חירות היא לא הכול | שלום רוזנברג

אדם יכול לנווט את ספינת החיים שלו כרצונו, אבל אנו מאמינים גם בקיומן של מפות. על החופש והאמת ומה שביניהם

הרעיון המרכזי של פסח הוא החירות, אלא שלמושג זה ישנן בעברית כמה מילים נרדפות. שתיים מהן נראות כביכול זהות במשמעותן, "חירות" ו"חופש", בעוד מונח מקביל מופיע כבעל גוון מיוחד משלו: "דרור". כדי להסביר את משמעות הגוונים השונים של החירות מבקש אני שנתאר לעצמנו את ה"עולמות" שבהם אנו חיים כעיגולים הנתונים זה בתוך זה וזה למעלה מזה. העיגול הגדול ביותר הוא האנושות, שבה מצויים המדינות והעמים השונים. מכאן אנו עוברים לרמה השנייה – העם, המתמודד עם קונפליקטים בין תת–חברות המצויות בו. לבסוף נעלה לאדם היחיד, המהווה עולם לעצמו.

הממד הלאומי של החירות, עם המשתחרר משעבוד תחת עולו של עם אחר, שייך למעגל הראשון. הפסח הוא החג שבו יצא עמנו מבית עבדים. "דרור" הוא החירות החברתית, כפי שמצווה המקרא: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ". כך מובן מדוע "חירות" הוא שמה של מפלגה לאומית, ו"דרור" הוא שמה של תנועת נוער שמאלית, החלוקות ביניהן מהיכן צריך להתחיל. ולבסוף, כשאנו מגיעים לאדם הפרטי, לא לחינם נבחרה שלא במודע מילה שונה – "חופש" – הבאה לידי ביטוי, למשל, במושג הבחירה החופשית.

אמת ואמנות

יהיו כאלה שיטענו שבזאת בנינו מערכת ערכים מספקת עבור האנושות, אך לא כך. קיימת מערכת ערכים מקבילה. היא מוגדרת בדברי רבן שמעון בן גמליאל האומר שעל שלושה דברים העולם קיים: על הדין על האמת ועל השלום. לדעתי אלו הם שלושת האידיאלים, שלושת ערכי היסוד של היהדות המתייחסים אף הם לשלושת מעגלי הזהות. כיחיד, האידיאל שלנו הוא האמת, כעם – הדין, וכאנושות – השלום.

האמנם שתי מערכות ערכים מקבילות? בעושר הערכים יש מלכודת היוצרת את הקונפליקטים המוסריים המחייבים אותנו להגיע לפתרון ואולי לסינתזה. זו משימה קשה, אלא שבלעדיה האידיאלים עלולים להפוך לחלום בלהות. מצד אחד מדגישה התורה את החופש האנושי, אלא שמולו קיים ערך נוסף: האמת, הכולל בעצם את מכלול העקרונות המוסריים של האדם.

אדגים זאת תוך שאני נעזר בספרו של הסופר היהודי–אמריקאי חיים פוטוק (1929–2002): "שמי הוא אשר לב". אגב, אין ספק בעיניי שספר זה השפיע על יסודות מסוימים בסדרה "שטיסל" ששודרה בטלוויזיה. בספרו מתאר פוטוק את תולדותיו של ילד מתבגר בעל כישרון אמנותי רב. הילד מקבל עידוד ממשפחתו, ואפילו "הרבי" שאליו קשורה משפחתו עודד אותו להמשיך בציור. והנה הצעיר מתפתח ומצליח, עד שבסופו של דבר זוכה הוא לתערוכה משל עצמו. לתערוכה מגיעים הוריו, הנדהמים לראות שהציור המרכזי הוא צליבה – צליבה בברוקלין. אביו צולב את אִמו. הצייר רצה לבטא את רגשותיו לגבי היחסים בין הוריו שהיו בעייתיים לא מעט.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה הייתי עד לכך שיצירת אמנות של צעיר פוגעת בהוריו, אלא שהצטערתי רבות מדוע בחר הצייר, כלומר המחבר, דווקא בצלב. הוא היה יכול לצייר במקום זאת את העקדה בברוקלין. בסמינר שבו השתתפנו יחד ובו פוטוק דיבר על ספרו, שאלתי אותו על כך. הוא ענה לי בפשטות: "לא הבנת כלום". נראה לי שפוטוק רצה לבטא את בעיית האמן שאינו רוצה לקבל עליו שום מגבלות, ושבעיניו החופש האמנותי הוא הערך האחרון והמוחלט. נכון, האמנות קדושה! ואנו מאמינים בערך החירות. אך החירות איננה הערך היחיד, גם האמת היא ערך. ובשמה מרשים אנו לעצמנו לבוא לאמן ולומר לו: אל תשתמש בדימוי הנוצרי, אנו מנסים לחדש את האמנות היהודית שממנה חסרים פרקים רבים, עזור לנו לעשות זאת.

המפה הערכית

אמת? כל אחד מאיתנו הוא מעין קברניט של אונייה, אלא שהוא עצמו האונייה, השטה בים סוער, ים החיים. בידינו להטביע את האונייה, להעלות אותה על שרטון או להסיעה לאן שנחפוץ. זהו החופש הנתון בידינו. אולם אנו מאמינים שישנה גם מציאות חיצונית המחייבת אותנו לנוע על פי מפות מסוימות. זאת ה"אמת", הערך המתאר את יחסנו למציאות ולמוסר.

דיברתי על קברניט האונייה, אך כל אחד מאיתנו הוא גם מעין קברניט כאשר הוא אוחז בהגה מכוניתו. הנהיגה היא דגם נאה לחיים. בנהיגה זקוקים אנו לשלושה דברים: למיומנות טכנית מצד אחד, אך גם למפת כבישים ולעקרונות מוסר – שהם כללי ההתנהגות כיצד לפעול במצבים בעייתיים. המיומנויות הטכניות המאפשרות "הצלחה" בחיים אינן הכול, בעולם ישנה גם מציאות חיצונית אובייקטיבית וגם ערכים. משום כך, היוצר או האמן המתווה לו דרך בין חופש לבין אמת איננו בוגד בחופש.

דברים אלה מביאים אותי למה שכתב הראי"ה קוק במבוא למגילה של חג הפסח: שיר השירים. לדבריו הספרות והאמנות, ייעודן "להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש… חובה על עבודת האמנות להוציאו". האמנות חושפת את עולמו הפנימי של האדם, תוך שהיא מוסיפה בושם למציאות האפורה של היומיום. אולם ישנם דברים, הוסיף, שמוסיפים לא בושם אלא בָּאְשָׁה, שמקורה בסיטרא אחרא. אלה הם  "הדברים הגנוזים, שקבורתם הוא ביעורם, להם מתוקנת היתד שעל אזנינו לחפור ולכסות".

כאילו בתגובה לדושאן, מי שהכניס אסלה למוזיאון, נרמז כאן הפסוק (דברים כג, יד): "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ", בחגורך; "וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ". האמן ונאמני האמנות, החברה והמוזיאון, חייבים להשתמש ביתד כדי לקבור את אותם הדברים שנוצרו "למען הרבות בָּאְשָׁה". אגב, יתד זה הוא, אולי, אחיו של היתד המעגן את מיתרי המשכן.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד ניסן תשע"ו, 22.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 באפריל 2016, ב-גיליון פסח תשע"ו - 976, מילה לסיום / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: