כאב שתי המולדות | שלומית רביצקי טור–פז ומשה (קינלי) טור–פז  

בדיוק באמצע המסע אל הארץ, התורה מזהירה את ישראל לבל ידמו למצרים שממנה באו או לכנען שאליה הם הולכים. קללת נדודים או ברכה?

המסע בן ארבעים השנה של עם ישראל אל עבר הארץ המובטחת ממשיך בפרשת אחרי מות. עם ישראל הולך במדבר אל ארץ כנען, כאשר על כתפיו מכביד משא האבל על בני אהרן. הפרשה מספקת לעם אזהרת  מסע המלווה אותו בדרכו:

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא יח, בד).

פסוקים אלה, המהווים פתיחה לאיסורי העריות המופיעים בפרשה, דורשים מעם ישראל קוד מוסרי חדש. הם נדרשים שלא להידמות לכללי הארץ שאותה הם עוזבים – מצרים, וגם לא לכללי הארץ שאליה הם באים – כנען. כדברי מדרש ויקרא רבה (פרשה כג, ז):

אמר ר' ברכיה: אמר הקב"ה למשה: "לך אמור להם לישראל: בני, כשהייתם במצרים הייתם דומים כשושנה בין החוחים. עכשיו אתם באים לארץ כנען היו דומים לשושנה בין החוחים. היזהרו שלא תעשו לא כמעשי אלו ולא כמעשי אלו".

העם, אשר עזב בעמל רב את מצרים אחרי מאות שנות עבדות, ואינו מורשה להתגעגע אליה, גם אינו יכול לקוות להשתלב בארץ כנען. יתר על כן, הוא גם אינו יכול להתרפק על זיכרונות אבותיו שעוד הספיקו להכיר את כנען בטרם ירידתם למצרים. למעשה אין לו דבר להיאחז בו ולהידמות אליו, לא בעבר ולא בעתיד, זולת החוק המדברי החדש שניתן לו בדרכו. עם ישראל אינו קרוע רק בין שני מחוזות גידול, בכאב ההגירה, אלא מצווה על חובת הניתוק מן המולדות כולן. שושנה זו המתהלכת על מצע מנותק כמהה לאדמה להשתרש בה, אולם אימת החוחים נוכחת וחזקה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

הנוסע המתמיד

פרשת אחרי מות ניצבת בדיוק באמצע התורה, בעיצומו של המסע המקראי – שניים וחצי חומשים לפניה, ושניים וחצי חומשים לאחריה. כמו הפרשה, גם העם נמצא באמצע דרכו. בעיצומו של מסע פיזי ובעיצומם של נדודים רוחניים, ועליו להקפיד להסתכל רק מה למעלה, מבלי להסתכל מה לפנים ומה לאחור.

נדמה שנקודת זמן זו ופסוקים אלו מחזירים אותנו אל ציווי ה"לך–לך" ואל מסע הנדודים היהודי ושואלים שאלה נוקבת. האם הנדודים הם תחנה חולפת בקו ליניארי מגלות לגאולה? או שמא זהו אפיון יהודי בסיסי ונצחי? האם מדובר בעונש אלוהי, בקללה אנטישמית, או דווקא בברכה של צמיחה והתפשטות? כך, לדוגמה, בלשון המדרש בשמות רבה (מ"ד):

מה הגפן שבעליה מבקשים שתשביחעוקרים אותה ממקומה ושותלים אותה במקום אחר והיא משתבחת. כך ישראל, כיוון שביקש הקב"ה להודיע ישראל בעולםעקרם ממצרים והביאם למדבר והתחילו מצליחים שם, קבלו את התורה ויצא להם שם בעולם.

על רקע השיבה לציון בעת הזאת והכמיהה לשוב אל משפחת העמים, מתעצמת השאלה. האם פיזור היהודים בעולם הוא הערובה לשימורם ואי טמיעתם בגויים, בדרכי מצרים והכנעני, או שמא הבטחת הזרע והבטחת הארץ כרוכות זו בזו ורק ריכוז בארץ ישראל יבטיח את העם היהודי? והאם אנו מצליחים להשתבח גם בהיותנו במקום אחד, או שמא הנדודים חיוניים לנו כמו לגפן במדרש?

אתגר "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" ו"כמעשה ארץ כנען לא תעשו" איננו רק אתגר גיאוגרפי, אלא גם אתגר רעיוני לאחר שהנדודים הופכים מנדודים פיזיים לנדודים רוחניים. מיקומה הגיאוגרפי של ארץ ישראל כארץ מסחר ומעבר החשופה לתרבויות רבות משמר אתגר רוחני זה בכל הדורות.

להיפתח אל החברה

ההתרחקות ממצרים ומכנען נוגעת בעיקרה לאיסורי העריות, אשר מדגישים את קדושת המשפחה ואת האיסור להינשא בתוכה כמפתח לחיים ראויים: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'" (שם, ו). הגנטיקה המודרנית מצביעה על טעמים בריאותיים לכך, אולם נדמה שבאיסורים המקראיים יש גם אמירה חברתית. מלכות מצרים הייתה ידועה בנישואים בתוך המשפחה, על מנת לשמור על טהרת השושלת הפרעונית. בהימנעות מנישואים שכאלה יש מסר של היפתחות לחברה ולעולם, של הפחתה בהיררכיה מעמדית ובמשפחות אצולה. תולדות ישראל מלאות במלכים המתחתנים בפשוטי העם, ובאהבה ונישואין ההולכים אחר הלב.

לעם נודד זהו אתגר מיוחד – להינתק מארץ המוצא וגם מארץ המטרה, לשמור על ייחודיות, על מוסריות, על התכנסות פנימה. מאידך, לצאת מתוך המעגל המשפחתי הקרוב, להרחיב את גבולו, להיחשף, להתגבש כעם, לשמור עצמו "נודד".

על המתח המיוחד הזה כותב ח"נ ביאליק בפרשו את המשנה באבות במאמרו "הלכה ואגדה". המשנה באבות (ג, ז) אומרת כי "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". ביאליק מצטרף לפרשנים רבים שחיפשו הסברים ואוקימתות מגוונות לזרוּת העולה ממשנה זו ומסביר את הדברים כך:

בעלי היופי שבנו כילו את כל חיציהם במשנה עלובה זו, ואולם בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה, מבין השיטין, המיית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם "הולך בדרך" ואין בידו משלו אלא ספר, ושכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו בנפשו הוא

שלומית רביצקי טורפז היא מנהלת בית המדרש אלול, ומשה (קינלי) טורפז הוא ראש מינהל החינוך ירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' ניסן תשע"ו, 28.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במאי 2016, ב-גיליון אחרי מות תשע"ו - 977 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: