גאולה בהמשכים | שלומית רביצקי טור–פז ומשה (קינלי) טור–פז

כשחכמים תיקנו לקרוא בחג את ציווי משה על הפסח ולא את הצו במקורו, הם ביקשו ללמד שיותר מן הסיפור כשלעצמו חשוב האופן שבו מתווכים אותו אל העם

בשבת זו נקרא בתורה בענייני חג הפסח, כדברי הברייתא המובאת במסכת מגילה (לב, א):

משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת [=שבועות] בעצרת, הלכות חג [=סוכות] בחג.

אולם מה בדיוק מ"הלכות פסח" בחרו חכמים שנקרא בתורה בחג זה? מה הנחה אותם, מתוך שלל המקראות בספר שמות ובספר דברים, לבחור דווקא את פסוקי יציאת מצרים שנבחרו? ואיזה מסר ביקשו להדהד באמצעותם לאורך הדורות?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

על הזיכרון

הקריאה, המספרת את סיפור מכת בכורות ויציאת מצרים, פותחת במילים (שמות יב, כא–כב):

ויִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח.וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר.

יכולה הייתה הקריאה להתחיל בראש פרק י"ב, במילים "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים", ולא כך. חכמים בחרו לחזור בכל שנה דווקא על המילים שבהן מעביר משה את דברי ה' לזקני העם, ולא על הציווי שניתן למשה ולאהרן מפי הגבורה. לא את הציווי האלוהי נקרא בחג הראשון של פסח, אלא את הציווי האנושי, לא המקור אלא התיווך. מדוע?

לאורך לילות סדר רבים שמענו את אבינו מורנו, פרופ' אבי רביצקי, מסביר לנו את בחירתה של ההגדה לצטט לקוראיה דווקא ציטטות מספר דברים ומספר יהושע ולא מספר שמות. לכאורה, הבחירה הטבעית הייתה לספר את הסיפור עצמו ממקור ראשון, הסיפור המרתק של ההתרחשויות כהווייתן – המכות, ההנהגה, היציאה ממצרים, קריעת ים סוף, תלאות הדרך. אולם ההגדה בוחרת כמעט בכל המקרים לצטט דווקא ממקור שני – "עבדים היינו לפרעה במצרים", "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", "מה העדת והחקים והמשפטים", "ארמי אובד אבי" ועוד.

ההגדה בוחרת להביא את הזיכרון ולא את המציאות, את התיווך ולא את המקור, על מנת ללמד אותנו משהו על זיכרון, על מעבר בין–דורי, על תיווך והנהגה. הדגש אינו על האופן שבו התרחשו הדברים, אלא על עיצוב הזיכרון הציבורי, על האופן שבו משה ואחריו יהושע זוכרים ומזכירים את הדברים ארבעים שנים אחר–כך. זהו סיפורו של חג הפסח, זהו התפקיד המסור לנו בחג – לזכור, להזכיר, לתווך.

אנו זוכרים את הדרך שבה זכר משה את ההתרחשויות ולא את הדרך שבה חווה אותן, על מנת להזכיר לעצמנו כי החשיבות של הסיפור תהיה באופן שבו נצליח אנו להעביר אותו לילדינו. אם ילדינו שלנו בכל דור ודור יצליחו להרגיש כאילו הם יצאו ממצרים, אם נצליח להפוך את ההיסטוריה הכללית של העם לביוגרפיה האישית שלנו, הרי שנס יציאת מצרים יושלם גם בזמן הזה.

אחריות ביןדורית

ובחזרה לפרשת הפסח שלנו, נראה שגם כאן הבחירה לקרוא בציווי האנושי מפי משה ולא בציווי האלוהי מבקשת למסור מסר דומה: יציאת מצרים איננה רלוונטית רק כנס גלוי, עצום וחד–פעמי, אלא כמעשה מתמשך של גאולה. אם נצליח לזכור אותה לדורות, לתווך אותה לעצמנו כבני אדם, במגבלותינו האנושיות, אזי תשפיע על חיי היום יום שלנו כמסר של תקווה, של תיקון, של אמונה, של גאולה.

פרשנים רבים עסקו בניתוח ההבדל הפרטני שבין דברי ה' למשה ("החדש הזה לכם") לבין דברי משה לזקנים ("משכו וקחו לכם"), ובשאלה כיצד להבין את ההשמטות והתוספות של משה על דברי ה'. רלוונטיים לענייננו דברי האברבנאל המדגיש את דרישת משה מהזקנים להוות דוגמה אישית. האברבנאל מתעכב על המילים "משכו וקחו לכם". לדבריו, "ראה משה לצוות לעצמו לזקנים" את הדרישה מהם – "משכו וקחו לכם צאן", למרות שזו לא הופיעה בדברי ה', כיוון שמדובר בדרישה מסוכנת, העומדת בסתירה לאמונה המצרית המקדשת את הצאן, "ולכך חשש משה אולי יהיה בעיני העם קשה".

כלומר, משה מבין שבכל דור ודור, ואפילו מיד לאחר ציווי פסח מצרים, נדרשים מנהיגי הקהילה לחשוב על האופן שבו יתווך המסר לעם לאור קשייו הנסיבתיים העכשוויים. קל וחומר בפסח דורות הנוהג בכל שנה ושנה. בחירת חז"ל בקריאה זו דווקא, דרישת הדוגמה האישית מן הזקנים, מתחברת לדרישה מן המנהיגים וראשי המשפחות בכל דור ודור להוות דוגמה אישית במעשיהם, להוביל את העשייה ולא רק לדבר עליה.

בפרשת "החדש" ישנו ממד היסטורי על–זמני. מדי שנה יהווה חודש זה ראש וראשון לחודשי השנה. לכן ראויה הייתה פרשה זו לפתוח בה את התורה (רש"י שם). לעומתה, ב"משכו וקחו לכם" ישנו ממד מנהיגותי אישי ופרקטי. אתם המנהיגים, אתם הזקנים, משכו אחריכם את משפחותיכם, את הצעירים, את העם. פעולתכם שלכם תעצב את המשך הדרך!

שלומית רביצקי טורפז היא מנהלת בית המדרש אלול, 
ומשה (קינלי) טורפז הוא ראש מינהל החינוך ירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד ניסן תשע"ו, 22.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במאי 2016, ב-גיליון פסח תשע"ו - 976 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: