מתימן יבוא | רבקה שאול בן צבי

 

נשים ידעניות ודעתניות, גברים פוסט טראומתיים, יתומים שנאלצו להתאסלם ומהגרים שנישאו לגויות מאכלסים את סיפוריו היפים של גלוסקא על בני תימן. יצירה אופטימית שראויה לגאולה

עפרעד עפר

יצחק גלוסקא

גוונים, 2015, 287 עמ'

"עד עפר" משתייך בעיניי לקבוצת ההפתעות הספרותיות: ספרים של סופרים שנשכחו, הודרו, לא קיבלו חסות ובמקרה הקיצוני הזה אף לא יצאו לאור בחיי מחברם. "עד עפר", שם כה צנוע שכה יאה למחברו שהיה עניו כעפר ולא ידע לדחוף את עצמו.

יצחק גלוסקא היה איש חינוך וחוקר הלשון העברית וכיהן כפרופסור באוניברסיטת בר–אילן. הוא פרסם סיפורים רבים בבמות שונות, ושניים מהם אף זכו בפרסים ספרותיים. עם זאת, שמו לא נודע ברבים כסופר, ורק אחרי פטירתו זכתה יצירתו לצאת לאור כספר מגובש, פרי עמלם המשותף של משפחתו, ידידיו ומוקיריו.

מושב‭ ‬של‭ ‬עולי‭ ‬תימן‭ ‬בגליל‭, ‬1950‭; ‬

מושב‭ ‬של‭ ‬עולי‭ ‬תימן‭ ‬בגליל‭, ‬1950‭; ‬ צילומים‭: ‬סיימור‭ ‬קטקוף‭, ‬לע‭"‬מ‭ ‬

 

תמימות ותום

הרומן הקצר "עד עפר" פותח את האסופה, אך אני ממליצה להתחיל את הקריאה בסיפורים הקצרים, הנגישים יותר, ובהם אפתח את הדיון בספר. אלה סיפורים קצרים ויפים, חלקם עם נופך של אגדה. רובם טובים ומיעוטם טעוני השלמה. גלוסקא נוטה להעמיד את דמויותיו במצבים קיצוניים: הסיפור "זיתים פצועים" מתאר פוסט טראומה של לוחם. סיפור מעולה הממחיש את השריטות הנפשיות העלולות להיווצר עקב המלחמה.

סיפוריו של גלוסקא אינם מודרניים, לא רק במובן הצורני של "מודרניזם" אלא בתכנים הייחודיים. מבחינה פואטית זוהי כתיבה קלאסית שמרנית שמנומרת פה ושם ביסודות מופלאים ופנטסטיים. מבחינת נושאיהם בולט בסיפורים קו אישי ברור שמיוסד על אמונה דתית עזה ותמימה. האמונה הגורפת הזאת מרחפת מעל הסיפורים ומעצבת התייחסות מיוחדת במינה אל הגיבורים וקורותיהם.

גלוסקא מבליט את היסוד הניסי שבמציאות. אין מקריות ולעתים מתרחש אירוע מיוחד שמתיר את התסבוכות העלילתיות והנפשיות. בסיפור "ברית דמים" בולט נושא ההתבוללות כרעה חולה ואיומה. אהרן הכהן, בן למשפחה תימנית שורשית, נישא באנגליה לגויה ובנו קרוי יוהאן. הבחור מתחבר בקשר אהבה עם מירי הקיבוצניקית, אבל אפילו הוריה החילונים של מירי אינם משלימים עם החלטתה להיות בקשר עם בחור שהוא בן לאב יהודי ולאם גויה: "שמעי נא! לא יצאתי עם אמא שלך מהגיהנם של אושוויץ כדי שבתנו תתחתן עם גוי" (עמ' 255). המשבר נפתר בדרכו האופטימית של המחבר, שמעניק לדמויותיו אפשרויות תיקון.

סיומים טובים כאלה אולי אינם לפי רוח תקופתנו, אך הם אותנטיים וסבירים מבחינת תפיסת העולם של גלוסקא, שמתבטאת גם בממד הציוני ובאמונה ללא פקפוק בזכותנו על הארץ, כפי שהיא מובעת מפי הגיבורים. האמונה הגורפת הופכת את מקצת הסיפורים לדידקטיים, אך בלי לקלקל את השורה הספרותית. השקפת עולמו של הסופר מתבטאת גם בסיומים סגורים המביעים אופטימיות רבה. נראה שהדבר קשור גם לאישיותו של הסופר, שעורך הספר ד"ר פלטיאל גיאת מעיד עליו "שהיה בעל חן מיוחד של תַמות". ואכן יש בכתיבתו של גלוסקא הרבה מהתמימות והתום שנדירים כל כך בסיפורת ימינו.

מחזיקים‭ ‬ספר‭ ‬תורה‭ ‬במחנה‭ ‬העולים‭ ‬בית‭ ‬ליד‭, ‬1950‭;

מחזיקים‭ ‬ספר‭ ‬תורה‭ ‬במחנה‭ ‬העולים‭ ‬בית‭ ‬ליד‭, ‬1950‭;

הרמוניה עדתית

גלוסקא נולד בארץ ומשפחתו עלתה ארצה מתימן בראשית המאה העשרים. כתימני נתקל במציאות של דעות קדומות הבאות לידי ביטוי בסיפורים "הכד שפקע" ו"בחבלים קשים" המציגים את הניגוד בין דעות קדומות שטחיות לבין עוצמת הקשרים האנושיים שמעבר להבדלי המוצא. עם זאת, כיוון כתיבתו אינו לוחמני: בסיפוריו ניסיונות אמיתיים ליצירת הרמוניה בין העדות, כשהרעיון המנחה הוא ששיבת ציון הניסית מגשרת על כל הפערים. משהו מאוד רחוק מספרות המחאה מסוג "ערס פואטיקה".

גיבורו האופייני של גלוסקא הוא "אחר", לא רק כתימני אלא כבחור רוחני ומופנם, הנוטה להרהורים ולהתפעלות, נוהג באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הקוד החברתי, ולכן נתפס כתימהוני. דמות אופיינית אחרת היא של גבר פוסט טראומטי, שרוח רעה משתלטת עליו וגורמת לו לנהוג באלימות נפשית ולעתים אף פיסית. לעומת זאת, דמויות הנשים מתאפיינות ברובן בחוזק, באקטיביות ובמוחצנות. האישה מחזרת לעתים אחר הגבר ואינה מהססת לבקר את חולשותיו; אם כי יש ביטוי גם לאישה הקרבנית מדעת, שנאלצת לעבוד כעוזרת בית על מנת לממן לבן את לימודיו, כאשר האב שאינו עני דוחק בו לצאת לעבודה ואינו מבין את חשיבות ההשכלה. כללית, הספר מפריך סטריאוטיפים המיוחסים לאישה התימנייה בת הדורות הקודמים, ובמיוחד בולט הדבר ביצירה "עד עפר", שבה מתוארת אמו של הגיבור כידענית ודעתנית.

בסיפוריו של גלוסקא תיאורי טבע יפים ורבי משמעות של נופי ארץ ישראל ותימן. הסופר נוטה מאוד להאנשת הטבע ולעיצובו כבעל נפש והבנה: עצים משמשים כמקלט, כהצלה, ובאחד הסיפורים העץ אף מדבר אל הגיבור, באופן שנתפס גם כפנטסיה אגדית וגם כהשלכה פסיכולוגית. נראה שיחס זה אל הטבע אף הוא חלק מאותה "תַמות" המאפיינת את המחבר ואת כתיבתו.

אציין עוד את הסיפור "חמדה גנוזה" שנראה לי כמתכתב עם "תהילה" של עגנון. מתוארים בו אישה זקנה מאוד ואיש מדע צעיר המנסה לעמוד על סוד חיוניותה ואריכות ימיה. כמו תהילה אף לה יש זיקה לירושלים, והיא נראית כאשת מופת הנוגעת במטפיזי, אך מהלך הסיפור שונה, בהתאם לדרכו הבלתי אירונית של המחבר.

מחנה‭ ‬לקליטת‭ ‬עלייה‭ ‬כסלון‭, ‬1950

מחנה‭ ‬לקליטת‭ ‬עלייה‭ ‬כסלון‭, ‬1950

פערים תרבותיים

 לשונו של הסופר בהירה ועשירה, ומכילה ארמזים רבים מהמקורות שמבוארים בהערות השוליים על ידי העורך. המחבר אף משתמש במילים תנ"כיות יחידאיות. התרשמתי מיכולת התיאור של גלוסקא ומדימוייו המקוריים, שחומרי הגלם שלהם לקוחים תכופות מדיני ישראל. בעת הקריאה ציינתי לעצמי הרבה משפטים יפהפיים רבי דמיון. הסיפורים מלווים בהערות רבות מאוד של העורך, שעשה עבודה מצוינת בעריכת הספר והנגשתו לקוראים, ומצא את האיזון האופטימלי בין שמירה על לשונו הייחודית של הסופר, כולל צורות כתיב חריגות, לבין הכללים הנהוגים היום.

"עד עפר" שונה מאוד מהסיפורים הקצרים. הוא שויך בזמנו לסוגת הרומן, אך התרשמתי שאינו רומן ואינו נובלה אלא סיפור ארוך מאוד, ייחודי במבנהו, שאינו תואם הגדרה סוגתית כלשהי. זהו סיפור מעניין במיוחד המתאר נער רגיש ורוחני על רקע חיים כפריים בתימן, ואחר כך בעדן ובישראל. דרך גורלה האישי של משפחת יחיא סעיד מתוארות הבעיות כגון "גזרת היתומים" – יתומים הנלקחים ממשפחותיהם ונאלצים להתאסלם. הגיבור אף מתמודד עם יהודי מומר שמנסה לפתות אותו להתנצר ומעתיר עליו דברי כפירה. לעתים התיאור מזכיר חוויות המוכרות לנו מספרות ההשכלה המזרח אירופית.

הסיפור מתנהל לאטו והמתח הולך וגובר בהדרגה. בסיפור משולבים עלילות קצרות שונות, והרבה מאוד תיאורי הווי. נראה לי שעיקר חשיבותו בהנצחה של חיים שהיו ואינם, כולל לשון מיוחדת הזרועה ביטויים בערבית, ומשקפת את לשונם של יהודי צפון תימן. אין בסיפור רצף פסיכולוגי אינטנסיבי. עניינים שונים נזנחים. יש קפיצות מכוונות. הדמות של יחיא אישית אך גם מייצגת דמות של תלמיד חכם דעתן, שאירועי התקופה ובעיקר העלייה ארצה משנים את אישיותו ואת גורלו.

הסיפור כתוב ברגישות ובעדינות רבה, ויש בו תיאורי התבגרות נוגעים ללב. לא נפקד גם מקומו של ההומור בתיאור הפער התרבותי במעבר מהכפר התימני לישיבה בעיר: הנער התמים שובר את החלון כי לא הבחין בזכוכית, שראה לראשונה בחייו, ותוהה על כך שהיא מעבירה את אור השמש. ההיכרות עם קיומו של חשמל אף היא חידוש גדול מבחינתו.

ראוי הוא יצחק גלוסקא שתהיה יצירתו ידועה ברבים, ויבואו על הברכה האישים המלומדים – ביניהם ד"ר פלטיאל גיאת, ד"ר אורי מלמד והמשורר טוביה סולמי – שטרחו לערוך ולההדיר ולהביא לדפוס את סיפוריו היפים של סופר צנוע.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אדר ב תשע"ו, 8.4.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-10 באפריל 2016,ב-גיליון תזריע תשע"ו - 974, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: