְפַּלֵּל, וְלֹא אֱלֹהִים / לִזְעֹק לוֹ מֵחֲרַכֵּי הַגַּב הַמְּצֻלָּק / הָאָדָם שֶׁבָּרַח מִמִּצְרַיִם / בָּכָה / וְשָׁתַק. // [אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׁתֹּק / כּשֶׁאֲלֻמַּת אוֹר נִזְרֶקֶת בַּאֲפֵלָה. כְּשֶׁאָדָם מִתְעוֹרֵר בְּאִישׁוֹן לַיִל / כְּמוֹ מִצִּירִים וּמְמַלְמֵל גְּאֻלָּה, גְּאֻלָּה / וְרוֹחֵץ מִפָּנָיו אֶת הַשּׁוֹט הַמּוּנָף וְהָאֵימָה וְהַבֶּהָלָה. אֵיךְ הוּא קָם / בַּחֻרְבָּה הַחֲשׁוּכָה וְלֹא נִקְרָע בִּשְׁאָגָה / עַל הַקֵּץ, הַטִּיט וְהַתֶּבֶן וְהָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה. אֵיךְ הוּא / מִתְגַּעְגֵּעַ לַדָּגָה] // כֵּיצַד יְסַפֵּר אִישׁ לִבְנוֹ: / הַצְּעָדִים מְהֻסָּסִים כְּכַף יָד עַל שֶׁכֶם רוֹעֶדֶת, / מְתַרְגְּמִים דּוּמִיָּה בֵּין אֶרֶץ לְרַגְלַיִם – / אֲפִלוּ יִבְקַע הַיָּם וְיִמְתְּקוּ הַמַּיִם / אָדָם מְחַפֵּשׂ אֲדָמָה / אֲמִתִּית וְיַצִּיבָה / כְּמוֹ אַדְמַת מִצְרַיִם.

הספר כולו מאפשר פריסה רחבה של שירה כפרשנות עמוקה על מצבם של האדם והעם בשעבוד ובגאולה. אמנם מעניין לראות כיצד כל השירים בספר כמעט לא עוסקים ביציאת מצרים כביטוי לגאולת העם אלא כביטוי לגאולתו של היחיד; מהלך ספרותי שהוא חלק ממגמה של הסטת המבט ההיסטורי מהכלל אל היחיד בספרות ובדברי הימים של העת הזו.

מפגש עמוק עם התרבות

אנתולוגיות לשירה שמטרתן להקיף נושא נוטות להראות חסרות; לא משום שהן נערכות בחוסר תשומת לב אלא משום שההיקף הנדפס רב מהחומר הקיים. כך חסרו בספר שירים חשובים כמו "מתי מדבר" מאת ביאליק ומכלול "שירי מכות מצרים" של אלתרמן; ובשירה החדשה יותר שירו של שחר מריו מרדכי "והגדת" ("בְּכָל דּוֹר / וָדוֹר / חַיָּב / אָדָם / לִרְאוֹת / אֶת  עַצְמוֹ / כְּאִלּוּ / הוּא / לֹא יָצָא / מִגֶּרְמַנְיָה"); וכן שירו החשוב של אליעז כהן "פסח פלסטיני", הרואה את האינתיפאדה השנייה כימים שבהם נאפה "לֶחֶם הָעֹנִי הַגָּדוֹל / שֶׁל שְׁנֵי הָעַמִּים". חסר זה אינו מעיד על היעדר איכות אלא על צמצום המקום.

איני מכירה את הביוגרפיות ואת הקשרי כתיבת השירה של כל המשוררים והשירים באסופה. מקום אחד שבו מצאתי חוסר דיוק הוא בשירו של יוסף עוזר, "המכה העשירית". שיר זה מוצג בדברי ההסבר הנלווים לשיר כ"מכות שחטף בילדותו בתלמוד התורה". עוזר הוא בעל תשובה שלא למד בילדותו בחינוך דתי; השיר הוא כתב אישום חריף כנגד צביעותה של החברה החרדית ומתאר תקיפה אלימה שעבר המשורר בידי אחד ההורים בתלמוד התורה "המסילה" שבו לימד, ואת שתיקתם של אנשי הצוות שעה שהוא התבוסס בדמו:

כְּשֶׁהִכּוּ אוֹתִי בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הַמְּסִלָּה / הָיְתָה מַכַּת חֹשֶׁךְ. / לָרַבָּנִים הָיָה אוֹר גָּדוֹל בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם / כְּשֶׁהִכָּה אוֹתִי אַחַד הַהוֹרִים. / עַל כָּל דֶּלֶת בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הַמְּסִלָּה יֵשׁ מְזוּזָה / וֶאֱלֹהִים פָּסַח עַל לֵב כֻּלָּם, / שֶׁלֹּא בָּאוּ לְהוֹשִׁיט לִי יָד לָקוּם / וְלֹא אָמְרוּ לַמַּכָּה הָעֲשִׂירִית כְּלוּם. / וּבְבֵית הַחוֹלִים הָיִיתִי כָּל הַשַּׁבָּת / בִּזְמַן שֶׁהֵם קִדְּשׁוּ עַל הַיַּיִן / שֶׁהָפַךְ לְדָם.

בעולם שבו הספרות נדחקת לשוליים כמקצוע משני, הנחוץ פחות לחברה הישראלית מול חמש יחידות במתמטיקה, ומורים לספרות נאבקים על לחמם ועל האפשרות ליצור בקרב תלמידיהם מפגש רוחני ועמוק עם תרבותם, האנתולוגיה שלפנינו היא לא פחות ממעוררת השתאות והשראה בפני עצמה. יציאת מצרים הראתה למין האנושי כי הדבקות בחירות ובצדק היא גאולה למין האנושי. הספר המרשים שלפנינו, המומלץ מאוד לעורך הסדר, לפרשן המודרני ולאוהב השירה, מראה כי הרוח הגדולה שפיעמה בעם היוצא לחופשי עודנה מפעמת בו, והיא נכתבת ונקראת בידי אלה הנאבקים עליה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד ניסן תשע"ו, 22.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במאי 2016, ב-גיליון פסח תשע"ו - 976, שירה ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: