משבר אמון | שלומית רביצקי טור–פז ומשה (קינלי) טור–פז

 

סיפור מותם של נדב ואביהוא הוא האירוע המכונן של ספר ויקרא. מעתה מתברר שהמשכן איננו רק מקום כפרה אלא גם מקור סכנה

שבעה ימים הכינו עצמם הכהנים לרגע שבו מתחילה פרשתנו. שבעה ימים של "הסגר" בפתח אהל מועד, לא ממש במחנה ולא לגמרי במשכן. חוויות של גוף ונפש, מעשים מעטים והמתנה מרובה. שומרי משמרת ה'.

והנה, היום השמיני המצופה מגיע סוף סוף, ובו עתידים הכהנים לראות את כבוד ה' ולהתחיל לשרת בקודש – כמו תינוק הבא בקהל ובברית ביום השמיני לחייו; כמו חתן וכלה המתחילים את חייהם כזוג לאחר שבעת ימי משתה. הפרשות הראשונות של החומש בונות את המתח. כל כך הרבה ציפיות ותקוות מוטלות על כתפי הכהנים ואז מגיעה הנפילה. בא השבר. מוות בבית ה'.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

צל על הספר

הרייטינג המודרני של ספר ויקרא איננו גבוה. במדרש (ויקרא רבה) ובמסורת זהו הספר הראשון שמוגש לילדים צעירים, בבחינת "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות". במציאות המודרנית, לעומת זאת, מדובר בספר קשה ללמידה, רחוק מן החיים בהעדר בית מקדש, ושונה מהעולם הערכי והאתי המוכר. בבתי ספר רבים דוחים את לימוד חומש ויקרא אל אחרי חומש במדבר. נודה ונתוודה כי גם אנו, הכותבים על פרשות השבוע בספר ויקרא, קיבלנו מספר רב של תגובות: "מסכנים, איזה ספר נתנו לכם…". חלק מהסיבה לקושי הזה נעוץ בכך שאת ספר ויקרא מלמדים כספר חוקים ולא כספר סיפורים.

יש הרואים בעולם במה ובכולנו שחקנים. חומשי בראשית ושמות קלים מאוד להמחזה. קל להגדיר קו סיפורי מוביל, ציר עלילה מרכזי, גיבורים ורגעי שיא, התחלה–אמצע–סוף. אנו מבקשים לטעון כי גם בספר ויקרא ישנו ציר עלילה עיקרי שסביבו נטווה החומש. מרבית פרקיו ופרשותיו של החומש הם אקספוזיציה לסיפור המרכזי, הסיפור עצמו, והשלכותיו. גם על ספר ויקרא ניתן לספר סיפור, והסיפור הוא כמובן מותם של שני בני אהרון המתואר בפרשת שמיני.

קולמוסים רבים נשברו בניסיון להבין את מות הבנים: האם היה זה בשל חטא? ואם כן, מה פשרו? רבות נכתב גם על דרכי האבל הנלמדות מאהרן ועל פעלתנותו של משה לאחר מות אחייניו. אם נרחיק מעט את העדשה מהסיפור עצמו, נראה כי הצל שהוא מטיל מתפשט אל ספר ויקרא כולו.

ספר "תורת כהנים" מכיל ביחד עם הנחיות העשה והאל–תעשה של עבודת הכהנים גם את האופציה של אי–הציות או הציות השגוי. לצד השירות לפני ה' ישנו גם המוות לפני ה'. אם עד עתה המזבח והקרבן הוצגו כמקום וכאופן הכפרה עבור חטאים ושגגות שהתרחשו מחוץ למשכן, הרי שכעת מקום הקודש הוא מקום הסכנה, הוא מקום החטא והוא גם מקום העונש.

לאחר מות בני אהרן מתחילה התורה לתת טעם לחלק מההנחיות: סכנת המוות המרחפת על ראש הכהנים. כך עולה בפי משה המנסה למנוע מגורל נדב ואביהוא להתפשט אל אחיהם: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ… וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ" (שם, ו–ז).

עננה של מוות

ספר ויקרא מציג את עבודת הקודש שלאחר טראומת היום השמיני, ובין  השאר עוסק בתפקידם של הכהנים להכניס/להשיב אל החברה את המצורעים, הזבים, הנידה. זוהי מעין חוויה מתקנת – שבעת הימים שהולידו ביום השמיני את ההרחקה של אחיהם יולידו מעתה את שבעת ימי הקבלה וההשבה אל החברה. ואולם, זוהי מערכת יחסים שיש לבנות אותה מחדש. לולא דמסתפינן, היינו אומרים שהקב"ה מתמודד עם "משבר האמון" שבפרשתנו ונאלץ "להתאמץ" כדי לחזור וליצור את אופציית ההתקדשות וההתקרבות כבראשונה.

לאחר פרשת נדב ואביהוא מקפיד הקב"ה להסביר את עצמו ואת טעם דרישותיו: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (י, ט), וכן "כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵא–לֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (יא, מה).

מטריית האבל על נדב ואביהוא פרוסה על הכול. העולם של ספר ויקרא מחולק ל"לפני" המוות  ול"אחריו", והפסוקים חוזרים ומזכירים לנו את האבל, כאילו לאחר יד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (טז, א). הקב"ה מזהיר–מבטיח באופן חוזר ונשנה "וְלֹא יָמוּת". הצורך לדבר במוות הזה, "אחרי–מות–קדושים–אמור", נמשך ומוזכר אף בחומש במדבר: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם" (ג, ד). לא רק מוות וכליה מקומיים היו כאן, אלא אובדן הזרע וההמשכיות. אלה מצטרפים לאובדן התמימות שאפפה את הדרישות מן הכהנים לפני המעשה.

עולם הקודש והקרבנות אפוף בענן המוות השורה מעל המשכן. גם בהמשך הדורות, יבואו הקודש והסכנה זה עם זה. ארון הקודש יכה בבחורי פלשתים (שמואל א, ה–ו) וגם בבכירי ישראל (שמואל ב, ו). ההיצמדות לדבר ה' וסכנת האקסטזה המובילה לאש זרה הופכים לחלק מהדנ"א היהודי.

בבואנו לדון באופציית שיבת הקרבנות בימינו, ה–דנ"א הזה הוא חלק מההתמודדות. עלינו לקחת בחשבון לא רק את מורכבות החזרה לעולם של קרבנות חיים, אלא גם את יכולתנו להימנע מאש זרה ואת חרדת–הקודש הדרושה לעבודת ה' ואינה חלק מהתודעה המודרנית. בלא חרדת קודש, המרחק מאש זרה ומסכנת מוות הוא כמלוא הנימה. #

שלומית רביצקי טור–פז היא מנהלת בית המדרש אלול, 
ומשה (קינלי) טור–פז הוא ראש מינהל החינוך ירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אדר ב תשע"ו, 1.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 באפריל 2016, ב-גיליון שמיני תשע"ו - 973 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: