מבטו המרפא של האחר | שלומית רביצקי טור–פז ומשה (קינלי) טור–פז  

קריאה רגישה בפרשת נגעים מגלה שתפקיד הכהן איננו לרפא את האדם אלא לשמש לו ראי המאבחן את פגמיו, ומשם הוא נשלח לתיקון עצמי

פרשת תזריע מפגישה את הכהן והמצורע זה עם זה, בעל הנגע ובעל המקצוע: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת… וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן… וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר… וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ… וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי… וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית… וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן… וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר (ויקרא יג, ב–ו).

התורה ממשיכה ומתארת את אבחנותיו של הכהן, ואת חזרתו של בעל הנגע שוב ושוב לביקורים חוזרים ולהמשך טיפול, ואל הדמיון קופצת השוואה לרופא בן–ימינו. כמו רבים מאיתנו, סביר להניח שכבר בבית "איבחן" האיש את עצמו, ויש לו ניחוש לא רע לגבי מצבו, אולם האמון שלו ברופא מוחלט. עד שלא יאשר איש המקצוע את החשש לא ניתן יהיה להתחיל בטיפול. הרופא–כהן הוא המסגיר, הוא השופט והוא גם המזכה והמטהר. לאדם המצורע–הפציינט אין אלא לשמוע בקול רופאו – ליטול את תרופותיו, לנוח, להימנע מעבודה ומאמץ. או במקרה של פרשתנו – לכבס, לגלח, לפרום את הבגדים, להימנע מגילוח ולשבת מחוץ למחנה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

דיאגנוזה בלבד

לכאורה הכהן הוא המבצע את מרב הפעולות, אולם פעלתנותו של הכהן הינה אשליה. לכאורה רצף פעלים חריג מוטל על הכהן, ואולם הוא דיאגנוסטיקן בלבד. הוא מאבחן את הנגע, קובע טומאה או טהרה, ובהתאם – הסגר או חזרה אל החברה. אך הוא איננו נוקט פעולת ריפוי כלשהי. השפעתו על הנגע מסתכמת בפעולת מנע בלבד "והסגירו הכהן שבעת ימים".

מיהו אם כך הפועל האמיתי? ומהי התועלת שבפעולת הסגרת הנגע?

בדומה לעולם הרפואה המודרני, שבו הקשר הרפואי בין מצב פיזי למצב נפשי הולך ומתבהר, יצרו חז"ל זיקה דומה והבינו כי בבסיסו, נגע הצרעת איננו משקף לקות פיזית אלא לקות מוסרית–ערכית. הבנה זו משנה גם את שיווי המשקל בין האקטיביות לפסיביות:

על עשרה דברים נגעים באים: על עבודהזרה ועל גילויעריות ועל שפיכותדמים ועל חילולהשם ועל ברכתהשם ועל הגוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשוןהרע ועל עיןרע (ויקרא רבה יז, ג).

תפיסה זו, הרואה בלקות הפיזית נגע רוחני, גרמה לחז"ל לפרש מחדש את פשט הפסוקים המטילים את רוב המשימות על הכהן ולהעביר את התפקיד האקטיבי לאדם בעל הנגע. התרופה איננה טמונה בפעולות הכהן אלא בדרישה שלו מעצמו.

ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה "בדד ישב"… (בבלי, ערכין דף ט"ז)

הפעולה האנושית של הפרישה אינה פעולה פסיבית של מחדל מלחטוא או לפגוע באחרים. הישיבה מחוץ למחנה שבו מתרחשים החיים הינה פרישה אקטיבית יומיומית. כל רגע של פרישה הוא הרגע, על–פי הגמרא, שבו לומד האדם מדוע באה עליו הצרעת. יש שם התבוננות עצמית אינטנסיבית מחוץ למרחב העשייה החברתי. בימינו, אנשים משלמים הון על מנת ללכת לסדנאות ויפאסנה של שתיקה והתבוננות. בפרשתנו המצורע המוסרי זוכה להתבודדות מחוץ למחנה, והכהן הוא המאפשר זאת. הוא הראי שדרכו משתקף התהליך האישי.

פרספקטיבה חיצונית

המשנה בנגעים (ב, ה) מספרת לנו את האמת הפשוטה הזו:

כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו.

רבי מאיר אומר, אף לא נגעי קרוביו.

כל הנדרים אדם מתיר, חוץ מנדרי עצמו.

רבי יהודה אומר, אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים.

כל הבכורות אדם רואה, חוץ מבכורות עצמו.

המשנה יודעת כי אדם זקוק ל"אחר" על מנת לראות עצמו באופן ברור. אין לאדם יכולת שיפוט עצמית מלאה, ולכן נדרשת כל–כך עינו של האחר. הכהן מספק את המבט החיצוני, האחר, המקצועי, אך בעיקר השונה. סגולותיו של הכהן בהיותו מחובר אל הקודש, מנוסה בראיית נגעים ומנותק–משהו מן החברה היומיומית, מאפשרות לו מרחב מוגן וחיצוני המייצר מבט עמוק יותר פנימה, ראייה מפוכחת, מקצועית ומאבחנת. הדבר מטיל על הכהן אחריות כבדה. עליו להיות נטול–פניות ובעל מבט בוחן כליות ולב. עליו להעניק לאדם פרספקטיבה שאינו מסוגל לה לבדו, לשלוח אותו לתהליך פנימי ולהפוך אותו מפסיבי לאקטיבי. נכונה בהקשר זה גם עבורו שבועתו של איש האבחון והרפואה המיוחסת לרמב"ם:

תזכני להביט על כל סובל הבא לשאול בעצתי כעל אדם, בלי הבדל בין עשיר ועני, ידיד ושונא, איש טוב ורע; את האדם בצר לוהראיני רק את האדם

אם יצליח הכהן בתפקידו כראי משקף ויביא את המצורע עצמו לעשייה פנימית אקטיבית ומתבוננת, יהיה בכך מפתח להשבתו לחברה. אם ישכיל לנצל את מתנת הפרישה שניתנה לו על ידי החברה, יוכל לחזור להיות חלק ממנה. והלוואי שכולנו נצליח למצוא סביבנו את האדם, החברה או השדה שיאפשרו לנו מבט מן החוץ פנימה. שיהיו עבורנו "ראי, ראי שעל הקיר", המאפשר חזרה שלמה "אל כל העיר".

שלומית רביצקי טורפז היא מנהלת בית המדרש אלול, 
ומשה (קינלי) טורפז הוא ראש מינהל החינוך ירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אדר ב תשע"ו, 8.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באפריל 2016, ב-גיליון תזריע תשע"ו - 974 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: