כל מעללי הנשיא | אריאל כהנא

ממשל אובמה הציק והטריד, רימה והפתיע את ישראל. ספרו של ההיסטוריון שהיה לשגריר עושה סדר בעובדות ולא נבהל מהספינים שאנשי הנשיא מנסים עכשיו להחדיר להיסטוריה

image_benbrit_masterבן ברית: חיי כגשר בין ישראל לארצות הברית

מייקל אורן

ידיעות ספרים, 2016,
 422 עמ'

 האחרונה מתריסר הסיבות שהופכות את "בן ברית" לספר חובה היא שהוא כתוב טוב. לא במקרה פרופ' מייקל (שכשלו ניסיונותיו להיקרא מיכאל) אורןשובר שיא כישראלי היחיד שבפעם השלישית מכניס ספר לרשימת רבי המכר של הוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס (על טיבו של העיתון המפורסם הוא כותב: "ידוע לשמצה כיצד המעיט בערכה של השואה בשנות מלחמת העולם השנייה", עמ' 274). השגריר לשעבר, שבימים האלו מכהן כח"כ מטעם סיעת "כולנו", פשוט יודע לספר סיפור. בעבר היו אלה ספרי היסטוריה על אחרים, ואילו הפעם העלילה, ההיסטורית גם היא, התרחשה על בשרו שלו.

כמו בשנותיו בתפקיד שגריר ישראל בוושינגטון (2009–2013), גם בספר אורן מדלג מעמדת השגריר המחויב למדינתו למבט ההיסטוריון הרואה את התמונה הרחבה. התוצאה היא גרסה רשמית, מלאה ומחרידה למדי, על יחסו של ממשל אובמה לישראל. אורן שופך את הבטן המלאה של ישראל על אובמה ובכך למעשה מציג בפעם הראשונה את גרסתה המפורטת והמנומקת של ירושלים למעללי הנשיא. עמוד השדרה של "בן ברית" הוא החלטות קטנות, נאומים גדולים, תדרוכים מכוערים ושקרים בוטים מצד ממשל אובמה, שנועדו לקצץ את ידיה ואת רגליה של ישראל, בכלל זה בתחומים הרגישים ביותר. את פרטי הטענות הללו נתניהו ואנשיו שמרו בבטן לאורך השנים, או לכל היותר הסתפקו באמירות כלליות. אורן הוא הראשון לפרוט את התסכול המפורסם למסכת עובדתית רצופה.

"הממשל הפתיע/לא עדכן/שבר מוסכמות/דרש דרישות", מתאר אורן את מראה עיניו ומשמע אוזניו מוושינגטון הבירה, ואת התגובה: "נתניהו נדהם/זעם. הייתי צריך להרחיק את השפופרת מהאוזן מעוצמת הקול". זהו חוט השני של הספר, מביטול מכתב בוש, דרך הניסיון לכפות בהפתעה את קווי 67', עד מעשה הרמייה והקריסה בנוגע לאיראן, תוך כדי הרבה מאוד הצקות, הכפשות והטרדות לכל אורך הדרך. מרבית עמיתיי הפרשנים והכתבים התייצבו דווקא לצד ממשל אובמה בעימותים הללו; אורן, ומכאן החשיבות האדירה של ספרו, עושה סדר בעובדות ולא משאיר אבן אחת מהנרטיב "אובמה הטוב, נתניהו הרע".

הוא אמנם לא שוכח לתת לאובמה מילה טובה במקומות שהוא ראוי לכך (התקצוב לכיפת ברזל, ההתגייסות לכיבוי השרפה בכרמל ועוד), אך השורה התחתונה שלו מבהילה, לא רק ביחס לישראל אלא בנוגע למדיניות החוץ של אובמה בכלל. "מבולבלת", מגדיר אותה אורן, אף כי המינוח "עלובה" כנראה הולם יותר. השגריר–ההיסטוריון מונה בזה אחר זה את הכישלונות הפנומנליים של אובמה במזרח התיכון.

מדיניות‭ ‬מבולבלת‭. ‬תמונתו‭ ‬של‭ ‬הנשיא‭ ‬אובמה‭ ‬על‭ ‬חולצה‭, ‬קובה‭, ‬מרץ‭ ‬2016 צילום‭: ‬אי‭.‬פי

מדיניות‭ ‬מבולבלת‭. ‬תמונתו‭ ‬של‭ ‬הנשיא‭ ‬אובמה‭ ‬על‭ ‬חולצה‭, ‬קובה‭, ‬מרץ‭ ‬2016
צילום‭: ‬אי‭.‬פי

טלפונים מבהילים

בעצם הסקירה אולי אין הרבה חדש, אבל הזווית של אורן כאחד שהיה שם, שקיבל טלפונים מבהילים באישון לילה, שמתרוצץ בין הבית הלבן למחלקת המדינה, לקונגרס, למרחבי אמריקה וכמובן לישראל, שמנסה לעקוב אחר הסתירות הפנימיות והבלופים התורנים של הממשל, ושמשקיע את ימיו ולילותיו כדי לכבות את השרפה התורנית; וכל זאת בצירוף תיאורים אינטימיים, ציטוטים וסיפורים מפגישות סגורות, הם שהופכים את "בן ברית" לייחודי.

אורן, צריך להוסיף, מציג את עדותו בידיים נקיות. הוא לא משתייך לימין הישראלי וגם לא נמנה על אנשי חצרו של נתניהו, לא קוֹדם למינויו ולא לאחר מכן, כך שאפשר לייחס לגרסתו אמינות מקסימלית. לא במקרה הממשל הסתער על ספרו בחמת זעם כשיצא לאור בארה"ב בקיץ האחרון. הם יודעים ש"בן ברית" מקלקל את "המורשת" שאובמה ונושאי כליו מנסים עכשיו להחדיר להיסטוריה האמריקנית. אורן הוא היסטוריון שמונה לשגריר. מול עובדות אי אפשר לבלבל אותו עם ספינים. לכן, אגב, גם נתניהו לא יוצא פטור בלא כלום. כך למשל, אורן מעמיד באור מגוחך את ראש הממשלה בתיאור המסר הסותר שקיבל מירושלים בתגובה לגילוי שאובמה מנהל מגעים עם איראן מאחורי גבה של ישראל. השיחה הראשונה ממשרדו של נתניהו אמרה ש"ישראל מברכת על כל מאמץ לפתרון הבעיה האיראנית בדרכים דיפלומטיות", אך השיחה הממתינה מאותו משרד עצמו, ובאותן דקות ממש, תקפה את הממשל בשצף קצף. חבל שהשגריר לא מגלה מי תדרך אותו בשתי השיחות.

חבל שפה ושם השתרבבו לספר טעויות עובדתיות. בעמ' 233 נכתב שהאינתיפאדה השנייה פרצה בשנת 2002, שנתיים לאחר המועד הנכון. בעמ' 79 נטען שנתניהו היה יו"ר הליכוד הראשון שהסכים להקמת מדינה פלסטינית, בשעה שאריאל שרון עשה זאת כבר ב–2001. חרף הליקויים הללו "בן ברית" הוא כאמור ספר חובה, גם משום שאורן יורה את האמת שלו בלי להתחשב במה יגידו. הוא לא נרתע לבוא חשבון עם השנִיות של בית גידולו היהודי–אמריקני, שתומך בלהט בישראל אלא אם כן לא נוח לעשות זאת. הוא גם לא מתבייש להיות פטריוט שיוצא לקרב למען מדינת ישראל והעם היהודי, בלי נחיתות ובלי עכבות. כמה חסרות לנו דמויות חילוניות, ציוניות ולא 
ציניות כמותו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אדר ב תשע"ו, 1.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 באפריל 2016, ב-ביוגרפיה, גיליון שמיני תשע"ו - 973 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: