נושאים את סבלם בדממה | בכל סרלואי

 

פעמים רבות מופנית אצבע מאשימה כלפי נפגעי אונס ותקיפה מינית על שלא צעקו, אבל האחריות מוטלת על החברה שמאפשרת השתקה. סיפורה של קרבן מושתק

דברידברי

לורי האלס אנדרסון

מאנגלית: יעל אכמון

כנרת, זמורה–ביתן, 188 עמ'

באחד מהמוסדות הטיפוליים–חינוכיים שבהם עבדתי פעם הייתה נערה שלא דיברה בכלל. לא היה דבר מתסכל מזה: במשך חודשים היא לא הוציאה מפיה ולו מילה אחת. כמו צל היא הלכה, רזה מאוד ושותקת. נראה היה שהיא מנסה להיעלם בכל חלל שבו הופיעה. העבודה איתה הייתה בלתי אפשרית כמעט: איך אפשר לעשות משהו עם נערה שלא אומרת דבר אלא רק בוהה בך בעיניים חלולות? אחרי למעלה מחצי שנה היא פתחה את פיה ואמרה משפט אחד. התברר שבמשך שנים היא נאנסה על ידי קרוב משפחה. לו הייתה לי האפשרות לקרוא את הספר "דברי" קודם לכן, אולי הייתי מבינה יותר. אולי הייתי מעניקה לה אותו, אולי הוא היה נותן לה קול.

איך לכתוב על הספר הזה? שהוא יצירת מופת, שהוא חשוב, שהוא שובר לב ומרפא, משנה חיים, שהלוואי שיכולתי לתת אותו לכל תלמידי בית הספר ולכל המורים שלהם כקריאת חובה מעצימה, מחייבת, מצילת חיים.

מלינדה סרדינו מתחילה את כיתה ט' כשהיא שותקת, ולא שיש לה עם מי לדבר – כל החברות שלה מהשנה שעברה מתעלמות ממנה וכל בית הספר מתנכר אליה. החברה הכי טובה שלה לשעבר אומרת לה שהיא שונאת אותה. בדרך לבית הספר הנערים קוראים לה זונה. בארוחת הצהרים מישהו משליך עליה אוכל והיא בורחת כי איש אינו מעוניין לעזור לה. המורים רואים בה תלמידה בעייתית מכיוון שהיא יורדת בציוניה, והוריה המותשים והעסוקים בעצמם מבינים שמשהו לא בסדר, אך מייחסים זאת למצוקה הרגילה של גיל ההתבגרות. כל בית הספר כועס עליה, כעס אכזרי, מתעלם, מתעלל, שאת הסיבה לו נגלה רק בהמשך: במהלכה של מסיבה בחופש הגדול היא התקשרה למשטרה וזו הופיעה והביאה את המסיבה לסיומה, למרות שלכאורה לא בוצע אף פשע.

מדוע התקשרה מלינדה למשטרה ומי היה הנפגע האמיתי במסיבה נגלה רק לקראת סוף הספר.

בינתיים מלינדה שותקת. אם מדברים איתה היא בקושי עונה או נושכת את השפתיים עד זוב דם, והשפתיים הסדוקות והפצועות שלה נעשות מוכרות לכול; בית הספר מתייג אותה כבעייתית והתלמידים קוראים לה מוזרה. יש לה ידידה אחת, נערה חדשה שנדבקת אליה מפני שאינה מכירה איש, ושתיקתה של מלינדה נוחה לה מכיוון שהיא מדברת בלי הפסקה; יש נער אחד מרדן בשיעור היסטוריה שמנסה בביישנות ליצור איתה קשר; ויש נער אחר, שמיניסט, שפניו מזכירות לה פני חיה והיא בורחת, מכווצת באימה, בכל פעם שהיא רואה אותו. בכל פינה של חייה היא כמו מנסה להיעלם בחלל, להפוך לבלתי נראית; לו יכולה הייתה נעלמת לגמרי.

בכל

ריבון על חייה

ב"דברי" מעניקה הסופרת קול לקרבן האילם, השותק, הזועק את האסון שעבר בשתיקתו. היא בוחרת לעשות זאת דרך מחשבותיה של מלינדה, ההולכת המומה וקפואה בעולם. פעמים רבות מופנית אצבע מאשימה כלפי נפגעות אונס ותקיפה מינית על שלא צעקו. הקריאה בספר תראה כי יותר מכול יש להטיל את האחריות לא רק על התוקף, אלא על החברה המאפשרת מציאות של השתקה כלפי הקרבנות. נפגעות תקיפה מינית עוברות אונס כפול: זה שבידי התוקף, ולא פחות חמור ממנו, זה שבידי החברה האדישה המעדיפה את שלוותה על פני הכרה באחריותה שלה. שתיקתה של מלינדה היא לא רק דומיית הקרבן שקולו נחמס ממנו שעה שידו של האנס סתמה את פיה, אלא השתקה אכזרית של כל הסובבים אותה, המתעלמים ממצוקתה.

אילו היה "דברי" סיפור של קרבן בלבד, כוחו לא היה רב כל כך. הסופרת לורי האלס אנדרסון, שסיפורה של מלינדה הוא גם הסיפור שלה כמי שעברה אונס בתחילת התיכון, משכילה להימלט מהמלכודת הנוחה של האדרת הקרבנוּת ובוראת סיפור מופלא על קרבן שהופכת את עצמה לריבון על חייה. באחד מחדרי השירות בבית הספר (שבו היא מסתתרת מפני המורים והתלמידים היורדים לחייה) מוצאת מלינדה פוסטר ועליו תמונתה של המשוררת האמריקנית הדגולה מאיה אנג'לו, שדיוקנה מעניק לה נוכחות וביטחון. תמונתה של אנג'לו – שנאנסה בעצמה בהיותה בת שמונה ובמשך חמש שנים לאחר מכן לא הוציאה מילה מפיה – צופה בה בשעה שהיא סוללת, באיטיות ובייסורים, את דרכה אל קול וצעקה משלה.

לאט, לאט מאוד, מחלצת מלינדה מתוכה קול, רסיסי מילים, צעקות שקטות. לאט היא מצליחה לעמוד מול החברה הצבועה שבקרבה היא חיה ולעמוד על זכותה של אחת מחברותיה לשעבר להימלט מגורל דומה ועל חובתה שלה למנוע אותו; באחד משיאי הספר היא מבינה שלמרות שנפגעה לא הייתה זו אשמתה ו"אני לא הולכת לתת לזה להרוג אותי. אני מסוגלת לצמוח".

הספר מהווה כתב אישום חריף כנגד חברה שרירותית, אכזרית ועסוקה בעצמה, וכנגד מערכת החינוך שהיא מעין בית חרושת למבוגרים מביאי תועלת, המעדיפה ציונים ושקט תעשייתי על פני קשב לתלמידים. היחיד במערכת שרואה כי שתיקתה של מלינדה אינה אילמת אלא טעונה במשמעות הוא המורה לאמנות (הסובל בעצמו מקיצוצי תקציב למקצועו הלא חשוב). הוא מעודד אותה לצייר עץ ולפרוץ דרך הנייר את מה שטעון ומתפוצץ בליבה. בעולם המעמיד במרכז מקצועות "ריאליים" והישגים שאותם ניתן לכמת ולמדוד מציבה האלס אנדרסון את האלטרנטיבה האנושית ששום יחידה במתמטיקה לא תוכל לתת: קשב חסר פניות, נדיב ומיטיב, לנפשו של האדם.

חוויית קריאה אינטנסיבית

יצירות "חשובות" נוטות להיות טובות פחות בדרך כלל מבחינה אמנותית, והן נשפטות לפי אמות מידה שמעריכות את מידת הערך שלהן ולא לפי ערכן האמנותי. "דברי", שאין עוררין על כך שהוא ספר חשוב ביותר, מתחמק בקלות מן המלכודת הזו מכיוון שבראש ובראשונה הוא סיפור הכתוב היטב. לעתים נדירות בחיי קראתי ספר שחוויית הקריאה שלו כה אינטנסיבית עד שקראתי אותו בנשימה אחת ונאלצתי להניחו לכמה שבועות כדי להתאושש. אין להסיק מכך שהוא מתאר זוועות שהנייר אינו יכול לשאתן; היפוכו של דבר – עיקר כוחו של הספר טמון בכך שאין הוא אומר דבר שלא ניתן לאומרו. זהו ספר נוער לכאורה שהוא יצירה ספרותית מעולה אף בקרב ספרות המבוגרים: הוא מתאר חיי יום יום שקטים שמתחת להם רוחשים חיי נפש אינטנסיביים ופצועים שהכנות נוטפת מכל מילה שלהם. לספר, כמו בכספת נעולה היטב ואולי כמו בכל חיי בן אנוש, יש תחתית כפולה.

ואולי מה שחזק יותר מכול הוא לא הסיפור עצמו, אלא העמודים שנוספו לו בסופו. בעמודים אלה מופיעים משפטים מתוך מכתבים שקיבלה הסופרת לאחר צאת הספר. כמות העדויות, הסיפורים, הצעקות השקטות של נפגעי תקיפה מינית היא בלתי נתפסת ושוברת לב. כל קורא של ביקורת זו מכיר נפגעת או נפגע אונס הנושאים את סבלם בדממה גם אם אין הוא מודע לכך. הקריאה ב"דברי" אולי תעניק להם קול.

אילו היה נכתב "דברי" כעת, יש לשער שהיה אף אכזרי יותר. בעולם שבו אפשר לצלם תמונות בכל טלפון נייד ולהעבירן בשניות לכל העולם, בעולם שבו מרבית הקשרים האנושיים מתקיימים ברשתות חברתיות, ההתעללות נעשית קלה לאין ערוך. אבל דווקא משום שהעולם משתנה בקצב מסחרר הספר עומד בכוחו והוא רלוונטי כל כך. הקלות שבה נאנסות נשים והאכזריות של החברה כלפי קרבנותיה עומדות בסתירה להתפתחות הטכנולוגית המרשימה של ימינו. ואולי, וזוהי האמירה העיקרית של "דברי", אנשים רעים ינצלו את כוחם כדי לפגוע באנשים אחרים, אבל כוחם של הקרבנות הוא ככוחו של העץ השבור שאותו מציירת מלינדה: עירום וחשוף ומוכה, אך ממשיך בצמיחתו, באומץ וברעד.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אדר ב תשע"ו, 1.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 באפריל 2016, ב-גיליון שמיני תשע"ו - 973, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: