דמויות–משנה בסיפורי ההורים | גילית חומסקי  

 

יותר מאשר סיפור על חברת ילדות ותעלומה, זה סיפור של דור שפתאום מצא את עצמו אחראי לכל מה שהופקד בידיו. צ'ילה הדיקטטורית כמשל

גיליתדרכים לחזור הביתה

אלחנדרו סמברה

מספרדית: אדם בלומנטל

עם עובד, 2016, 153 עמ'

אלחנדרו סמברה הוא סופר ומשורר צ'יליאני. מקובל להשוות אותו לרוברטו בוליניו. מקובל להשוות כל סופר או משורר צ'יליאני לבוליניו, אבל סמברה הוא כותב נפלא בפני עצמו והוא ראוי לקריאה בלי קשר לאביו הרוחני הכפוי. ספרו הראשון והנהדר ("בונסאי; חייהם הפרטיים של העצים") תורגם לעברית ויצא בהוצאת כרמל האיכותית–אך–נסתרת. אלוהי הארבע–במאה פסח עליו, ולא היה ברור אם שורשיו נקלטו דיים. בקטגוריית שמחות קטנות של יום חולין, הידיעה כי ספרו החדש "דרכים לחזור הביתה" ראה אור בימים אלו הייתה שמחה גדולה מאוד.

שמחתי הועמה קלות כשעיינתי בטעות בקורות חייו על הכריכה. להפתעתי הסתבר שבין הסופר האהוב עליי לביני מפרידות רק שנים רופפות. את מחיר השנים משלמים לא רק בסימני הגוף, אלא גם בספרים. פעם ספרות הייתה מסר נבואי מארץ החכמה והאמת. מה שקראה העין הצעירה כאמת צרופה נחווה היום יותר מדי פעמים כמו התחכמות או חיקוי. וההערצה היוקדת הופכת לפעמים לתהייה לא לירית בעיקרה: סליחה, אבל אנחנו בני אותו הדור. מה אתה כבר יודע, ולמה שאתעניין במה שיש לך להגיד?

סמברה, כך נראה, מוטרד מאותה השאלה.

נאבקים‭ ‬בנזקי‭ ‬המשטר‭ ‬הדיקטטורי‭. ‬הפגנה‭ ‬לזכר‭ ‬הנעלמים‭ ‬והנספים‭ ‬בהפיכה‭ ‬הצבאית‭ ‬שהתחוללה‭ ‬ב‮–‬1973‭, ‬צ‭'‬ילה‭ ‬2013 צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס‭ ‬

נאבקים‭ ‬בנזקי‭ ‬המשטר‭ ‬הדיקטטורי‭. ‬הפגנה‭ ‬לזכר‭ ‬הנעלמים‭ ‬והנספים‭ ‬בהפיכה‭ ‬הצבאית‭ ‬שהתחוללה‭ ‬ב‮–‬1973‭, ‬צ‭'‬ילה‭ ‬2013
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס‭ ‬

פקיעת התובנות

"דרכים לחזור הביתה" נפתח בסיפור בגוף ראשון על סופר הפוגש מחדש את מי שהייתה חברתו המסתורית במשך כמה חודשי ילדות, ילדה אניגמטית בשם קלאודיה. בילדותם אי–שם בשנות השמונים הוא ביצע עבורה משימת ריגול ועקב אחרי דודה, מתבודד בשם ראול. ההתבגרות ונפילת המשטר הדיקטטורי בצ'ילה שופכות אור על תעלומה זעירה זו. אבל יותר משזה סיפור על חברת ילדות ותעלומה, זה סיפור ארס–פואטי. וגם, כפי שסמברה מיטיב לנסח, סיפור של דור שהיה דמויות–משנה. אנחנו, לא רק בצ'ילה, היינו דמויות–משנה בסיפור של ההורים ופתאום מצאנו את עצמנו בעולם. אנחנו השופטים והמורים וההורים והסופרים והמשוררים. האם אנחנו יודעים מה לעשות עם כל מה שהופקד בידינו?

"הסיפור הוא הסיפור של ההורים, חשבתי אז ואני חושב עכשיו", הוא כותב, "זה מה שחשבנו כשגדלנו, שהסיפור שייך להורים. כעסנו עליהם בגללו אבל גם חשנו הקלה משום שחסינו באפלולית הזאת. בזמן שהמבוגרים הרגו או נהרגו, אנחנו ציירנו בפינה. בזמן שהארץ התרסקה, אנחנו למדנו לדבר, ללכת, לקפל מפיות בצורת אוניות, בצורת מטוסים. בזמן שהסיפור התרחש, אנחנו שיחקנו במחבואים, בהיעלמות" (52).

בצ'ילה נאבקים בנזקי המשטר הדיקטטורי. אצלנו בכלל בוטשים במשבר הציונות. ובכל זאת, הספר הקטן והמהודק הזה מעורר הזדהות. לא כי הוא לוקח אותנו אל מסתרי צ'ילה המרתקת, בשביל עובדות היסטוריות לבדן אין צורך בספרות, הוא מעורר הזדהות כי האישי, כשהוא במיטבו, הוא אוניברסלי. וסמברה הוא קול של דור שחורג מגבולות צ'ילה, ססגונית ואיומה ככל שתהא.

כתיבה היא התגלות. לא במובן המיסטי (אם כי לפעמים הנבואה ניתנת בדרך הטבע לסופרים ולמשוררים), אלא במובן פקיעת ההבנה. אותן תובנות פוקעות בקרב סופרים בני אותו הדור, אפילו אם הם גדלים במדינות שונות ואינם דוברים את אותה השפה. האנושות היא פאזל שחלקיו פזורים, אבל היא גם יצור חי ושלם בפני עצמו. וגם היא מתבגרת ולומדת.

 לפעמים ההתגלות היא בעיקר חיקויים של תוצר אחד שהצליח. דוגמה אחת היא "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". סיפורו של גיבור הספר החינני והאוטיסט תורגם לשלל שפות, כבש לבבות וגזר עלינו גיבורים הסובלים מכל לקות אפשרית על הספקטרום, מאספרגר ועד רגישות חושית. אבל גם בחיקויים הללו (האמנם כולם חיקויים? הרי הפקיעה מגיעה אחרי שנים של כתיבה בודדת) מסתתרת אמת. במשך שנים ארוכות העולם דחה את בעלי המוגבלויות, ואז, בתנועה הפוכה, האדיר אותם. התזה והאנטי תזה מבשילות לסינרגיה. הספרות היא חלק מהסינרגיה.

במדינת התקופה

סמברה הוא כותב מלבב מאוד. הוא מתנסח בפשטות ובבהירות והוא עמוק אך לא יומרני. הרומן הזעיר והלא ממומש בין הסופר לקלאודיה הוא סיפור יפה ומהודק. אפשר להשתעשע בחידות ארס–פואטיות (האם קלאודיה קיימת באמת? קיימת בסיפור? באיזה מהם?) וליהנות מעולמו רחב ההקשרים הספרותיים. אבל החלקים המותחים ביותר בספר הם לאו דווקא סודו של ראול וקורותיה של קלאודיה, אלא השיבה לבית ההורים. ממש כמו שהחלקים החשובים בביוגרפיה שלנו הם לא הרגע שבו צפינו באירוע מכונן בחדשות, אלא הפעם הראשונה שבה ברחנו מהבית, פרצנו גבול, הבנו משהו על בית הורינו.

ההורים נוטשים את הבנים. הבנים נוטשים את ההורים. ההורים מגִנים או מפקירים, אבל תמיד מפקירים. הילדים נשארים או הולכים, אבל תמיד הולכים. ושום דבר לא הוגן, בעיקר לא רחש המילים. שהרי אנחנו אוהבים את השפה והיא מבלבלת אותנו (67).

תקופה היא מדינה. הזמן הוא שפה. וילידי אותה התקופה, בכל מקום, הם אחים דוברי שפה משותפת. ראינו בטלוויזיה את אותן התרחשויות עולמיות באותם הגילים. חדרי הילדות שלנו היו לא פעם זהים. אותו מחשב קדמוני, אותם ספרים בספרייה, ומה גם אנשים כותבים.

כמו לכל מדינה, גם למדינת התקופה יש גבולות. סמברה מתעניין בגבולות. גבולות בית ההורים, גבולותיה של צ'ילה, גבולות הדמיון. לפעמים צריך לפרוץ את גבולות הבית כדי לגלות אחים. אבל כדי לגלות אחים צריך לומר במפורש: זה קודם כול הסיפור של ההורים. המאה הקודמת הותירה דור שלם של מדינות שמגדירות את עצמן מחדש. וזה היה הבית של בני הדור הנוכחי. תהום פעורה בין נזקי הדיקטטורה הצ'יליאנית לצלקות הלינה המשותפת בקיבוץ. ומעל התהום פרושה גשר התקופה.

סמברה חילק את ספרו לארבעה פרקים. עם או בלי כוונה, תוכן העניינים של הספר יוצר תמצית מדויקת: דמויות–משנה, הספרות של ההורים, הספרות של הילדים והפרק האחרון: אנחנו בסדר. פעם היינו דמויות–משנה. איכשהו הגענו לכאן. ובסופו של דבר אנחנו בסדר או נהיה בסדר.

זה אחד הספרים המצוינים והמתוקים שקראתי בזמן האחרון. מסוג הספרים שגורמים לתנועה נפשית הנעה בין לרצות לשמור אותו בסוד לבין לאחל לו החרמה בידי משרד החינוך. סמברה הוא סופר נפלא באמת. לא מכוח היותו זקן בחכמה ונציג אלוהי המילה. גן ההערצה, יש להודות, נפגם זעיר–זעירין עם השנים. במקומו הגיעה היכולת להזדהות, שהיא רגש דומה יותר לאהבה. נראה שהדברים הבשילו לידי כך. אנחנו בסדר.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אדר ב תשע"ו, 1.4.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 באפריל 2016,ב-גיליון שמיני תשע"ו - 973, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: