טורפים את הסדר | אלחנן ניר  

בעוד בפורים האדם יוצא אל פושטי היד, הרי שבפסח הוא מביא אותם אל ביתו. רק מכוחם של אותם קרואים–לא–קרואים בכוחנו להשתחרר מקיבעונות כובלים וליצור זיקות בין–דוריות חדשות

ניתן להיפגש עם העולם בשתי דרכים מרכזיות – האחת היא "דרך הפְּנים" והשנייה "דרך החוץ". "דרך הפְּנים" מניחה שה"אני" נמצא אי שם בפנים, בהתמקדות ההכרתית והנפשית; האור הנסתר מאיר אך לעצמו ומתגלה רק מתוך עצמו. בשל כך המצב המהותי של האדם הוא בדידות קיומית בסיסית. הגיהנום הוא הזולת, כתב סארטר, ו"בדרך הפנים" לא מודים בכך בקול אבל יודעים שיש צדק בדבריו. ויש בלבד הזה מוּבנות פנימית ותהום עמוקה וגם חדוות גילוי שלא פוסקת וסוד פנימי שעוצמתו באה לו דווקא כי הוא אינו ניתן לשותפות ולכל מגע עם הזולת.

לעומת "דרך הפנים", הרי ש"דרך החוץ" מניחה שהאני מתגלה דווקא בהרפיה מהמאמץ הפנימי, ביכולת להשתחרר מאותה מַאגמה פנימית ורותחת ולגלות את הסוד שבמרחב המורכב שבין האדם לזולתו: ברווחים, בשתיקות, בחלל הפנוי הנוצר בין שניים. לדידם של המהלכים בדרך הזו דווקא היא שמגלה אוצרות שאף פעם לא יתגלו לאדם אך ורק מתוך עצמו.

ביצירה, כמו גם באותנטיות דתית, יש רכיב של לבדיות והיא מתגלה גם כמשאב אדיר. לרוב היא אינה נוטלת חלק בחברה ובקהילה, ולא פעם אף מקבלת את כוחה מלעומתיות ביחס אליהם ומזלזול בהם; כשם שהאדם שולל בה את קיומו שלו עצמו, מתוך התמסרות אדירים לנוכחות האלוהית בחייו או לכוח היוצר שבו, כך הוא גם שולל את קיומו של הזולת. אולם ברגע שהאדם מכיר כי המפגש עם הזולת איננו חיצוני לעצמי שלו, ויתרה מכך – שבו טמון המפגש הממשי ביותר דווקא עם הנבדל וכי לעולם נוצר ה"אני" אך באמצעות ה"אתה" – הוא מצליח לעצב קדושה אנושית. קדושה שאין בה אסקפיזם והימלטות מאחריות החי על חייו, אלא להפך – כזו שיש בה העמקה נוספת במגע עם החיים, עם החוט הדק והרועד שבין אדם לאדם המתחוור כאלוהי עצמו.

איור: אלחנן בן אורי

איור: אלחנן בן אורי

עוזב את אזור הנוחות

מי שהדגיש את "דרך הפנים" בצורה המובהקת ביותר היה הנשר הגדול. הוא מעלה על נס את העבודה השכלית שתכליתה לבוא להכרת האלוהים, אך זו מותנית בהתבודדות ובחריגה מן העולם ומן המשא ומתן האנושי:

כי המטרה אחר ההשגה ההתייחדות אליו והפעלת המחשבה השכלית בחשקתו תמיד, וזה נעשה יותר בהתבודדות וההתייחדות ולפיכך מרבה כל חסיד להתבודד ולא ייפגש עם אדם אלא להכרח (מורה נבוכים ג, נא).

ודווקא הוא הופך את החגים לא לפסגה אישית של התבודדות ועבודה רוחנית–אינטרוברטית–מדיטטיבית בלבד אלא לפסגה משפחתית. הוא מדגיש כי עניינו של המועד הוא שמחה פמיליארית: "חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו" (משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב, פרק ו, הלכה יז), ומהדהד בדבריו את דברי משה לפרעה כי החג אינו רק לגברים, כפי שסבור פרעה, אלא חג משפחתי: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ" (שמות י, ט). בהלכה הבאה הוא אף מציין כי אין די בגבולות המשפחה, ויש לחרוג מהם ולדאוג שהשמחה תקיף גם את אלו שמחוץ למעגל החִברות הנורמטיבי: גר ויתום, אלמנה ועניים. בעצם היותם הללו מבטיחים כי העשייה הדתית לא תגלוש לשמחת הגוף בלבד, אלא אכן תהיה שמחה של מצווה, כיסופים ונחמה:

וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו", כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם (שם, הלכה יח).

כאשר אדם הוא רק בגדר "אור המאיר לעצמו" ואינו שותף פעיל לצער העולם, לחיסרון שבו, לכאב ולאומללות שבבסיסו, הרי שהדתיות שלו מתהפכת על קרבה ונחשפת כבורגנות חלולה ומסוכנת, כמעין תעודת ביטוח פתטית ומביכה המבקשת להגן עליו בפני ממשות הקיום. דווקא הזמנתו של הזר – ולא סתם זר, אלא העני ומר הנפש התובע ממני לא רק את ממוני וביתי, אלא אף "שאתן לו לאכול / מן הכרמל שבנפשי ומן הים, / מזריחות החמה – / ומן התהומות שבי" (שירי זלדה, עמ' 37) – היא שמצילה את השמחה מליפול לעודפות נרקיסיסטית.

העני תובע ממני את החסד והנדיבות, את האמונה הקשה והמורכבת בסוד האלוהי הקיים בעצם היות הזולת, גם אם זה אינו זולת כבחירתי ואינו בדיוק לפי התפריט החברתי שהזמנתי. הנה אני מביא את אותו זולת אל המרחב הפנימי שלי, אל ביתי הוא מבצרי, ועצם ההבאה הזו מערערת את קיומי המובן מאליו ומפלשת אותו אל מעֵבר לו, אל מי שהממון והביטחון ממנו ושלו. דווקא הבאת האחר אל תוך הבית ודקירת בלון המְרוּצוּת העצמית של החגים, היא זו שמצילה את האדם מ"שמחת כרסו", מהיצריות ומהאיווי הבלתי חדל המונח בבסיס האכילה והשתייה החגיגית ומביאה אותו ל"שמחת מצווה", לייחוד ולדין ממותק, להיותו "אור המאיר לזולתו".

אכן, היכולת להביא את הזר אל הבית, אינה רק מערערת את הקיום האישי של האדם המבוצר בעצמו, אלא אף את קיומה הנורמטיבי של המשפחה הגרעינית. שכן היא חושפת שהמשפחה הגרעינית מתפרשת על פני הקולקטיב היהודי כולו. והנה שוב נצטט מלשון הזהב של הרמב"ם:

וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם, שנאמר 'בנים אתם לה' אלהיכם' – ואם לא ירחם האח על האח, מי ירחם עליו? ולמי עניי ישראל נושאין עיניהןהלעכו"ם ששונאין אותו ורודפים אחריהן? הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן (הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה ב).

בשנים האחרונות אני חש שהכנסת הזר אל תוך הבית היא אכן מבוא גדול וממשי אל הקדושה ואל הקונקרטי שבאין–סופי. שרק בהכנסה אל הביתיות שבבית טמון הסוד הזה. אולם מסתעפת מכך יכולת נוספת, והיא היכולת לצאת ולפתח אחריות אף כלפי הזולת הלא אנושי שכלל אינו יכול להיכנס בפתח הבית; לצאת מפתח הבית ולחדש את האחריות של האדם לעולם הטבע הסובב, לאוויר, לקרקע ולמים, לדאגה לחופי הים ההולכים ונעלמים ולשמירה על מיני הצומח והחי ההולכים ונכחדים אל מול עיננו, למלאות את חסרון העולם ולהתפלל בעבורם.

אתה לא לבד

אדר וניסן, פורים ופסח, מתפקדים כיחידה אחת, כמעין מרוץ לפיד שבין אדר שהוא סיום השנה העברית לניסן שהוא ראשיתה ההולכת ומתחדשת ובכך סומכים גאולה לגאולה. על אף ההבדלים הבולטים ביניהם, דוגמת זה שבין אי הסדר ופריצת הגדרים של "ונהפוכו" לסדר ולגדרים שבפסח, וזה שבין המוחצנות, העומס והקרנבל הפורימי לפשטות ולדיוק, למוקפדות ולצמצום של פסח, הרי שהשניים כרוכים יחד. בשניהם האדם נדרש לצאת מעצמו בכל דרך, בשניהם יש רכיבים של תחפושות ושינוי השגרה בצורה בולטת, בשניהם היין והשתייה מתפקדים בתפקיד מרכזי, בשניהם אין בודקים בציציותיו של המבקש והנצרך ובשניהם השוויון הבין–מעמדי הוא הערך הבולט; בפורים השוויון בין ארור לברוך ובפסח בין עשיר לעני.

השוויון בין העשיר לעני מתבטא בכך שהנה לילה אחד בשנה העני איננו עני, שכן "אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי" (פסחים י, א). אכן משך כל ימות השנה דואגת הקהילה לעני, וכבר נאמר במשנה כי "אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסָלַע. לָן – נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. שָׁבַת – נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת" (פאה ח, ז), אולם לילה אחד בשנה הוא זוכה ל"אקסטרה", במרחב שמעבר לצרכים הבסיסיים של לינה וסעודה; לילה אחד בשנה הוא זוכה לעבור, באמצעות ארבע כוסות יין, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, לשכוח את מצבו ולרגעים בודדים להיות חלק מסיפור. ללילה אחד חדלים חייו להיות רצף מקרי של כישלונות ומתלכדים לכדי עלילה ארוכה שהחלה אי אז, בזיכרון הרחוק–קרוב של היציאה ממצרים, ונמשכת עד הרגע הזה. והנה, גם הוא חלק ממנה.

בתוך שמחת החג האדם נדרש לזכור שהוא אינו לבד בעולם. לכן הוא שולח מנות ונותן מתנות לאביונים, ונחלץ ללא הרף מהשקיעה בעצמו. הוא לא בודק למהותו של העני, אלא כל הפושט יד נותנים לו, אולם עדיין הוא זה היוצא אליהם, בא למקומם אך עדיין אינו מביא אותם לביתו. רק בפסח הוא נוהג כך ומכניס אותם אל ביתו. הנה הוא פותח את ביתו ואת הסדר בהזמנה הגלויה לכול: "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח".

החג המשפחתי אינו שלם אם הוא נותר כאירוע של שלמות משפחתית ואינו מביא אל קרבו את העניים המרודים ואת השבר. וכבר בפסח מצרים החלה התנועה הזו לעבר היחד. המכילתא מלמדת אותנו (מסכתא דפסחא פרשה יא) כי יש ללמוד את הפסוק "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם" כאמירה חברתית: "משכו – מי שיש לו, וקחו – מי שאין לו". מי שאמור לממן את לקיחת השה בידי העניים הם אפוא בעלי הממון המעניקים מהונם למעוטי היכולת.

בשל כך, קרבן פסח אינו קרבן יחיד: "אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד" (פסחים ז, ח), אלא קרבן של החבורה, הקהילה והעדה. המסורת אינה עוברת מיחיד ליחיד, אלא זורמת כסוד משפחתי, קולקטיבי, כגורל משותף העובר מדור לדור ההופך בהכרח גם לייעוד, לפנטזיה שאנו שואפים למימושה ובמקביל גם יודעים שלעולם לא תושלם לחלוטין וכי לא יחדל אביון מקרב הארץ.

יתרה מכך, הסוד המשפחתי מזדקק אל מול אותם אורחים בלתי צפויים, אל מול אלו שהגיעו אחרי כל העמל והנה הם בתוך הבית. הם אלו המשחררים אותו מתבניות ידועות מראש, מקיבעונות, מתפיסה מדויקת כיצד הדברים צריכים בדיוק להתנהל. האורחים הללו יכולים לטרוף את הסדר, לייצר אי סדר מובהק ואף להפוך את השולחן. זהו השינוי המשמעותי ביותר שאנחנו יכולים ליצור בסדר. האם אנחנו מוכנים לכך, האם נסכים לשחרר את הסדר מעצמו, לוותר על הדמיון של איך תכננו שהסדר ייראה ולהיפתח אל מי שאין לו דעת וממון, אך מבקש להיות שווה בין שווים בבשורת הגאולה?

איך משיבים את הלב?

ליל הסדר הוא הלילה הפותח את השנה העברית, פתיחה המתרחשת במעשה הגאולי של היחד המשפחתי. הגאולה איננה מילים ריקות, דיבורים ערטילאיים ואמורפיים, אלא ההשבה הפשוטה ביותר של לב האבות על הבנים והבנים על האבות; היכולת להניח לרגע את ייחוד הסובייקט וההסכמה להיות חלק משלם הגדול מסך חלקיו.

כיצד משיבים את הלב זה אל זה? כאן דומה כי יש להרפות מן האחיזה החזקה במושכות ולתת לאותם זרים שפלשו הלילה לחיינו, לאותם דכפינים ודצריכים, לעזור לנו לפרז לרגע את מעוזי התפקידים הידועים מראש מנשקם ולהסכים להיפגש. אין כאן הפקרה של הזהויות הברורות אלא מוכנות להביט בהן במבט אחר ולהשתעשע איתן.

דווקא אותן דמויות שאין להן בעולמן קביעות ויציבות יכולות, בתוספת ארבע כוסות מלאות יין שהכל חייבין בהן, "אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות" (פסחים קח, ב), לערער מעט את ההתבצרויות שאליהן נכנסנו במשך השנה, ולדרוש מאיתנו לעצור ולהתחיל סוף סוף להביט אחד אל השני ואפילו לדבר זה עם זה. זהו גם הסוד של אליהו, משיב הלבבות הגדול, הבא בלילה הזה – ליל השבת הלבבות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד ניסן תשע"ו, 22.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במאי 2016, ב-גיליון פסח תשע"ו - 976 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. דווקא ברמב"ם יש גם אחריות גדולה של מי שהשיג השגות גדולות לבוא ולעזור לאלו שלא זכו לכך.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: