הכו בקצה העולם | יונתן דה שליט  

 

סיפורם של לוחמי יחידת העילית "אריות הים" הוא סיפורה של אמריקה עצמה, סיפור חיים בעלי משמעות וסיפורה הכואב של מלחמה. מהאיש שחיסל את בן לאדן

גבורלא גיבור

מארק אוון וקווין מורר

מאנגלית: גיא הרלינג

כתר, 2016, 221 עמ'

 

"לא גיבור" הוא עוד ספר החושף אותנו לעולמן של היחידות המיוחדות הפועלות במסגרת צבאות ברחבי תבל, והפעם אנו זוכים להצצה ליחידת העילית "אריות הים" של הצי האמריקני. אבל יש בספר הזה כמה דברים העושים אותו ליותר מ"עוד ספר". מחברו, הכותב בשם עט, היה בצוות שחיסל את גדול הטרוריסטים, אוסמה בן לאדן, והוא היה שם, ממש בחוליית החוד שפרצה לחדרו של הארכי–מחבל והרגה אותו. מקרב יחידות העילית האמריקאיות, אין ספק שאריות הים נמצאים ממש בפסגת הפסגות. יש משהו בפשטות ובישירות של הספר שנכנס לך ללב, ויש סיפור מאחורי הסיפור, שנותן ממד עומק לספר.

יחידת אריות הים היא הקומנדו הימי האמריקאי, ולוחמיה מוכשרים לפעול ולהילחם בתווך הימי. אבל למעשה מדובר ביחידת קומנדו היודעת להילחם בכל זירה, בכל מקום. מחבר הספר שירת במשך שלוש עשרה שנים ביחידה וכמעט כל הקרבות שבהם השתתף היו ביבשה, במדבריות עיראק ובהרים של אפגניסטן. דווקא על אחד המבצעים הימיים המפורסמים שבהם השתתף, הצלתו של קפטן ריצ'רד פיליפס, רב החובל של אניית הסוחר "מרסק אלבמה", שנחטפה על ידי שודדי ים סומליים, נאסר עליו לכתוב. סיפור חטיפתו והצלתו של קפטן פיליפס עובד ב–2013 לסרט משובח ומצליח בכיכובו של טום הנקס.

"לא גיבור" מתחיל בילדותו של המחבר בכפר נידח ומנותק באלסקה, ובחלומו כנער להתגייס לאריות הים. אחר כך הוא מספר על תהליך האימונים המפרך, שבאמת מותח את היכולות ואת כוח הרצון של הלוחמים עד מעבר לקצה. למרות הקושי הלא ייאמן של האימונים, אפשר לנחש שבשעת מבחן אוון וחבריו ליחידה לא הצטערו על אף דקה מהם. לאחר ההכשרות מגיעות ההצבות הקרביות. אמריקה אינה נלחמת רק על אדמתה. כמשרתיה של מעצמה חייליה נשלחים לקצוות העולם כדי להילחם, ובעשורים האחרונים זירות הקרב המרכזיות שלה היו עיראק ואפגניסטן. הספר מפרט, פעם אחר פעם, עוד פשיטה ועוד קרב, תמיד במרדף תוקפני בעקבות לוחמי אויב המסתתרים בתוך האוכלוסייה האזרחית או בשטחים הרריים רחוקים ומאיימים.

הלוחמים האמריקאים באים מעליונות צבאית. הם מקצוענים ברמה הגבוהה ביותר, הציוד שלהם איכותי ומשוכלל, המודיעין העומד לרשותם יוצא דופן, הטכנולוגיה התומכת בהם היא הטובה ביותר, רוח הלחימה שלהם איתנה. והנה הפרדוקס. הם מנצחים בקרב אחרי קרב. הם מממשים את עליונותם הצבאית. אין כמעט סיטואציה טקטית שבה ידם אינה על העליונה, אבל לא ברור אם הם מנצחים במלחמה.

יודעים‭ ‬להילחם‭ ‬בכל‭ ‬זירה‭, ‬בכל‭ ‬מקום‭. ‬לוחמי‭ "‬אריות‭ ‬הים‭" ‬באימון‭, ‬1986

יודעים‭ ‬להילחם‭ ‬בכל‭ ‬זירה‭, ‬בכל‭ ‬מקום‭. ‬לוחמי‭ "‬אריות‭ ‬הים‭" ‬באימון‭, ‬1986

הרואי וטרגי

הספר נפתח בפרק ששמו "ארבעים שמות". אלה שמות של ארבעים חברים ומכרים המופיעים ברשימת הטלפונים בטלפון הסלולרי של אוון. ארבעים גברים שנהרגו במשימות קרביות ובאימונים, והוא אינו מסוגל למחוק אותם מהטלפון. הם משמשים לו תזכורת נמשכת של מידת ההקרבה הנדרשת מחיילים קרביים ושל גודל המחיר שאומה נלחמת נדרשת לשלם.

לקראת סופו של הספר כותב אוון על פשיטה שבה השתתף על בית בעיראק. אחרי שחיסלו את הלוחמים העיראקים הוא וחבריו גילו בבית ילד קטן, כבן חמש, שהסתתר במהלך הקרב וראה את האימה כולה מתרחשת לנגד עיניו. בשבילו זה לא היה עוד משחק מחשב. אוון מתאר גם חתול שמלקק את שלולית הדם שנקוותה מתחת לגופתו של אחד העיראקים שנהרגו בפשיטה. תמונה קטנה זו נשארת צרובה בזיכרון שלנו. מלחמה היא בוודאי משהו הרואי, אבל היא גם טרגית ומעוררת אימה.

"היום הקל היחיד היה אתמול", זה המוטו של אריות הים. הוא משקף את מציאות חייהם של הלוחמים ועוזר להם לשמור על צניעותם. אוון מתאר אימון שבמהלכו נתקע על מצוק נישא, משותק מרוב פחד. "היי בן אדם", אמר לו מדריך הטיפוס, "פשוט תישאר בתוך עולם המטר על מטר שלך". בגובה של מאות מטרים מעל פני התהום הסביר לו המדריך: תתמקד רק במה שאתה יכול להשפיע עליו. אם תעשה את זה, בעולם שנמצא ממש מסביבך ובטווח השפעתך, תוכל להשתחרר מפחדיך ולהיות אפקטיבי. "במקום להתמקד באימה ובפחד", אומר אוון, "למדתי להתמקד בדברים שאני יכול לשלוט בהם. אני שולט בציוד שלי. אני שולט בחזרות שאני עושה, ואני שולט במחשבות ובתהליך קבלת ההחלטות שלי".

במובן מסוים "לא גיבור" אינו רק סיפור של לוחמי יחידת עילית בצבא האמריקאי. הוא סיפורה של אמריקה עצמה. אמריקה משתרעת על פני אלפי קילומטרים. יש לה יותר משלוש מאות מיליון אזרחים. ומכל קצוות הארץ העצומה והמגוונת הזו, מערים ומעיירות ומחוות נידחות, ממדבריות ניו מקסיקו ומהיישובים הזעירים והקפואים של אלסקה, וכן, גם מהערים הגדולות בחוף המזרחי ובחוף המערבי ובמישורים הגדולים שבלב ארצות הברית, מכל אחד מהמקומות האלה מגיעים גברים צעירים שחלומם הוא שירות מאתגר בתנאים קיצוניים וחיים של לחימה מתמשכת. ייתכן מאוד שעבורם זו גם דרך לחיות חיים שיש להם משמעות, חיים שיש בהם גאווה ותחושת ערך עצמית, הדרך שלהם להתחבר לנימיה הנסתרים של אומה גדולה.

הגיל הממוצע של הלוחמים ביחידה שבה שירת אוון היה 31. את הלוחמים לא הובילו קצינים אלא מפקדי צוותים בדרגת סמל. זו חבורה של גברים בשיא כושרם הגופני והמנטלי, הממלאים תפקידי לחימה כבר עשר וחמש עשרה שנים. במובן זה הצבא האמריקאי שונה מאוד מהצבא הישראלי. אצלנו כולם צעירים יותר. הקצינים צומחים מתוך שורות הלוחמים. לדעתי, היחידה הדומה ביותר אצלנו ליחידות המיוחדות האמריקאיות היא בכלל לא יחידה של צה"ל אלא דווקא של המשטרה – הימ"מ.

נקמה במיליונים

העולם שמתאר אוון הוא עולם טקטי מאוד. כל כולו מרוכז במשימה. הוא לא עוסק בהקשר הרחב של הדברים, בשאלות של מדיניות ופוליטיקה או בסוגיות אסטרטגיות. הספר כתוב בשפה פשוטה וישירה. אולי דווקא בגלל מאפיינים אלה הוא עובר כמאוד אותנטי ואמין. חסר היה לי בספר הממד הרגשי. אנחנו לא יודעים דבר על המשפחות של הלוחמים. הם כאילו חיים בבועה שכל כולה פעילות מבצעית.

לאחר ארבע עשרה שנות שירות, החליט אוון לעזוב את הצבא. עוד שש שנים והיה כבר זכאי לפנסיה לכל ימי חייו. הוא ויתר על השירות שלו הקדיש את חייו, ויתר על ההטבות הכספיות שהיה זכאי להן. הוא לא מסביר את ההחלטה המשמעותית שלו, למעט אמירה כמעט סתמית שהוא התעייף. על חבר שלו הוא מספר ש"גם בו, כמוני, ניכרים סימני הגיל. ולא בגלל השנים – בגלל הקילומטרז'". אבל הוא לא מוסיף מעבר לכך, וזה חסר. מה שמיותר בספר הם סימני המחיקה השחורים המופיעים פה ושם, לפעמים לאורך עמודים שלמים. אלה הם סימני הצנזורה הצבאית האמריקאית. הם לא מוסיפים דבר, ואפשר היה לוותר עליהם.

ואמרנו שיש גם סיפור מאחורי הסיפור. מארק אוון אינו שמו האמיתי של המחבר. ספרו הראשון "אין יום קל" עסק במבצע החיסול של בן לאדן. הוא הפך לרב מכר גדול, אך סיבך את אוון מעל לראשו. כשיצא ספרו הראשון לאור יעץ לו עורך דינו לא להגיש את הספר לאישור ביטחוני של משרד ההגנה האמריקאי. אנחנו, אמר לו, נצנזר את מה שצריך. כנראה שלא הייתה זו עצה טובה במיוחד. מטעמים שאולי נוגעים לביטחון המדינה, אבל בוודאי השתלבו בהם גם אגו, נקמנות וקנאה, תבעה ממשלת ארצות הברית את אוון בגין חשיפת סודות מדינה. בין הסודות הנוראים שחשף – השימוש של אריות הים באמצעים לראיית לילה (שנחשפו בגדול בסרט על אריות הים שמשרד ההגנה תמך בו) ושם היחידה המיוחדת של אוון (קבוצת הלוחמה הימית המיוחדת לפיתוח לחימה, הידועה כיחידה מספר 6 – הכול, אגב, נמצא באינטרנט).

שמו האמיתי של אוון – מאט ביסונט – נחשף על ידי גורם אלמוני, וסימן אותו כיעד לנקמה של אל קאעידה. הוא נאלץ להגיע להסדר פשרה עם הפנטגון, שבמסגרתו העביר לאוצר האמריקאי 4.5 מיליון דולר מתוך רווחיו על ספרו הראשון וויתר על הזכויות להסרטת סרט על בסיס הספר. נראה שאוון חרג בהרבה מהמטר על מטר שלו. יכול מאוד להיות שהעולם של מבצעים צבאיים במקומות הנידחים והמסוכנים ביותר בתבל נראה לו פתאום פשוט ומובן ובטוח בהשוואה לעולם שבו השחקנים הראשיים הם ממשל, כסף, עורכי דין, יצרים ופרסום.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אדר ב תשע"ו, 8.4.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-10 באפריל 2016,ב-ביוגרפיה, גיליון תזריע תשע"ו - 974. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. סרט חזק ביותר תודה על הפרסום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: