ליל הספר

בלילה שכולו סיפור לא פלא שמתנת החג הנפוצה ביותר היא ספרים. על סוד הכאילו והמה–נשתנה – פרוייקט המלצות ספרים מיוחד

עם הספר הוא עם הסיפור, עם מספרי הסיפור. ולא נחה דעתו עד שייחד לו מועד מיוחד, לילה אחד בשנה, והפך את הסיפור למצווה. "מצוות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן", קובע הרמב"ם. ולא נתקררה דעתו של בעל ההגדה עד שהוסיף על כך שבח, "כל המספר (המרבה/המאריך) ביציאת מצרים הרי זה משובח". ודומה מלשון הכתוב כאילו כל פרשת היציאה משעבוד לחירות על כל מעלליה, תוך הכאת מצרים והסתלקות ממנה, לא נועדה אלא כדי ליצור סיפור לבני דור ההמשך: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם" (שמות י, ב).

וכבר חילקו אחרונים בין אזכור לסיפור, בין מצוות זכירת יציאת מצרים לבין מצוות סיפור יציאת מצרים ונמנו וגמרו שמעשה ההגדה, "והגדת לבנך", מעשה הסיפור, הוא ייחודי ללילה הזה. כי ליל סיפורים הוא לה'. והסוד הגדול של הסיפור בלילה הזה הוא סוד הכאילו. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". והוא סודם של כל הסיפורים כולם. סוד קסם הדמיון. שבעזרתו יכולים אנחנו כולנו להיות ממש שם, מעבר להרים ולמדבר, ולחוות – כמידת כוח המספר וכמידת כוח דמיוננו היוצר – את המאורעות עצמם על גופנו ממש, "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

איור: עופר גץ

איור: עופר גץ

וכאן כרוך סוד נוסף של הלילה הזה. והוא סוד המה–נשתנה, סוד החידוש. כי בשתי דרכים מקיים אדם חובה משונה זו, "חייב אדם לראות את עצמו" – בדרך אחת הוא נוטל את עצמו על כנפי דמיונו מן ההווה ונוטע את עצמו בעבר המסופר; ובדרך שנייה הוא נוטל מסיפור העבר ושב ומביא ממנו אל סיפור חייו, אל תוך ההווה של קיומו. וזה החידוש. "ונאמר לפניו שירה חדשה". שבכל דור ודור, ומליל סדר לליל סדר, דבר–מה נשתנה ואיננו כשהיה, הישן מתחדש והחדש מתקדש. וכשנוטלים מסיפור הגאולה ומעמידים אותו בדרך שנתחדשה לנו בימינו, יכולים לומר בעוז, בצוותא עם בעל ההגדה, כי "לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם".

סיפורים שבעל–פה וסיפורים המסופרים בספרים מפעילים את נמעניהם ופועלים בשתי דרכים אלו – סוד הכאילו וסוד החידוש. אנו מפליגים עמם לארץ מרחק ולימים קדמונים וחיים להרף עין בתוכם, ואנו שבים ומוצאים בהם מה נשתנה ומה נשתנינו ואיזה דבר חידוש נוגע לנו בחיינו שכעת וכאן. והוא המתנה שאנו נוטלים עמנו לקיומנו ההווי והעתידי.

את שתי הבחינות הללו ביקשנו למצוא אצל המסובים שנאספו מכל קצות הארץ לשולחננו במוסף זה: את הסיפור שלוקח אותם לעברם ונצור לעד בזיכרונם, ואת הסיפור שנוגע בהם כעת ושירצו למוסרו הלאה כמתנה לזולתם. וכל המרבה לספר הרי זה משובח.

שמואל פאוסט

——–

מערכונים קישוניים ותובנות קרשוניות // חגי לונדין

לונדין-1הבלתי נשכח

מצופה מרבנים, בטח במוסף ספרותי מכובד, לבחור ספר "בלתי נשכח" רציני ומלא ערכים. אולם מה אעשה וחוויות הספרות המכוננות שלי בנעוריי היו ספריו של אפרים קישון. הראשון מביניהם, שהוריי העניקו לי לבר המצווה, היה ספרו "לא נורא" (הוצאת נ' טברסקי, 1957). הספר הוא אוסף מערכונים ("הומורסקות" קראו להם אז), שמתאר את חיי היומיום הישראלי בעשורים הראשונים של קום המדינה. בשנינות ובמשחקי לשון גאוניים מצליח קישון לתאר את השגרה הישראלית על כל הקושי והקסם שבה. בספר נפגשים עם שלל דמויות: שולטהייס; ארבינקא וסלאח שבתי, שכל אחת מהן מייצגת זווית ישראלית ייחודית ואבסורדית. היכולת להביט על החיים בפרופורציה, בהומור שלא פוגע אלא משתף – אלה אוצרות שלקחתי מהספר ועד היום יש לי אליו פינה חמה בלב.

לונדין-2מתנה לחג

לבית מארחים הייתי מביא איתי את הספר "הסוף" של ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו (עם עובד, תשע"ב), המתאר את השנה האחרונה של השלטון הנאצי בגרמניה. גדולתו איננה רק ביכולת האיאן–קרשואית לשזור אינסוף פרטים לתיאור חי של תקופה היסטורית, אלא גם בכך שהוא מנסה לענות על השאלה כיצד אומה שלמה, גם בעת שברור לה שהיא הולכת לאבדון, איננה מתמרדת וממשיכה בטירופה עד לסופה הבלתי נמנע.

ספרי שואה ומלחמות עולם אינם מתכון למצב רוח טוב. אך דווקא בחג הפסח, שבו דנים בשאלה כיצד נעשים בני חורין, נותן לנו איאן קרשו הזדמנות להביט על חברה המצויה במצב קיצון, ולראות כיצד גם בתוך שעבוד תרבותי ומשטרי ישנם כאלה המצליחים לשמור על חירותם. בונוס נוסף הוא שמו של הספר, שאולי גם יעזור לרמוז למארחים ולמתארחים שבשלב כלשהו יש לסיים את הלילה ולחזור הביתה.

צילום‭: ‬יח‭"‬צ‭ ‬קריה‭ ‬אקדמית‭ ‬אונו

צילום‭: ‬יח‭"‬צ‭ ‬קריה‭ ‬אקדמית‭ ‬אונו

הרב חגי לונדין הוא ר"מ בישיבת ההסדר שדרות וראש בית המדרשבקריה האקדמית אונו

—————–

זוכרי ילדות ומסַפרי חסידות // שרה ב"ק

 בק-1הבלתי נשכח

נסענו לשליחות בוונצואלה, אישי אפרים, אני ושני ילדינו. הייתי אז בת 24. חדשה בארץ נהדרת וסוערת שלא הכרתי את שפתה. התהלכתי ברחובות בהשתאות, בסקרנות, ובגעגועי אין קץ למשהו מוכר. געגועים לרחובות שאני מכירה, לאוכל שאני מכירה, לשלטי ניאון שאני יודעת לקרוא.

פעם אחת, המזכירה של הקהילה היהודית הביאה לי מעטפה שהגיעה דרך השגרירות הישראלית. במעטפה, שכבר נפתחה לצורכי בידוק, מצאתי ספר קטן וכחול. "פתוח סגור פתוח" של יהודה עמיחי. שלחה לי אותו מהארץ חברתי כרמלה והוסיפה : לשרה, המשורר הכי ישראלי שיש.

ישבתי בסלון, שמחלונו נשקף קיר בניין שמעליו חניון מכוניות, וכשאני מסתכלת על גלגלי המכוניות שברקיע, מעיפה יתושי ענק שיש רק בדרום אמריקה, עטפתי את עצמי בכל מה שהתגעגעתי אליו: עמק המצלבה ובית ישן בחולדה, והטלית של אבא, ויער הזיכרון למתי השואה, שאפשר לאהוב בו.

אחרי כמה חודשים, כשכבר התרגלתי והרגשתי בבית, התנחלה בביתנו קבוצת מוצ'ילרים עליזה. אחד מהם היה סמי, חבר מהיסודי, שלא ראיתי אותו בערך מאז. הוא כבר היה לא דתי והוא הזכיר לי המון סיפורים מהילדות המשותפת. בערב פתחתי את עמיחי:

אנשים שכוחי אל פוגשים אנשים שוכחי אל,

אנשים שוכחי ילדות אוהבים את זוכרי הילדות.

לאלה ולאלה רצועות שונות ומשונות על בגדיהם, רצועות הדוקות

להחזיק אותם ואת נפשותיהם בנסיעות

בק-2מתנה לחג

הספר שאשמח לתת בפסח הוא הספר "ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום" (62 הוצאה לאור, תשע"ה), אנתולוגיה של הסיפור החסידי שאסף בנימין שבילי. שבילי רגיש בצורה יוצאת דופן למילים, לשפה ולנשמה שיוצאת מהסיפור החסידי והוא קורא בסיפורים קריאה מרגשת, מאירה ומעירה. בדיוק כפי שסיפורי חסידים צריכים להיות.

הסיפור החסידי מעסיק אותי כבר תקופה ארוכה. האופן החד, המשוחרר, ההומוריסטי ומלא הלב שבו הם סופרו מרתק אותי. זו ספרות שמעוררת את האדם להשתכללות, להתעוררות ולעבודת ה' במתיקות גדולה וזו התחושה שמלווה את קריאת הספר. את ההשלמה לספר אני מקווה לעשות בין השאר בעזרתו של שבילי ובעזרת עורך אתר האגדה החסידית, ד"ר זאב קיציס.

בק-צריבה

צילום: ראובן קסטרו

שרה ב"ק היא עיתונאית וראשת מיזם הסיפור החסידי

—————

ארגז החול וארגז הכלים // רות הלפריןקדרי

קדרי-1הבלתי נשכח

את הספר שמעורר בי הכי הרבה נוסטלגיה קיבלתי במתנה עבור ילדיי, ובאופן נדיר קיים ביניהם קונצנזוס לגבי היותו בלתי–נשכח. זהו ספרו של מאיר שלו, המלווה באיורים מלאי המבע והרגש של יוסי אבולעפיה: "הטרקטור בארגז החול: ספור על טרקטור גדול לילדים קטנים" (עם עובד, תשנ"ה). שלו מוליך את שני גיבוריו, הדוד אהרון הטרקטוריסט והטרקטור שלו, על פני הרצף של חיים מלאי עשייה ופעולה, שהופכים באחת לריקים ומשמימים (אצל הדוד אהרון) ואפילו משפילים (עבור הטרקטור, שהופך לצעצוע בארגז החול בגן הילדים) כאשר התפקוד כבר אינו כתמול שלשום, והדור הבא, היהיר והכול–יכול בעיני עצמו, דורש את מקומו. התקווה מגיעה מן התושייה של הדוד אהרון, שמוצא את הייעוד החדש עבורם בסוג עשייה מתגמל לא פחות, שמסב אושר רב להם ולילדי הגן, ומעניק משמעות חדשה ליומיום ולקשר האמיץ שביניהם. זהו ספר פיוטי, רגיש ומדויק, מלא עצב, חמלה ואופטימיות כאחד. לא הייתה כמעט פעם שבה הקראתי את הספר ועיניי נותרו יבשות.

קדרי-2מתנה לחג

הספר שאביא למארחיי בליל הסדר יהיה ספרה של אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי "מהלכת בדרכה: אתגרי החיים במבט הלכתיערכי" (ידיעות ספרים, 2014). קטונתי מלהעריך את כל ספרי ההלכה שראו אור בשנתיים האחרונות, אך אין לי ספק שמבחינה ציבורית וחברתית זהו החשוב שבהם. ולא רק משום שלראשונה בתולדותיה נכתב ספר הלכה בידי אישה. חשיבותו נובעת מהחדשנות המוצעת בו לתהליך פסיקת ההלכה, המבטא בעיניי פסיקה נשית במיטבה, כזו שמביאה את ההקשר המלא שעומד מאחורי השאלות, שמשתפת את הקורא/ת בנבכי נפש השואל/ת והמשיבה גם יחד, שחושפת את הלבטים ואת דרך הניתוח המזדקקת בסופו של דבר לתוצר של הפסיקה עצמה. הרגישות האנושית העצומה הניכרת בכל דף ודף, יחד עם הדרמה הכפולה שנפרשת בפנינו, הן זו של שואלי השאלות הן זו של העושה במלאכת התשובה, ומעליהן כמובן עושר המקורות והניתוח המעמיקים והמחכימים, כל אלה הופכים את ספרה של מלכה פיוטרקובסקי למתנה אמיתית לארון הספרים היהודי, ולמתנה שאשמח להעניק למארחיי.

צילום: רוני רייף (בר אילן)

צילום: רוני רייף (בר אילן)

פרופ' רות הלפריןקדרי היא ראשת ומייסדת מרכז רקמן לקידום מעמד האשה בפקולטה למשפטים, בראילן, וחברה בוועדת המומחים של האו"ם לביעור אפליה נגד נשים (CEDAW)

———-

אור פנימי ודור תלותי // נתנאל אלישיב

נתנאל-1הבלתי נשכח

ליל הסדר תש"ן, רעננה, רק המשפחה המצומצמת, כמו בדרך כלל. אני בכיתה ט', נתון במאבק פנימי בין רוחות סותרות שמנשבות בין החבר'ה, בין המשיכה לתורה ויראת שמים, עם הקסם שיש בהן אך גם עם המחיר, לבין המשיכה לחיים של חולין, גם אם הם בעלי כסות דתית כזו או אחרת. אחי הגדול איל כבר עשה את הבחירה שלו כשפנה ללמוד ב"מרכז הרב". ככלל לא גיליתי עניין מרובה בעולמו, אבל הוא זיהה את העניין העמוק שלי בעם ישראל ובארץ ישראל, בשואה ובתקומה. הוא נתן לי, בתור מעין מתנת אפיקומן, את ספרו החדש של הרב ישראל הס (זצ"ל) "אמונה לדור התהיה" (תחיית ישראל, 1989). ספר "דתי" שלא עוסק ב"דת", אלא בנושאים שהיו קרובים יותר ללבי. התחלתי לקרוא בספר כבר במהלך הסעודה המשפחתית, ולא יכולתי להניחו מידיי. מדינת ישראל, מלחמות ישראל, גאולת ישראל, והכול שזור באמונת ישראל.

השולחן פונה, בני המשפחה כבר ישנים, ואני בולע עוד עמוד ועוד עמוד. בשלב מסוים כבו האורות בבית, והמשכתי לקרוא ליד החלון, לאורו של פנס הרחוב. אור חלש מבחוץ, אור חזק מבפנים. כאילו שמש קטנה זורחת בתוכי, מפיצה אור וחום.

בהמשך הדרך התגלגלתי מספר זה לספרו של הרב הס על הכוזרי, לספריו האחרים וגם לשיעורים שונים שנתן לעתים באזורנו. בסוף כל שיעור ניגשתי אליו עם ספר אחר שלו, כדי לבקש הקדשה אישית. חצי יובל עבר, כל הספרים עם ההקדשות במרחק נגיעה משולחן הכתיבה שלי. הרבה מהתוכן כבר עמוק בלב, ואני משתדל להעבירו הלאה.

נתנאל-2מתנה לחג

הספר שארצה להביא במתנה למארחיי בליל הסדר השנה הוא "דור הY כאילו אין מחר" מאת הסוציולוגים עוז ותמר אלמוג (מודן, 2016). בספר מנתחים המחברים את המאפיינים של דור הישראלים שנולד בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. למעשה הספר הוא מעין "ספר מוסר" של חול מבלי שהוא מתכוון להיות כזה. מתוארות בו התמורות העמוקות שחלו בחברה הישראלית ונטיית בני הדור הצעיר לא להתבגר, להתנער מאחריות, להתמקד בעצמם באופן מופרז ולצרוך על חשבון אחרים או לחלופין על חשבון המינוס התופח. הוא חושף את ממדי הנזק של תרבות המסכים, את ההתמכרות לבילויים ואת הכרסום המדאיג בערך המשפחה.

על פניו כל זה נשמע מדכדך למדי, אבל הפתח לתיקון נעוץ בהבנה מעמיקה של הבעיה, והבנה זו מוגשת על ידי המחברים בבהירות רבה ובאופן משכנע. הואיל וחג הפסח הוא חג החירות, חשוב להבין את המצָרים שאנו נתונים בהם בזמננו – לא כדי לתת להם לייאש אותנו, אלא אדרבה, כדי למקד את מאמצינו החינוכיים והמוסריים במקום הנכון ולהשתחרר מכל שעבוד, התמכרות ותלות.

נתנאל-צריבה

הרב נתנאל אלישיב הוא ר"מ במכינה הישיבתית "בני דוד" בעלי ומנהל הוצאת הספרים מכון בניין התורה

————-

גיבורים שקופים וגיבורים נועזים // מנחם הורוביץ

 מנחם-1הבלתי נשכח

הרומן של שרה שילה, "שום גמדים לא יבואו" (עם עובד, תשס"ה), תושבת הגליל המערבי, הוא ספר שנכתב על פריפריה, ועושה זאת מהמקום עצמו. העיירה הדמיונית אבל הכה מוכרת שמתוארת שם מכילה את המציאות המורכבת של קטיושות, אבטלה וייאוש מהרשויות.

כתושב קריית שמונה אני מכיר היטב את אופן ההתייחסות למקומות האלה, שתמיד רווי ברחמים מצד אחד והתנשאות מצד שני, אבל שרה שילה לא נופלת למלכודת הזו ומצליחה לגרד את השכבה של התדמיות ולחדור אל המציאות כפי שהיא, ואל האנשים האמיתיים שחיים בה.

יש בספר הזה כאב גדול, קשיים ומשברים, אבל גם תקוות קטנות וחלומות גדולים. זהו סיפור שבו הגיבורים הם מוכרי פלאפל, נערים מתבגרים ומנקות בתים – אנשים שבדרך כלל משמשים עבור כולנו תפאורת רקע – אבל כאן אפשר ממש להכיר אותם, את שפתם ומחשבותיהם. לא הרבה רומנים בעברית הצליחו להביא בצורה כל כך כובשת את הדמויות האלה, ואת מה שהמציאות הישראלית מזמנת עבורן.

מנחם-2מתנה לחג

נהניתי מהספר "הלוחמים פשטו עם שחר" של ניסים משעל ומיכאל בר–זהר (ידיעות ספרים, 2015), המשחזר רגעים גדולים והיסטוריים בתולדות המבצעים הגדולים של צה"ל. זהו ספר מרתק, שמבטא את מורשת הקרב, את רוח הגבורה ואת מוסר הלחימה של צה"ל ומצליח להעניק לקורא תחושה שהוא נוטל חלק פעיל במבצעים הדרמטיים של צה"ל, שנצרבו בתודעתנו כחברה ושהצילו את המדינה בשעותיה הקשות.

ועוד משהו שכבש אותי: לצד התיאורים המרתקים של המבצעים, הביאו המחברים עדויות של הלוחמים. בכל מבצע מופיעה עדותו של אחד הלוחמים או המפקדים שהשתתפו בו, שרובם נודעו לימים כאלופי חילות ופיקודים, רמטכ"לים, ראשי מוסד ושב"כ, שרי ביטחון, ראשי ממשלה ועוד.

הספר הזה נולד לאחיו הבכור "המוסדהמבצעים הגדולים", שכתבו השניים, המתאר את המבצעים הנועזים והדרמטיים של המוסד. אם הייתי נאלץ לבחור באחד מהם הייתי מתקשה לבחור ומסתתר מאחורי הטענה ששניהם כל כך מרתקים וראויים כך שאשמח לבלות במחיצתם בחופשת הפסח או להעניק אותם למארחיי.

צילום: אדי ישראל

צילום: אדי ישראל

מנחם הורוביץ הוא כתב חדשות ערוץ 2 ובעל פינה ברדיו גלי ישראל

——————–

מסע באיטליה וסוגיות לאומיות // עליזה לביא

לביא-1הבלתי נשכח

את הספר מגילת סןמיקלה (עם עובד, 1998) קיבלתי במתנה לפני שנים רבות מצורי, בן זוגי, במהלך טיולנו בדרום איטליה וביקורנו ב"וילה סן מיקלה" שבאי קאפרי. את העותק בעברית מצאנו בחנות המזכרות במתחם עוצר נשימה המשקיף לים התיכון. בין הספרים שתורגמו לעשרות שפות בלט העותק עם הכיתוב בעברית, והוא נמצא עמי בחדר עבודתי עד היום.

שונה הייתה קריאתי בו לאחר הביקור מקריאתי המוקדמת בעותק הספר ששאלתי מהספרייה העירונית שנים קודם לכן. תיאורי הספר ואהבתו העמוקה לים קיבלו עזות של צבע ומוחשיות והיוו רקע מושלם לסיפורו של הרופא השוודי אַקְסֶל מוּנְתֶה. החל ממסעו האישי והמורכב מהכפר השוודי שבו נולד ועד לכפר האיטלקי שאליו בחר להגיע; לימודי הרפואה שלו ותיאורי ניסיונו כרופא של אריסטוקרטים, התמודדותו עם מחלת הכולרה בנאפולי וחייו ב"וילה סן מיקלה". וכל זה בשילוב אבחנותיו המשעשעות על בני האדם והאופטימיות שעושה מסאז' בלב:

איני מתחרט כמעט על שום מעשה שעשיתי, ואיני חוזר בי מכלום. חייתי על פי האינסטינקט שלי, ואני סבור שהאינסטינקט שלי היה בריא. לעתים קרובות עשיתי מעשישטות כשהנחתי לתבונה להנחות אותי. תבונתי טעתה, ואני נענשתי על כך (עמ' 388).

לביא-2מתנה לחג

אני חוזרת וקוראת בספרם המרתק של הפרופסורים דני סטטמן וגידי ספיר, "דת ומדינה בישראל" (ידיעות ספרים, 2014). המתח שבין דת ומדינה בישראל מעסיק אותי כל ימי חיי. מגיל צעיר הייתי טרודה בו במפגשים של תנועות הנוער, בצבא, באקדמיה וכיום כמחוקקת.

שני החוקרים המוכשרים העניקו כלי חשיבה יסודי והציבו בפנינו מסמך בהיר ושיטתי באשר למציאות חיינו בשורה של סוגיות מהותיות: נישואים וגירושים, שירותי דת, גיוס בחורי ישיבות, הגנה על הדת ומפניה בפסיקת בית המשפט העליון, מעמד הדתות הלא–יהודיות ועוד.

הצורך לעצור ולחשוב, לשוב וללמוד, לתהות, לקיים דיון פנימי עמוק ולאתגר שוב ושוב את תפיסות עולמי, הוא שמחזיר אותי אל הספר, שרלוונטי כל כך לעשייתי הפוליטית כיום.

בהחלט אמליץ על הספר לחברי מפלגתי ולכל מי שמבקש לפלס דרך בפקק הארוך והסבוך שנוצר בין דרך השלום לגשר ההלכה. גדולתו של הספר בעיניי טמונה ביכולתו להנגיש סוגיות מעיקות ומורכבות, תוך שהוא מספק משב של אופטימיות זהירה.

צילום: נעמה בן שמחון

צילום: נעמה בן שמחון

ח"כ ד"ר עליזה לביא (יש עתידהיא חוקרת, מרצה וסופרת. לשעבר יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, וכיום יו"ר ועדת המשנה למאבק בסחר ונשים וזנות בכנסת ה–20

———-

הקדשה והגיגים על שירים // אגי משעול

 אגי-1הבלתי נשכח

כשהגעתי כסטודנטית צעירה לירושלים, נרשמתי לחוג לספרות עברית וגם לסדנת כתיבה בהנחיית יהודה עמיחי. הייתה זו הפעם היחידה שבה השתתפתי בסדנה כלשהי, משוררת בתחילת דרכה, מתנסה בפלא המילים. בסיומה של הסדנה העניק לי עמיחי את הספר הסגול של אלזה לסקר שילר "שירים", בתרגומו של יהודה עמיחי, שיצא בהוצאת "עקד", 1969 (לימים ראה אור בהוצאה זו גם ספרי הראשון "נני ושנינו"). לא הכרתי את המשוררת המופלאה הזאת, ששיריה וציוריה מאוד דיברו אל לבי, אבל יותר מכול ריגשה אותי ההקדשה שכתב לי עמיחי: "לאגי, ממשוררת אחות בתיווכי, יהודה. 22.4.69". זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו כינה אותי "משוררת", שמישהו צירף אותי למשפחת המשוררות, והרשיתי לעצמי לראות בכך הכרה להיותי כזאת.

 אגי-2מתנה לחג

כמתנה אציע את "פנקס קטן על ישראל פנקס" מאת ישראל אלירז (כרמל, 2016). זהו ספר שני בסדרת "טנדו" בעריכת שרון אס וליאת קפלן, סדרה שבה מתארחים משורר או משוררת, הקוראים ביצירתו של משורר אחר היקר להם. זוהי אינה קריאה אקדמית או עיתונאית, כי אם קריאה ייחודית, אישית מאוד. כמעט שירה על שירה.

השאלה "מיהו המשורר האהוב עליך" היא מאוד אינטימית. קריאה במשוררים האהובים עליי מחברת אותי מיד אל התדר של השירה וזה מה שקרה גם לישראל אלירז (משורר גדול שהלך לעולמו לאחרונה), שכתב את הגיגיו והערותיו בשולי שיריו של ישראל פנקס, חתן פרס ישראל, המובאים בספר בנדיבות. הספר יפהפה, הן מבחינה חיצונית והן מבחינת כל הטוב שבתוכו. בונבוניירה לחג.

צילום: תומר נויברג, פלאש 90

צילום: תומר נויברג, פלאש 90

אגי משעול היא משוררת. ​ספרה האחרון "מלאך החדר" (מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד), שיצא השנה, מכנס עשור משיריה ושירים חדשים

————-

מפה שירית ומפת הסכסוך  // רונה קינן

הבלתי נשכח

שלושת הכרכים של שירי לאה גולדברג, "לאה גולדברגשירים א' ב' ג'" (ספרית פועלים, 1973), הם מהאוצרות היקרים בספרייה שלי. קיבלתי אותם במתנה לפני שנים ומאז כמעט כל העמודים בו מסומנים באיזושהי צורה. התאהבתי בלאה גולדברג בגיל 16, דרך שיר לא מאוד מוכר שנתקלתי בו, המתחיל בשורות: "יש ריח פרי נרקב לאלה הימים, כבדי דמעה ועטופי שלכת". זו שורה שתפסה בקלות את הנערה המתבגרת שהייתי, אבל מאז מצאתי יופי עצום גם בשירים המוארים יותר שלה. הלחנתי חלק מהם, שרתי אחרים שהלחינו רבים וטובים לפניי, לימדתי כמה מהם, אבל בעיקר חזרתי אליהם שוב ושוב, בלי לרצות מהם שום דבר מיוחד.

למדתי להתייחס לשלושת הכרכים האלה כמעין מפה שאני יכולה למצוא בה גם את מה שחיפשתי וגם את מה שלא חיפשתי. השירים האלה הם מבחינתי שירים לחיים, לא לתיאוריה. הספר נמצא בתנועה מתמדת, מחוץ למדף ובחזרה, הוא מתבגר יחד איתי ומשתנה יחד איתי.

רונה-2מתנה לחג

ניר ברעם יצא למסע של שנה בגיאוגרפיה הפיזית והרגשית של הסכסוך הישראלי–פלשתיני וחזר עם ספר שהייתי ממליצה עליו גם לחבריי התל–אביבים קוראי "הארץ" וגם לחבריי המתנחלים קוראי "מקור ראשון" – "הארץ שמעבר להרים" (עם עובד, 2016). ברעם רוצה לדבר. הוא מגיע פתוח לכל שיחה ומדגים איך אפשר, באלגנטיות ועם הרבה יושרה, לנהל דיאלוג אמיתי עם כולם – נערים פלשתינים במחנות פליטים, תושבי מאחזים, בכירי פת"ח, עסקני התיישבות ביו"ש, קיבוצניקים בעוטף עזה, תושבי מזרח ירושלים – כולם. הוא שואל שאלות קשות על עתידנו כאן, ומקבל תשובות מכל הסוגים. חלקן עוכרות שלווה וקשות, אך חלקן מפתיעות ולעתים אפילו מעוררות תקווה. דעותיו ידועות, הוא לא מספר שקוף, ובכל זאת הוא מבקש לאתגר לא רק את התפיסות של מי שאמורים להיות יריביו הפוליטיים, אלא גם את התפיסות של השמאל המיינסטרימי ביחס לסכסוך, את אלה שלו עצמו ואת אלה של הפלשתינים שאיתם הוא מדבר. זה ספר שמכריח את הקורא לראות תמונה מורכבת, מלאת סתירות וגוונים, במציאות שבה הורגלנו מזמן לראות שני צבעים בלבד.

צילום: עמית ישראלי

צילום: עמית ישראלי

רונה קינן היא מוסיקאית. בימים אלה היא עובדת על אלבומה החמישי

———–

מה מספרים ומה חושבים // שולי מועלם רפאלי

 מועלם-1הבלתי נשכח

קיבלתי את הספר במתנה ממועלם לכבוד יום הולדתי ה–24. "עיין ערך: אהבה" של דוד גרוסמן (הספריה החדשה, 1986). השואה שזורה לכל אורכו של הספר וגרוסמן לוקח אותנו למקום אחר בהתמודדות עמה ועם החיים. מה אומרים הורים ניצולי שואה לילד? מה, ליתר דיוק, לא מספרים ומה המשמעות של לא לספר לילד? איך מתמודדים עם הטרגדיה של העם היהודי, עם המוות, עם החיים עצמם? כיצד יש לנתח אירוע מכונן ולברור ממנו את אשר אפשר לשתף ואת מה שניתן לשמור?

מאז היותי ילדה התעניינתי מאוד בשואה, ולמעשה מגיל 4 וחצי שבו התחלתי לקרוא. הספר הזה שינה את חיי והשפיע על ההתפתחות האישית שלי כאדם, כיהודייה וכאשת ציבור שעוסקת רבות בנושא. לאורך השנים חזרתי אל הספר. לפעמים קראתי את כולו ולפעמים נעצרתי באותן סימניות על העמודים המרכזיים ביותר מבחינתי.

הספר השפיע לא רק עליי. במשאל שערך עיתון מעריב בין אנשי ספרות מובילים בשנת 2007, נבחר "עיין ערך: אהבה" בין עשרת ספרי הפרוזה הטובים ביותר שנכתבו בעברית מאז קום המדינה.

מועלם-2מתנה לחג

ספר שהייתי שמחה להביא במתנה לחג הוא "בדעה צלולה" של אורי אליצור (ידיעות ספרים, 2015). זהו אוסף מאמרים שיצא עם ציון שנה לפטירתו של אורי אליצור וקיבלתי אותו במתנה מנפתלי בנט. אורי מבחינתי הוא מגדולי ההוגים של הציונות הדתית. היסוד המרכזי בספר הוא האמת והדרך של אורי. כאשת ציבור אני מתחברת לספר משום שאני מאמינה בחובה שלאדם יהיה חזון ושתהיה לו דרך ללכת בה.

זה ספר שיכול להתאים לכל אדם, ובפסח בפרט. היסוד המרכזי של החג הוא ההנגדה בין עבדות לחירות ובעיניי היציאה מעבדות לחירות היא בראש ובראשונה בחופש המחשבתי. אורי מסמן במאמרים חיבור חזק מאוד לארץ ישראל, למדינה ולחברה, ונושא אמירות ברורות מאוד שאינן חלק מהטרנד.

באופן כללי אני מבצעת קריאה מחודשת בספרים שאני אוהבת. גם לספר הזה חזרתי מספר פעמים ובכל פעם אני מרגישה שאני מגלה בו רובד חדש.

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

ח"כ שולי מועלם רפאלי היא יו"ר סיעת הבית היהודי, חברה בוועדת חוץ וביטחון ובוועדת העבודה, הרווחה והבריאות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ז ניסן תשע"ו, 15.4.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-18 באפריל 2016,ב-גיליון מצורע תשע"ו - 975. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: