מקדש מעט בתוך הפיגומים | שלומית רביצקי טור–פז ומשה (קינלי) טור–פז  

 

צרעת הבית מצטיירת בתורה כעונש, אבל חז"ל מציגים אותה גם כהזמנה: לצאת מן הבית, להתאוורר ולהתחבר מחדש אל הקהילה

"כָּתלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם", כותב אברהם שלונסקי. האם עבורנו ניקיון הפסח הוא מעשה של הסתגרות פנימה – כל אחד עם מגירותיו, מסמכיו והאבק שהצטבר על ספריו, או מעשה של יציאה החוצה – תכולת הבית שנערמת בחצר לעיני כול, השטיחים הנחבטים על המרפסות, הגרוטאות הנערמות בפינות הרחוב, המוני המיילים הקהילתיים המציעים למסור חפצים ורהיטים ("כחדשים") לכל דורש?

פרשת מצורע מביאה בפנינו את צרעת הבית, נגע "התלוי בארץ", המופיע בבתים ודורש פשפוש פנימי וחיצוני, בדיקה, הוצאה, הרחקה ולעתים אף ניתוץ והריסה. גם כאן מתעוררות שאלות על מערכת היחסים שלנו עם הבית ועם הקהילה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

עדות בארבעה קירות

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר–לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת–הַבַּיִת… וְרָאָה אֶת–הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת…. וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים. וְשָׁב הַכֹּהֵן… וֱרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׁה הַנֶּגַע… וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע… וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל–תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת–הַבָּיִת. וְאִם–יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת… צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא. וְנָתַץ אֶת–הַבַּיִת אֶת–אֲבָנָיו וְאֶת–עֵצָיו וְאֵת כָּל–עֲפַר הַבָּיִת (ויקרא יד, לד–מה).

הפרשה מרחיבה את אפשרות הצרעת הדורשת טיהור מגופו של אדם אל ביתו, אל בגדיו ואל חפציו. התורה מרמזת בכך על קשר סימביוטי בין אדם לבין כתליו, הרחבה של האישיות, המידות והתכונות אל הקירות והחפצים. ביתנו מעיד עלינו. נגעיו הם נגעינו. טהרתו טהרתנו. האם יכול הסבר זה לתת מענה גם לרגשותיהם של המנקים לפסח? לחשיבות שאנחנו מייחסים לאסתטיקה ולניקיון של סביבתנו בחג החירות, הרבה מעבר לשאלה ההלכתית של נוכחות החמץ וביעורו? האם גם ניקיון הפסח שלנו נעשה בתודעה של "נגע נראה לי בבית"?

המדרש בוחר לראות את צרעת הבית (כמו את צרעת הגוף) לא רק במרחב האישי אלא גם במרחב הקהילתי, כביקורת וענישה על שכנות רעה ואולי אף על הסתגרות מוגזמת. מי שרגיל להתבודד ולהסתיר את עצמו ואת חפציו בתוך ביתו ולא נוח לו לחלוק בהם, יידרש לאקט קיצוני של היחשפות:

אומר אדם לחברו השאילני קב חיטים ואמר לו אין לי… השאילני קב שעורין. אין לי. קב תמרים… אישה אומרת לחברתה השאילני כברה והיא אומרת אין לי… מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא את כליו הבריות רואות ואומרות: לא היה אומר אין לי כלום? ראו כמה חיטים יש כאן, כמה שעורים, כמה תמרים (ויקרא רבה יז, ב).

על פי המדרש, חיי הקהילה אינם אפשרות אלא חובה, ובעיקר חכמה. המדרש מוסיף ומביא את דגם האישה החכמה לשאול, זו ה"באה אצל שכנתה, השער פתוח, אומרת שלום עליך שכנתי, מה את עושה? מה בניך עושים? … אכנס?… יש לך כלי פלוני, תניהו לי…" (שם ה, ח), ומולה האישה ש"אינה חכמה לשאול", אשר אינה משכילה ליצור יחסים קהילתיים של קרבה, ולכן גם כשהיא נדרשת לכך לא תוכל להיעזר בשכנותיה ותיענה בשלילה.

איום או הזדמנות

אם ננסה לצקת תוכן חיובי ואופטימי אל צרעת הבית, הרי שנמצא שמגולמת בה הזמנה. מצד אחד חיבור עמוק בין אדם וביתו והקרנה הדדית ביניהם. מצד שני, הזדמנות להרחיק עצמנו לרגע מן הבית ומן הרכוש. לאוורר, להוציא, לפעמים אפילו לנתץ. הזדמנות לשפוך מסביבתנו את העפר הטמא אל מחוץ לעיר ולהביא תחתיו עפר רענן וטיח חדש לטוח בו את סביבתנו. לפעמים נחליף אבנים אמיתיות. לפעמים אבנים סמליות, תודעתיות ונפשיות. זוהי הזדמנות להתחיל מחדש. התחדשות אורבנית או התחדשות פנימית.

כמו הסיפור על האוצר שמתחת לגשר, הפינוי והרענון מגלים לעתים אוצרות ישנים ששכחנו ומביאים אותנו לבחור בהם מחדש. לפעמים דווקא אוצרות חדשים הם המתגלים. כך למשל מתארים חז"ל בבראשית רבה (יז, ו) מפי רשב"י את האוצרות הכנעניים שהתגלו בשבירת הבתים שהיו נגועים בצרעת הבית: "מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא (מטמון סמוי מן העין)". התורה מדגישה את הקשר בין צרעת הבית לארץ ישראל. צרעת הגוף התרחשה גם במדבר. צרעת הבית, לעומת זאת, על המתנות והחובות הכרוכות בה, היא עניין התלוי בארץ.

בכל שנה מחדש, האביב וחג החירות מזמנים לנו סוג של היזכרות בצרעת הבית, וגם בחירה – האם לראות את צרעת הבית כאיום או כהזדמנות, כנגע או כמתנה. האם שורה הברכה רק במה שסמוי מן העין, או שדווקא אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר. האם אדם בתוך עצמו הוא גר, או שהחיים הקהילתיים והמרחב הציבורי הם שדה הצמיחה וההתחדשות.

המשורר ארז ביטון, בשירו "פגומים", כותב: "עַל סַף חֲצִי בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל/ עָמַד אָבִי/ מַצְבִּיעַ לִצְדָדִים וְאוֹמֵר:/ בַּהֲרִיסוֹת הָאֵלֶּה/ נִבְנֶה פַּעַם מִטְבָּח/ לְבַשֵּׁל בּוֹ זְנַב לִוְיָתָן/ וְשׁוֹר הַבָּר/ וּבַהֲרִיסוֹת הָאֵלֶּה/ נָקִים פִּנַּת תְּפִלָּה/ לִמְצֹא מָקוֹם/ לְמִקְדָּשׁ מְעַט./ אָבִי נִשָּׁאֵר בַּסַּף/ וַאֲנִי כֹּל יָמַי/ מַצִּיב פִּגּוּמִים/ אֶל לֵב הַשָּׁמַיִם".

הלוואי ונזכה כולנו לחג שמח, שיש בו הריסות ופיגומים, אבידות ומציאות, יש בו מקדש מעט ויש בו מקום.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ז ניסן תשע"ו, 15.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 באפריל 2016, ב-גיליון מצורע תשע"ו - 975 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: