ויקם מלך 
חדש על מצרים | צור ארליך

 

בניין דירות פאר בקהיר מספק סיפורים עסיסיים ומעמדיים המשקפים סיאוב ושחיתות. רומן בידורי ובוטה, שאינו יצירת מופת אמנותית, רחוק מהכתרים שנקשרו לו באופן תקין–פוליטית ופטרוני

מצריםבית יעקוביאן

עלאא אל–אסוואני

מערבית: ברוריה הורביץ

טובי, 2016, 240 עמ'

אם המסופר ב"בית יעקוביאן" משקף את החיים במצרים של מובארכ בלי הגזמה, לפלא הוא כיצד המחבר עוד נושם בגוף שלם את האוויר החופשי. הרי לכם פרדוקס: ספר המתאר את מצרים של זמנו כמערכת של דיכוי הדעה והדיבור, כארץ של שלטון הנוקט אלימות איומה כלפי מבקריו שוחרי החופש, יצא לאור בגלוי תחת אותו משטר חונק שהוא מתאר, נמכר בהמוניו והוסרט. הוא אף היה, על פי העטיפה, הרומן הנמכר ביותר בעולם הערבי במשך חמש שנים. אמנם, מן המסופר ביצירה אפשר להעלות על הדעת דרכים ליישוב הפרדוקס. לדמיין למשל שהמחבר עלאא אל–אסוואני שילם דמי פדיון נפש נדיבים לבעלי שררה ול"איש הגדול", זה שגר בארמון בקהיר וגוזר קופון מכל עסקה ובשמו ובתוארו אין לנקוב. ככל הידוע לא כך קרה.

ההגזמה בתיאור מצרים כבית עבדים נועדה, יש לשעֵר, למטרות ספרותיות, שיהיה מעניין, שיהיה מה לסַפֵּר, שתהיה דרמה – אך גם למטרות חברתיות–רעיוניות: לזעוק ולעורר. הספר הוא חלק ממאבק. אל–אסוואני, רופא שיניים במקצועו, הוא גם פעיל פוליטי. הספר הוא חלק מפעילותו זו. פחות מעשור לאחר פרסום הרומן היה אל–אסוואני מהדמויות הבולטות בתנועת ההמונים שהפגינה בכיכר תחריר והצליחה להפיל את שלטון מובארכ. הספר, המתרחש בשנים 1990–1992 (ולא בסוף שנות התשעים ככתוב בטעות על גבו), משקף מיאוס כללי של המצרים, בעיקר הצעירים, ממצבם; והמצב המשתקף בו הוא אכן מאוס. מתחת לרודנות המחניקה והמושחתת מתקיימת חברה מושחתת בפני עצמה. חברה מקולקלת, מגעילה, חברה שבוז והתעללות הם היחס השכיח בה בין אדם לחברו העני או החלש ממנו. חברה שבה אוי לאישה הצריכה לפרנס את משפחתה, כי אם לא תתמסר כשִפחת חשקים למעסיקיה אין לה תוחלת בשוק העבודה. חברה מעמדית נוקשה, אלימה, מתפוררת, מלוכלכת.

שלא כמו שנכתב בכמה מקומות, הטרוניה בספר אינה על עידן ה"קפיטליזם" כביכול שהחליף את הסוציאליזם של גמאל עבד א–נאצר. עוני, דיכוי ושחיתות מתגלים ברומן כנחלת כל התקופות. השינוי–לרעה חל, על פי הספר, במהפכת הקצינים הצעירים ב–1952. יעדם של הגעגועים הם ימי השלטון המלוכני, הסובלני יחסית, החותר להתמערבות. מאז בטלה ממצרים המלוכה וקפצה עליה דמוקרטיה מזויפת היא הולכת מדחי אל דחי. לא סיר הבשר היא מצרים, אלא סיר לחץ. בחוכמה–שלאחור אנו קוראים את הספר ומבינים שסיר הלחץ הזה חייב להתפוצץ מתישהו. כלומר, בדיעבד, הוא "נבואי". אפשר לומר שהוא ממבשרי "האביב הערבי". לאור תפוצתו האדירה, נראה כי נכון יותר לומר שהוא אפילו מן הגורמים שהאיצו את האביב הזה. שניים מגיבורי הספר, בני זוג מאורס מן המעמדות הנמוכים, מבשרים, בהכרעותיהם ובגורלם, את הכיוונים שה"אביב" הזה עתיד היה לבטא: שאיפות דמוקרטיה, מתירנות והתמערבות מחד גיסא – והקצנה אסלאמית מאידך גיסא.

מתוך הסרט 'בית יעקוביאן', צילום: אי. אף. פי

מתוך הסרט 'בית יעקוביאן', צילום: אי. אף. פי

מיניות מצרית

מעניין שבעוד המשטר הנורא המצטייר בספר, על מנגנוני הביטחון האכזריים שלו, לא הרתיע את אל–אסוואני מלומר את דברו – אווירת ההפחדה והחרם כלפי כל דבר הקשור בישראל כן גרמה לו להזיע, להתקפל ולהתפתל. אולי השד המובארכי לא היה נורא עד כדי כך. או שמא אכן תגובתו ההיסטרית של אל–אסוואני לפרסום הספר בישראל אותנטית ולא נובעת מלחץ, והוא שונא–ישראל כשר? פה ושם בעלילת הספר מוזכרת שנאתם של אנשים במצרים לישראל. היא מצטיירת כאבסורדית ומגוחכת, כשנאה לשעיר–לעזאזל שהמצרים מסיחים בעזרתה את דעתם מהסיבות האמיתיות לסבלותיהם, וברור לכאורה שהמחבר מתאר שנאה זו באירוניה – אבל עכשיו, לך תדע.

בית יעקוביאן, "בית" במובן של "בניין" ולא של שושלת משפחתית, קיים במציאות. זהו קומפלקס גדול של דירות פאר שנבנה במרכז קהיר בשנת 1934; בניין בסגנון מערב אירופי בעיר הנתונה להשפעה מערב אירופית חזקה. הוא אוכלס בשמנה וסלתה של מצרים. אוכלוסייתו המתחלפת משקפת את גלגוליה של מצרים: קצינים התופסים את הדירות לאחר מהפכת הקצינים, עניים ופשוטי עם התופסים את ביתני המשרתים לשעבר שעל הגג והופכים אותו עם השנים לסְלאם. הרומן מספר את קורותיהם של כמה מן הדיירים. כמובן, סיפוריהם נוגעים זה בזה, מצטלבים, משתלבים.

והסיפורים הללו מעניינים ומושכים. עסיסם זב. אהבה ומשפחה, עושר ועוני, תככים ומעשי סחיטה, ושפע מעשים שבינו לבינה ושבינו לבינו שכנראה תרמו להצלחתו של הספר. הדחפים המיניים של הדמויות מניעים את מעשיהם יותר מכל דחף אחר. מעשיהן על יצוען ובדרך אליו תופסים כמות דפים נכבדה. בייחוד עורר הספר מהומה בשל עיסוקו החופשי והמפורט במין הומוסקסואלי, עיסוק שתואר כחסר תקדים בספרות הערבית. יש למרכזיות הזו של המיניות בספר הצדקה עניינית. היא משקפת את המקום שיש לדעת המחבר למיניות במצבו של האדם, את האופן שבו היא מארגנת את החברה המצרית ואת יחסי הכוח בה, ואת עומק חלחולה של השחיתות המינית למרקם החיים במצרים. אלא שהדבר, וגם האופי המציצני שהוא מתבצע בו, מתחברים לסנסציוניות הכללית של הספר ולאופייה הממוסחר של כתיבתו.

חדשותי ומהנה

כי מן הראוי להבחין בין חשיבות היסטורית לחשיבות אמנותית. "בית יעקוביאן" הוא בהחלט סיפור חדשותי ואבן דרך היסטורית. יש לו גם ערך רב מבחינה לימודית. הקריאה בו היא דרך נעימה, חווייתית ומרתקת להתוודע לשכנתנו הדרומית, לתולדותיה ולתרבותה ולהתרחשויות הכבירות המתחוללות בה. אולם קשה לומר שיש לו ערך אמנותי. הרומן משתייך במובהק לסוגת הספרות הקלה, הבידורית. הוא רב–מכר בכל מובני המילה. הכתיבה שטחית, עיתונאית במהותה. הקורא מואכל בכפית. הוא אינו צריך להסיק מסקנות, להשלים פערים, לגבש בעצמו דעה על תכונותיה של דמות. הכול אמור ומפורש ומוסבר ומוגדר ומסוכם. הספר מעניין מן הטעם שקורים בו דברים מעניינים, אבל כמעט אף פעם לא בגלל אופן סיפורם.

לא שיש פסול בספרות קלה, ספרות ז'אנרית. לא מזיק להתבדר, ואם מן הבידור הזה גם לומדים ומשכילים, כמו במקרה של "בית יעקוביאן", אדרבה ואדרבה. הקורא רץ בספר בהנאה, מחליק על שמן תרגומה הנעים והטבעי של ברוריה הורביץ. מי שמתקשה בדרך כלל להרשות לעצמו לבזבז זמן על ספרי טיסה, על קריאת כיף, הנה לו הזדמנות להתפנק סוף סוף במצפון שקט.

למה אם כן נזדעקתי להודיעכם שהספר כזה? כי קורה פה משהו מוזר וקצת מעליב. העיסוק התקשורתי בספר, ואפילו העיסוק הביקורתי בו, מתנהל נכון לעכשיו כאילו לפנינו יצירת מופת גבוהת מצח. גם העיצוב המכובד של העטיפה משדר שאנחנו בתחום הספרות היפה. אולי זה אפילו מזיק לספר: מרתיע את הנתח הגדול של הקוראים, המחפש כיף ולא אמנות. ויש כאן גם עניין תרבותי מסוים, קצת מביך. אולי במודע, אולי לא במודע, נמצאת פה ההנחה שהתרבות הערבית בת ימינו ירודה ומתקשה לנפק יצירות בעלות ערך אמנותי. לכן, כביכול, צריך לעשות לה הנחות – ולדון בחרדת קודש של תרבות גבוהה בספר שאילו היה נכתב בעברית או בשפה אירופית היה מסווג, כמובן מאליו, כמוצר תרבות פופולרית. כתמיד במקרים כאלה, השאלה היא בשביל מה טוב הרצון–הטוב הפטרוני הזה, המתגלה במוקדם או במאוחר כמבזה לכל הצדדים המעורבים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' ניסן תשע"ו, 28.4.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-1 במאי 2016,ב-גיליון אחרי מות תשע"ו - 977, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: