צריך לקרוא לזה פורנוגרפיה | רחלי מלק–בודה  

 

סרטון שהועלה בהכנה לחגיגות הפורים בידי תלמידי ישיבה תיכונית  הציף שוב את החשיפה של צעירים דתיים לתכנים פורנוגרפיים. מחנכים, מחנכות וחוקרים מדברים על דרכי התמודדות שונות ומתייחסים גם למצב באולפנות

"זה התנהל כמו מבצע חשאי. הייתי נועל את הדלת, מגיף את החלונות, מוודא שאף אחד לא אמור להגיע בזמן הקרוב הביתה ולתפוס אותי. ואז הייתי מרכיב את האוזניות, מקיש את המילים בגוגל, מסמן שאני מעל 18, למרות שהייתי רק בן 13 וחצי, וצופה במשך שעות. סרטון אחרי סרטון. הייתי משאיר חריץ של תריס פתוח כדי לראות אם הרכב של ההורים מתקרב, ואם זה היה קורה הייתי מיד יוצא מהאתר ומוחק את כל ההיסטוריה".

כך, במילים מפורטות, מתאר א', היום בן 19, את התקופה שבה היה מכור לסרטים פורנוגרפיים. לא מדובר בנער שוליים כפי שאולי היינו רוצים לדמיין, אלא בתלמיד מצטיין, תושב אחת ההתנחלויות הנחשבות בשומרון, שלומד היום באחת מישיבות ההסדר הרציניות של הציונות הדתית.

מהר מאוד הדברים הגיעו לרמה של התמכרות. "נתקלתי בזה ממש בטעות, כשניסיתי להוריד סרט באחד מהאתרים ופשוט קפצה לי פרסומת. אני זוכר שממש נבהלתי בהתחלה, היה בזה משהו ממש אלים, אבל בו בזמן גם מסקרן ומושך. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל אתה מבין ישר שאתה עושה משהו פסול, ומצד שני זה כמו סם. חיכיתי לפעם הבאה שאתקל בזה שוב. ממצב של צפייה פעם בשבוע הגעתי לרמה של פעמיים–שלוש ביום".

ואיך הרגשת עם עצמך?

"הסתובבתי עם תחושת אשמה מאוד גדולה. הייתי בטוח שאני הבחור היחיד ביישוב שצופה בדברים כאלה, ולא ידעתי אפילו עם מי אפשר לדבר על זה. בשלב מסוים קנו לי מכשיר סלולרי ואז הכול הפך להיות יותר נגיש. הרגשתי כמו רמאי, אחד שחי חיים כפולים. רגע אחד גולש בשירותים ושנייה אחר כך נכנס לתוך בית המדרש ולומד סוגיה בגמרא".

איור: עופר גץ

איור: עופר גץ

כולם עם מכשירים מסוננים

הסרטון שהועלה לפני כשבועיים לרגל חגיגות פורים על ידי תלמידי שכבת השמינית בישיבת גבעת שמואל הצליח להפריך ברגע את אחת האשליות הכוזבות ביותר במגזר – ילדינו אינם צופים בפורנו, אולי רק נחשפים בטעות פה ושם. בסרטון נראים שניים מתלמידי השכבה בתוך חדר סגור מתכוננים לסצנה אירוטית, כאשר לפתע מתפרץ לחדר תלמיד שלישי שצועק "פרומו! אמרתי פרומו!".

הסרטון, שדלף עד מהרה לרשתות החברתיות, עורר סערה רבה. לזכותם של מנהלי הישיבה ייאמר שהם לא התבלבלו לרגע, ביטלו את כל אירועי פורים בישיבה והכריזו על טיפול שורש חינוכי.

"כן, זה הפתיע אותי", מודה ראש הישיבה הרב שרגא פרוכטר, "הפתיע אותי לגלות שזו התרבות של הילדים. למרות שאמרו לי שזאת לא התרבות שלהם ושהם רצו רק להקצין ושאני לא מבין אותם. אמרתי לתלמידים שאם היו אומרים לי בכנס ראשי ישיבות 'תשמע מה קורה אצלך בישיבה' הייתי עונה שמה פתאום, התלמידים שלנו לא מתקרבים לדברים כאלה. היום אני כבר לא אגיד את זה. בשבועיים הראשונים הלכתי עם הראש למטה וממש התביישתי, אבל היום אני אומר – מעז יצא מתוק. הנושא עלה לשולחן הדיונים וסוף סוף מדברים על זה. הבנתי שהתלמידים נכנסים מתוך סקרנות ולא מתוך שהם ילדים רעים. הם ילדים טובים ממשפחות מצוינות. זה לא משהו שהם באמת רוצים".

איך טיפלתם במשבר?

"טיפלנו בצורה מאוד יסודית. קודם כול ביטלנו את ההכתרה ואת מסיבות פורים כדי שיבינו שלא ציפינו שזה מה שיצא מהם אחרי שש שנות לימוד. זה מאוד כאב לישיבה. בהמשך יצאנו בפעילות חינוכית אדירה. ערכנו אספת הורים לכיתות י"ב, הבאנו איש מקצוע שיסביר מה הדברים האלה עושים לנפש, והבאנו גם נציגים של אינטרנט רימון. אנחנו מתכננים ללכת איתם למהלך חד משמעי שאחרי פסח כולם יגיעו עם מכשירים מסוננים. בחור ללא מכשיר מסונן לא יוכל ללמוד בישיבה".

והמחסומים האלה הם הפתרון? זה לא קצת להקים בית חולים מתחת לגשר הרעוע?

"זו שאלה טובה. מי שרוצה להגיע יגיע למרות הסינונים. אבל החסימה בהחלט יכולה להוריד".

השאלה היא האם במקביל מתקיים גם שיח אחר, של חינוך למיניות בריאה?

"בוודאי, הצפנו את הנושא בכל הכיתות. גם בכיתה ז'. אני חושב שהם באמת מבינים את העניין, רק היינו צריכים להאיר אותו עם פרוז'קטור. כשדיברנו איתם ראינו שיש הבנה ושהם רוצים לעשות תהליך. העברנו לר"מים תדרוך איך לדבר על זה בכיתות בצורה צנועה ומבוקרת".

יכול להיות שיש פחד מעצם הדיבור על הנושא, מחשבה שזה עלול להכניס רעיונות לראש?

"כך חשבתי לפני שהעניין עלה. היום אני אומר לך שהתלמידים מתים לדבר על זה. הם משתוקקים שנפתח את הנושא. אבל אני עדיין חושב שהסינונים חשובים. עשינו ערב שקראנו לו 'צו השעה בעקבות הפרומו'. הגיעו 250 הורים, ולא היה אחד שהתנגד כשאמרתי שהישיבה הולכת למהלך של סינון. אדרבה, אמרו תודה רבה, לנו אין את הכוחות נגד הילדים, עדיף שזה יבוא מהישיבה. חלק מההורים אפילו ביקש לצרף לדיל גם את יתר בני המשפחה כי השגנו מחיר מיוחד".

צילום: שטארסטוק

צילום: שטארסטוק

אין עם מי לדבר

גישתו של הרב פרוכטר נחשבת למתקדמת ביחס למה שמתרחש בשאר המוסדות של המגזר. שם, כך נראה, למדו לדבר על בינו ובינה, על משברי אמונה, על דתל"שיות ואפילו על הומוסקסואליות, אבל בכל מה שנוגע לפורנוגרפיה – נדמה שקיים קשר מביך של שתיקה והכחשה.

רועי אוהב ציון, מנכ"ל מדרשת עמיעד, מסתובב בחודשים האחרונים במגוון מוסדות חינוך וכבר הספיק להרצות בפני יותר מ–15 אלף תלמידים בנושא. "מה שהכי מדהים אותי הוא הפער בין מה שהמורים חושבים שקורה למה שמתרחש בשטח", הוא מספר. "הגענו לאולפנה לבנות. המדריכה אמרה לנו: 'חבל שהגעתם, זה ממש מיותר, הבנות שלנו לא צופות בדברים כאלה'. חמש דקות אחרי ההרצאה ניגשת אליי אחת הבנות ומספרת שהיא צופה בזה מכיתה ג'".

למה בעצם המדרשה צריכה לבוא מבחוץ ולדבר?

"הצוותים בבית ספר לא יכולים באמת להתמודד עם זה, יש יותר מדי מחסומים. אמר לי פעם ראש ישיבה: 'אני מפחד לדבר על זה עם התלמידים שלי. מה יחשבו עליי? הרב הצדיק עם הזקן מדבר על פורנו? אני גם מרגיש שאני לא יודע מספיק. שיש להם הרבה יותר ניסיון ממני'. ברגע שאנחנו מגיעים מבחוץ יש לנו יכולת טבעית להציף את הכול בצורה יותר פתוחה. פעם השתמשתי במילים מכובסות, היום אני מבין שצריך לקרוא לילד בשמו כדי להסיר את מחסום הבושה. צריך לקרוא לזה פורנוגרפיה".

והתלמידים מצדם מנסים לפנות לרבנים?

"לא תמיד. ברוב המקומות שביקרנו בהם התחושה הייתה שאין להם עם מי לדבר על זה. ילד שמתמכר לצפייה מרגיש שהוא כאילו החוטא היחיד. צריך להבין עוד משהו בסיסי – זה לא תמיד קורה בכניסה מכוונת לאתרים ייעודיים. היום אפשר להגיע בקלות למה שמכונה פורנוגרפיה רכה. כמעט בכל אתר ספורט יש פרסומות שרואים בהן נשים ערומות. אפילו אתר כמוynet  יכול להציג תמונות בוטות. זה כבר לא נדיר – זה שלט חוצות באיילון, ולכאורה אין בזה משהו בעייתי, אבל זאת פורנוגרפיה לכל דבר".

למה בעצם אין דיבור פתוח על הנושא הזה?

"אחת הטענות החזקות נובעת מהפחד לא להכניס לילדים רעיונות לראש. מי שיודע יודע – מי שלא לא. אבל המספרים מעידים שהיום אין כמעט מי שלא יודע. אנחנו מדברים על מספרים מטורפים. החשיפה מתחילה כבר מכיתה ה', לפעמים אפילו לפני. כניסת הסמארטפונים מאפשרת זמינות וזה כמובן הופך את הכול להרבה יותר נגיש".

ארבע פעמים ביום

אם במספרים עסקינן, אלו יצליחו להפתיע אפילו את הפסימיים. מחקר שערך ד"ר יניב אפרתי מהמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן מעלה תמונת מצב מדאיגה למדי. 80.6% מהבנים הדתיים נחשפים לתכנים מיניים באופן מכוון. אצל הבנות המספרים נמוכים יותר ועומדים על 33.9%. הרבה מהם, כך נראה, מתנסים בפעם הראשונה כתוצאה מחשיפה אקראית. בעוד שבגזרת החילונים רק 80.1% מהבנים ו–61.3% מהבנות נחשפים לפורנוגרפיה באופן לא מכוון, אצל הבנים והבנות הדתיים מדובר ב–96.8% ו–91.5% בהתאמה.

מאז ערך אפרתי מחקרים נוספים בנושא ואף הקים את ihs, המרכז הישראלי לקידום מיניות בריאה. הוא כמובן לא היחיד. מה שבעבר נחשב לנושא שהוא בגדר טאבו הפך בשנים האחרונות לאחד הטרנדים החמים של המגזר הדתי. שיטוט קצר בפייסבוק מעלה שלל אושיות וישויות, מזוקנים או בעלות כיסוי ראש, שמציעים את מרכולתם והרצאותיהם בנושא "מיניות בריאה".

"יש פה טריק", טוען אפרתי, "לדעתי אנחנו משתמשים במנגנון הגנה כדי לסמן וי שעסקנו בנושא. בפועל, כשאת בודקת לעומק האם הציבור הדתי מוכן באמת לדבר על זה – התשובה היא שלא כל כך. קיבלתי עשרות טלפונים מכל מיני יועצות שאמרו לי: 'תקשיב, אנחנו רוצות לעסוק במיניות בריאה'. אמרתי להן: 'בסדר, אבל צריך גם לעסוק במה שלא בריא. שם כבר הפסיקו הטלפונים. הפייסבוק מוצף במרצים בתחום אבל אני חושב שאנחנו נמצאים כמה עשורים אחורה מהמקום שבו הציבור החילוני נמצא. לפני 30 שנים הם כבר עסקו בלקבל את הגוף, לקבל את החלקים המיניים שלך ולהסתדר איתם, להסתכל במראה ולאהוב את מה שאתה רואה. זה מה שמדברים היום, יותר על המאפיינים הפיזיולוגיים. פחות מוכנים לגעת בקו הדק בין בריא ללא בריא".

מאז מחקרו הראשון, שפורסם בשנת 2012, יזם אפרתי מחקרים נוספים שחלקם נמצאים עדיין בשלב עיבוד הנתונים. "אני עורך עכשיו מחקר על התנהגות מינית באינטרנט, העברתי שאלונים בישיבות ובאולפנות ובכל פעם אני מופתע מחדש כמה הצפייה היא מרכיב משמעותי באורח החיים שלהם. נתתי להם לדרג בין 1 ל–5 את רמת הצפייה שלהם ואנחנו אמורים להיות מאוד מודאגים. אם ב–2012 המספרים היו באזור ה–80% היום הם כבר נושקים ל–90%. יש בנים שדיווחו שהם צופים בפורנוגרפיה בין פעמיים לארבע פעמים ביום. אז אם אנחנו יודעים לתת מענה ומדברים כל הזמן על מיניות בריאה, איך זה ממשיך להיות כל כך נוכח בחיי המתבגרים?".

אולי זאת פשוט סקרנות טבעית, מין שלב התבגרותי שצריך לעבור?

"נכון, אבל למה אני מודאג? כל השנים המחקר הפסיכופתולוגי מדבר על כך שדתיים יותר בריאים בנפשם כי המרכיב האמוני מגן עליהם מפני קשיים נפשיים. זו תפיסה שהחזיקה לאורך שנים במחקרים, ומה שאני מצאתי הוא שלמתבגרים דתיים בהשוואה למתבגרים חילונים יש התנהגות היפר–מינית התמכרותית גבוהה יותר, והם מדווחים על קשיים נפשיים גדולים יותר. הציבור החילוני אולי צופה בפורנוגרפיה אבל הוא גם פעיל מינית. אצל דתיים העיסוק בראש גדול יותר, כי אין להם בעצם את מקום הפורקן. הצלחתי להוכיח שמה שגורם לכל המתח הזה הוא הדחקה של מחשבות. ברגע שאתה מדחיק אותן אתה רק מגביר אותן, כמו התיאוריה של 'אל תחשוב על דב לבן'".

אבל מה בעצם הפתרון, להגיד להם שזה בסדר לצפות בפורנוגרפיה?

"את יודעת, נפגשתי פעם עם אחד העורכים של עלוני השבת. ישבנו שלוש שעות ביחד, הסברתי לו את הנושא בסבלנות. בסיום הוא אמר לי משפט שזעזע אותי: 'זה שיש לך פחות בריאות נפשית זה חלק מהמחיר של להיות דתי'. פתאום קלטתי שחלקים רבים בציבור הדתי מחזיקים בתפיסה הזאת, ולדעתי זו תפיסה נוראית. מה זאת אומרת פחות בריאות נפשית? זה אומר שכל המרחב של הזוגיות ושל עבודת השם שלך נפגע. זה משמעותי מאוד. ואני אומר מה פתאום, למה זה צריך להיות ככה? אני תמיד מביא דוגמה של חבר שלי שרצה לעשות דיאטה ואכל במשך ימים שלמים רק עשבים. בשלב מסוים הוא התחיל לראות המבורגרים רצים ברחוב, עד שיום אחד הוא פתח את המקרר והתנפל על כל מה שיש בתוכו. היום אנחנו יודעים שאם אתה רוצה לעשות דיאטה זה חייב להיעשות בליווי תודעתי".

תשעה צופים והעשירי שקרן

אפרתי החל את המחקר לאחר ששימש מספר שנים בתור ר"מ בישיבה תיכונית. "יום אחד דיברתי על הנושא בכיתה ח', ופתאום אני רואה את אחד התלמידים יושב בחוץ ובוכה. הוא מספר לי שהוא מצא בבית קלטות וידאו של אבא שלו, הכניס לטלוויזיה וראה שמדובר בפורנו. הוא היה בתסכול כפול, גם ממה שגילה על אביו, וגם מזה שהתמכר להן בעצמו. הרי מה העניין? מעצם היותם דתיים הקונפליקט כל הזמן מלווה אותם. הם לא צופים בזה, הם בורחים לזה. הפורנו יוצר אצלם אשליית אינטימיות. כל הבריחה הזאת היא רצון לקשר, אנחנו חיים בעידן של ניכור ובדידות ואנשים מחפשים את הקרבה. רק שבאופן פרדוקסלי אתה הולך לחפש קשר במקום שיש בו הכי פחות קשר. זה לא רק פורנו, יש הרבה סוגים של התנהגויות מיניות שאני מגלה במחקרים. זה יכול גם להגיע לסייבר סקס ולשיחות צ'אט ארוטיות".

הרבה מהנערים הללו מגיעים לטיפול אצל הפסיכולוג ד"ר צמח אסיף. הוא מצדו סבור כי הנתונים גבוהים אפילו יותר. "יש בדיחה מפורסמת שמתוך עשרה גברים ששואלים אותם אם הם צופים בפורנו תשעה יגידו שכן והעשירי שקרן. להערכתי זה לא רחוק מ–100% ברמה כזו או אחרת. כל תלמיד עובר דרך צפייה או איזשהו מגע עם עירום נשי. אני לא יודע אם יש מישהו שלא. צריך להיות חייזר בשביל זה".

מבחינה נפשית יש הבדל בין נער דתי שנחשף לתכנים כאלה לבין נער חילוני?

"בעוד שבעולם החילוני מרכיב הבושה הוא זה שדומיננטי, בעולם הדתי נוספת לזה חווית האשמה. התפיסה לגבי מי שמשחית זרע לבטלה היא שהוא פחות או יותר הורס את היקום כולו, וזה הרבה לסחוב על כתפיים של נער צעיר. מעניין שדווקא הנושא הזה נתפס בצורה כל כך חמורה. אין עוד מצווה או איסור כזה בתרי"ג מצוות. מסיקים את החומרה שלו מהסיפור על ער ואונן שלא עיברו את תמר וקיימו יחסים לשם הנאה ולכן ה' המית אותם. אבל מפה לעשות את ההסקה כך שכל נער או אדם שמוציא זרע לבטלה דינו מוות זו קפיצה גדולה. מצד אחד יש לנער דחפים שכמעט לא בשליטה, ומצד שני הוא מקבל פטיש 10 קילו על הראש על כל נפילה כזאת. זה עומס רגשי לא קל".

מה הדרך המומלצת לדעתך לטפל בבעיה?

"הנקודה הראשונה היא לדבר על מערכת יחסים בין גבולות פנימיים לחיצוניים. יש מערכות הסינון החיצוניות, שיכולות אולי לצמצם נגישות – אבל מי שבעניין זה ממש לא מה שיעצור אותו. אם בונים על גבולות של הפחדה והענשה זה גם חיצוני, כי הנער לא מזדהה עם זה אלא פשוט מפחד. הרמה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה בטיפול היא להבין מה אתה מפסיד מעבר לעונש, ופה נכנס השיח על הסכנות שבהתמכרות. על כך שאתה נהנה באותו רגע ומשלם אחר כך בריבית. זה כמו הלוואה בשוק האפור.

בין שלל המומחים ששוחחנו איתם בנושא היו מי שטרחו להדגיש שלא מדובר רק בנערים צעירים וסקרנים. אחד המטפלים שעִמם שוחחנו סיפר שמגיעים אליו לקליניקה רבנים מהשורה הראשונה, רמ"ים נחשבים בישיבות ובכירים בתחומים שונים בעולם התורני. 
"אוהבים להפיל את התופעה על בני הנוער הנוטים להיכשל וליפול", טוען אסיף, "אבל גם המבוגרים סובלים ונמצאים באותו קונפליקט".

לכן כל כך קשה להם לדבר על זה? אולי הם חוששים שעצם העיסוק בנושא יסגיר את העובדה שיש להם ידע שהוא מעבר למצופה?

"כן, וזו גם צביעות להטיף למישהו אחר כשגם אתה חוטא בזה. מה שמעניין הוא שדווקא התורה מספקת לנו אינספור הזדמנויות לדון בכך. כל התנ"ך מלא בתיאורים מיניים וגם התלמוד עמוס במונחים שקשורים לנושא. אני זוכר דיון שלמדתי בתור נער על אישה 'מוכת עץ' שאיבדה את בתוליה כתוצאה מחבלה. לדעתי צריך להכניס את הסוגיה הזאת לבגרות. הגמרא דנה בדברים הללו בצורה מאוד נקייה, רשמית ובריאה. אפשר לנצל את ההזדמנות כדי לדבר על המונחים האלה".

גישה תורנית רכה

יהיה זה עוול להכריז שהחינוך הדתי לא מודע ולא עוסק בנושא. צריך להודות על האמת. בעבר הרחוק, באיזשהו מקום, מרוב רצון לשמור על צניעות, יצרו לעתים דמוניזציה של הגוף, וההתעניינות בבנות הוצגה, בתת–מודע, כמשהו פסול ומלוכלך. לשמחתי, אנחנו כבר המון שנים לא שם", אומר הרב יונה גודמן, לשעבר מזכ"ל בני עקיבא והיום המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. "כמות הכנסים וימי העיון שנערכים בנושא בשנים האחרונות היא עצומה. אין קיץ בלי כנסים שונים בנושאים של חינוך למיניות ולחיי משפחה, ובכולם מעניקים כלים לפיתוח גישה תורנית בריאה לעניין".

השאלה היא עד כמה הצלחתם במסגרת המערכת ליצור מרחב שיח שבו נער ירגיש חופשי לפנות לר"מ שלו ולדווח על נפילות כאלה?

"תמיד יש מה לשפר ולעשות אבל אני לא מקבל את התיאורים השחורים, כאילו שכל המורים מנותקים ולא יודעים מה קורה. כל תלמיד נפגש עם זה, בין השאר בשיעורי חינוך או תוך כדי לימוד פרקי תנ"ך שמזמנים שיח בעניין. הניסיון מלמד שנוער אינו מתבייש והוא משתתף בדיונים אלו בצורה ערה ופתוחה. יש היום נכונות לדבר, בעדינות ובצניעות, על נושאים שבעבר חששו מהם".

עובדה שמדרשת עמיעד נאלצה להיכנס לתוך הוואקום שנוצר.

“ברור שמי שמציע סמינר רק בנושא זה פוגש תלמידים שעסוקים בזה, כמו שרופא במחלקה אונקולוגית עלול לחוש שכל האוכלוסייה חולה בסרטן. מדריכי המדרשות עושים עבודה נפלאה, אך לחלקם יש לעתים נטייה לחשוב שרק הם מביאים את הגאולה, שהם היחידים שמבינים את הדור הצעיר ושמבינים בחינוך, ושהמערכת לא יודעת להקשיב. במחילה, קצת ענווה. מובן שבתנאי סמינר חוויתי, ייתכן שבשתיים בלילה יש נער שמתייעץ עם המדריך על משהו רגיש. אך להסיק מזה, בהכללה גורפת, שכל המחנכים אינם מבינים?! זה עיוות המציאות. רבים מהמחנכים בימינו היו בעצמם מדריכים בעבר, והם יודעים היטב את המלאכה".

השאלה היא האם היעדר נורמליזציה של התופעה גורמת לתלמיד להעדיף לשמור את המידע הזה לעצמו.

“נורמליזציה של מה? נורמליזציה של עצם הסקרנות היא מובנת, אך בד בבד עם מסר חינוכי מה אמורים לעשות עם אותה סקרנות. אני לא מוכן לקבל עמדה פוסט–מודרנית של תפיסת כל סטייה או צפייה בפורנוגרפיה כראויה. לא אקבל תפיסה שרואה בפורנוגרפיה דבר טבעי שיוצר סובלימציה, כפי שזה מוצג במקומות מסוימים. אני לא רוצה לחיות בחברה שבה נערים מספרים אחד לשני בחופשיות 'אתמול גלשתי וראיתי סרט, ועשיתי כך וכך' כאילו שזה בסדר. יש מקום לבושה. בושה המלמדת שאני יודע שהצפייה בסרטים אלו מזיקה, שהיא לא רק בניגוד לעמדת התורה אלא גם יוצרת תפיסות נוראיות על אהבה ועל אינטימיות, על תפקיד הגבר ותפקיד האישה.

"נכון, מי שמחנך לערכים ולדרישות עצמיות יוצר מצב שמי שלא עומד בהם חש רגשי אשמה. השאלה היא מה הוא עושה איתם. תפקידנו הוא לתת לתלמיד כלים כדי לחיות עם אותם רגשות ולהיבנות בזכותם, לא להתייאש בגללם. אנו שואפים למצב שבו הוא ידרוש מעצמו חיים נעלים, אך לא יתרסק כשהוא לא מצליח. שיבין שכישלונות זה דבר טבעי. 'שבע יפול צדיק וקם'. בזכות ההתמודדות עם הנפילות הוא יכול להיהפך לצדיק. גם צדיקים הם בני אדם שחוו כישלונות בתהליך התבגרותם. מי שהוביל שיח משמעותי בעניין הזה היה הרב יהושע שפירא בספריו, וכן ספרים נוספים שיצאו בהמשך כמו של הרב אלי שינפלד והרב ערן מרגלית ואחרים. הם מתרחקים מקו שהיה נהוג לפני 200 שנה שבו מי שחוטא נחשב כאדם איום ונורא שסופו גיהינום. הם באים בגישה רכה יותר, שאף היא יונקת מהתורה. תפיסה שאמנם מציבה דרישה וציפייה, אך לא רואה במי שעדיין לא עומד בה כישלון מוחלט, אלא מנחה אותו לשמוח על הצלחותיו ולהמשיך לעמול, מתוך אמונה בעצמו ובבוראו. רק בלי שיאמר לעצמו 'אחלה, איזה כיף, אני בסדר ואמשיך לחטוא'.

"בשדה החינוך הציוני–דתי, כמעט כולם הולכים היום בדרך זו. בכל ההשתלמויות שאני נוכח בהן זה השיח. יש כאן תפיסה חינוכית מורכבת אך חיונית ובריאה: תפיסה הגורסת שיש התנהגות שמעדיפים להיגמל ממנה אבל היא לא הופכת אותנו למפלצות. לא נוותר על האמת התורנית–ערכית שלנו, אך נעמול לקראתה בעדינות ובהקשבה. נחנך מתוך ידיעה שלעתים אדם נבנה מתוך הנפילות שלו, אף שלא נחנך להן לכתחילה. בקיצור, שאיפותינו בשמים אך רגלינו צריכות להיות נטועות היטב בקרקע המציאות".

ההפתעה נעלמה

בגזרת הנשים והנערות, שהרבה נוטים לזלזל בה, המצב אולי פחות חמור אך עדיין מדאיג. 
"זו תקופה שאני רוצה למחוק מהחיים", מספרת אסתי (שם בדוי), שהתמכרה לצפייה בפורנוגרפיה כבר בכיתה ה'. "הרגשתי זוועה, התביישתי בעצמי, ידעתי שזה לא אני אבל לא הצלחתי להפסיק לצפות". אסתי התוודתה על מצבה לראשונה בעקבות אחת ההרצאות של אוהב ציון, ומשם החלה תהליך של גמילה. כיום היא משרתת בשירות לאומי.

"עצם זה שחלקתי איתו את הסוד הזה, עצם זה שמישהו ידע שאני נכנסת לאתרים כאלה, זה נתן לי דרייב להיגמל. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאני נכנסת והוא יודע וככה הפסקתי. זו הרגשה דוחה, משהו שעושה לך חור בנפש. זה לא משהו שאת אמורה לראות בגיל כל כך קטן. יש דיסוננס בין החיים האמיתיים שלך למה שקורה בבית. את מרגישה כאילו את מרמה את הסביבה, מוכרת להם משהו שהוא לא את ושהוא לא טוב. אני לא מתכוונת לספר על זה לאף אחד, גם לא לבעלי. מבחינתי זו תקופה ששמתי מאחור ומחקתי אותה".

"אני חושבת שהסיפור של הבנות שונה", טוענת יונת למברגר, מנהלת אולפנת אוריה בגוש עציון. "הן חשופות להטרדות מיניות, לאו דווקא לפורנו אבל כן לתופעות מורכבות אחרות".

מעולם לא פנתה אליך תלמידה ואמרה לך שהיא צפתה בדברים כאלה?

"אני חושבת שהן נחשפות כל כך הרבה שחלקן אפילו לא מופתעות, כי התכנים האלה נוכחים במדיה בלי סוף. אם בעבר סרט עם תוכן כזה נחשב לאירוע יוצא דופן אז היום יכול להיות שהעיניים רואות דברים אחרת ולא מזהות שיש שם בעיה או משהו לא ראוי. העין נעשית קהה בגלל החשיפה".

ייתכן שיש פחות פריבילגיה לבת להודות שהיא עושה דברים כאלה, שמזוהים יותר עם העולם הגברי?

"קשה לי לענות על השאלה הזאת. אין לי מספיק נתונים. אני לא נחשפתי לתופעה הזאת בממדים גדולים. יכול להיות שהיא קיימת ואני לא יודעת עליה כי היא כל כך חבויה, אבל גם יכול להיות שהיא לא קיימת. בדרך כלל אני לא נוטה היות מנותקת אבל זה באמת לא נושא שמדובר".

עד כמה הצוות החינוכי מרגיש פתוח לדבר על דברים כאלה?

"עוסקים בזה לא מעט, העברנו סדנאות למחנכות וזה חלק מהתוכנית החינוכית. בדברים האלה כל חמש שנים משתנה דור. דור המחנכים, שגדל באווירה יותר מסתירה, מתקשה לתרגם את השפה שהוא גדל בה לשפה עכשווית. הנוער היום הרבה יותר פתוח. בנות רוצות לדבר ויותר משתפות. אין ספק שהצוות צריך לעבור תהליך של שיח פתוח ונכונות לדבר על גוף ועל מיניות. זה לא קל למי שגדל בחינוך הדתי של פעם".

גם בנות צופות

אבל יש מי שסבורה שהמחסום שקיים בשיח המיני הנשי הוא תוצר של לא מעט דעות קדומות ותפיסות מיושנות. "אנשים פשוט לא יודעים מה הולך", טוענת יפה צוקרמן, מנהלת תחום חינוך למיניות במרכז יה"ל. "בנות רואות פורנו. נקודה. הרבה זמן חשבתי לעצמי, איך יכול להיות שרק בנים עסוקים בזה? באותו שבוע פנתה אליי אישה וסיפרה שהיא לא יודעת מה לעשות, משום שבכל פעם שהיא עם בעלה במצב אינטימי היא נזכרת בסרטים הכחולים שהיא ראתה ולא מצליחה להוציא אותם מהראש. אני מדברת על בחורה דוסית טרור, והיא מדמיינת שככה היא רוצה שייראו היחסים ביניהם".

נדמה לפעמים שיש מי שחושבים בטעות שבגלל שלבנות אין איסורי שמירת עיניים מראות כאלו לא משפיעים עליהן.

"זה כל כך מרתיח אותי כי זה בעצם אומר שאנחנו לא יצורות מיניות ואנחנו הופכות להיות כאלה רק כשאנחנו מתחתנות. לדעתי אנשים לא רוצים להאמין שנשים צופות בפורנו כי זה פוגע להם בתדמית האישה הענוגה והצדיקה. אין לגיטימציה למיניות של בנות וזה לא הומצא ב–2016. פעם עשיתי על זה תחקיר ומצאתי אמירה של פילוסוף גרמני מהמאה ה–18. הוא טען שם שאם האישה בריאה בנפשה תשוקתה המינית לא קיימת. זה מזעזע בעיניי".

כפי הנראה, הסרטון המדובר היה צריך לעלות לרשת כדי שיהיה מי שיתעורר. אבל בסופו של דבר השאלה היא לא עד כמה המערכת מזדעזעת, אלא עד כמה היא מצליחה לחולל בתוכה את השינוי המיוחל, מבלי לפגוע בערכיה היסודיים. "הנגישות הבלתי מוגבלת כיום למיניות חד צדדית, מנותקת רגשית ומנצלת, מעלה בראש ובראשונה את השאלה הנוקבת", מסכם ד"ר אסיף, "עד כמה אנחנו, ההורים והמחנכים, מהווים כתובת לשיח פתוח וכן על מיניות לפחות באותה רמה של נגישות. כלומר, תשובת המשקל לנגישות הבלתי מבוקרת צריכה להיות נגישות של המבוגרים לשיח בלתי מובך, מאשים או צדקני".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 במרץ 2016, ב-גיליון צו תשע"ו - 972 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. כתבה חשובה מאד! תודה רחלי.
    עלינו כאנשי מקצוע להתאגד, לעשות סיעור מוחין ולהציע מענים לציבור.
    זה מתחיל בחינוך למיניות בריאה בבית ובמסגרות, חינוך לקשב לגוף ולקשב לקול העצמאי שלנו, קשב לתהליכי ריפוי רגשיים, חינוך לראיית האחר, שיח על חשיבות הגבולות, מה טוב ומה פוגע בהווה או בעתיד – שלי ושל האחר, מה נעים אך לא מתאים ולהיפך.. ועד נתינת כלים למבוגר לתיווך מסרים בין המחשב לילד.
    למען הדור הבא- כשהתנאים בחוץ משתנים- עלינו לפעול ולהשתנות מבפנים.

  2. בוסקילה פאני

    אני חושבת כמחנכת.
    חייבים לדבר עם התלמידות שלנו ברחל ביתך הקטנה
    אני מדברת עם התלמידות הכי פתוח בכל התחומים.
    אין להיות בת יענה בתחומים אלה.
    זהו לצערינו צורך השעה.
    ללמוד את הנושא לקרוא מאמרים ולהאיר לבנות את הדרך הנכונה

  3. אין לי שום סיבה לשקר, אבל אני גבר חרדי בן 20, אני גולש באינטרנט מגיל 10, ומעולם לא צפיתי בפורנו, ולא מהסיבה הדתית אלא מהסיבה שהבנתי שזה יזיק למיניות שלי.

  4. העובדה שאין חסימה ממשלתית של פורנו וסנאף למכשור דיגיטלי השייך לילדים מתחת גיל 15, נניח, היא הכפיה החילונית החמורה ביותר שהיתה אי פעם. המדהים הוא האופן בו קרעו את החברה לרסיסים של זהויות, כך שכמעט בלתי אפשר להעלות על הדעת התמודדות משותפת עם זה. הרי אין באמת הורים חילונים שהיו מתנגדים לכך. ואם יש, הם היו מוצאים דרך לאפשר לילדיהם את ה'זמינות הקדושה' לכל הזבל הזה.

  5. ואף אחד לא ממש דואג מזה ש- "הסתובבתי עם תחושת אשמה מאוד גדולה"?

  6. כי בשמחה תצאון

    בס"ד כ' באדר ע"ו

    לענ"ד ייתכן שלא היה צריך לבטל את שמחת הפורים. יש מקום לתוכחה, יש מקום לשיחה ולהדרכה, יש מקום ל'לב נשבר' (כמבואר בתניא, ליקוטי אמרים פרק לא, ש'לב נשבר' ממריץ את האדם בניגוד ל'עצבות' המדכאת) אך יסוד היסודות להצלחה בהתמודדות תמידית היא השמחה. השמחה בעצם ההתמודדות והשמחה בכל ניצחון קטן שהושג, הם הנותנים כוחות לאזור את הכוחות להמשיך ולהתמודד. איך אמרו חסידים 'כי בשמחה, על ידי השמחה – תצאון'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • חומר לקריאה

      בס"ד כ"ו באדר ע"ו

      בנושא ההתמודדות עם היצר בכלל, ובעיות הגלישה בפרט, ניתן לקבל הדרכה

      – בספרים:
      ———–

      * 'היצר הלב והאדם', מאת הרב אלי שיינפלד.

      *'הבן שלי מתבגר', מאת הרב אלי שיינפלד.

      *'אשיב ממצולות', מאת הרב יהושע שפירא

      *'יוצר אור – פרקי התמודדות עם היצר', מאת הרב ליאור לביא

      – במאמרים (ניתנים לצפייה ברשת):
      ————————————–

      * 'עצות וטיפים לגלישה בטוחה ומועילה', מאת הרב יוני לביא

      *'לכודים ברשת', מאת הרב יוני לביא

      *'על הורים ילדים והפייסבוק שביניהם', מאת הרב יוני לביא

      *"מה יעשה הנער? – האם אתה יודע היכן בנך גולש?', מאת הרב אלי שיינפלד

      *'השימוש באינטרנט: סכנות ופתרונות', מאת הרב אלישע אבינר

      – הדרכה אישית, באופן אנונימי ודיסקרטי, במוקדים:
      —————————————————-

      * 'חברים מקשיבים'

      *'עצת נפש'

      *'לב שומע'

      – תפילה
      ———-

      * תפילה לפני הכניסה למחשב והאינטרנט, ניסח הרב שמואל אליהו

      ואחרי כל ההדרכות והתפילות, אין הדבר תלוי אלא בנו, אנחנו יכולים וצריכים לקחת אחריות על חיינו וגורלנו. ככל שננקוט במיגון הראוי, נמלא את חיינו בעיסוקים בעלי תוכן ומשמעות המביאים לשמחת הלב *) – תיקל לנו ההתמודדות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      *) וסימנך: 'מע"ש' – מיגון, עיסוק, שמחה 🙂

  7. "לא ציפינו שזה יקרה אחרי 6 שנות לימוד בישיבה"???
    כמה דברים יש חי חהגיד על המשפט הזה.
    דבר ראשון – אתם מנותקים מהתלמידים שלכם. התלמידים שלכם מכירים סרטונים כאלה, הם הראו בעצמם שהם יודעים איך זה עובד, ואתם במשך שנים לא חשבתם שזה אפשרי בכלל. זה קורה וקרה אצלכם בישיבה והצוות לא העלה על דעתו בכלל.

    דבר שני – אם אחרי 6 שנים זה קרה, כנראה שלא באמת נגעתם בנושא הזה במשך השנים הללו. לא חשבתם שזה אפשרי בכלל, לכן לא אמרתם שהדבר הזה פסול.

    אנחנו (אני בן 22) ספג את כל מה שאתם פספסתם, כי לא חשבתם שזה אפשרי, כי לא הכרתם אותנו ולא חינכתם אותנו להתמודדות הזו, והיום אנחנו צריכים להתמודד עם זה בעצמנו אחרי שחשבנו שזה אבוד (כי זה התחיל בגילאים צעירים מדי)

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 973 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: