פותח חזית | משה גרנות  

 

סיפור חייו של שייקה גביש, מפקד חזית סיני במלחמת ששת הימים, הוא סיפור של הצלחה נטולת מקורבים ומרפקים, שמצייר את המדינאים והמצביאים גם ברגעיהם הקטנוניים 

אדוםסדין אדום

סיפור חיי: מהפלמ"ח ועד בית הפלמ"ח

שייקה גביש

כנרת, זמורה–ביתן, 2016, 287 עמ'

הישגיו בצבא ובאזרחות של האלוף שייקה גביש, כפי שעולה מהאוטוביוגרפיה שראתה כעת אור, הם תוצאה של מאמץ אישי נטו, ללא קשרים בצמרת. ההישגים הרבים ויוצאי הדופן הושגו למרות נקודת הפתיחה הלא מבטיחה שלו – אביו היה עגלון בתחילת דרכו בארץ – ולמרות שהביע תמיד את דעתו, שלא אחת נגדה את דעתם של הממונים עליו, אלה שבידם המפתח לקידום צבאי ואזרחי.

הוא לא ביקר את ישראל גלילי בבית החולים, ולא היה חבר של חיים בר–לב כמו דוד אלעזר – שני כשלים בתחום הפרוטקציה שיכלו לקדם אותו למשרת סגן הרמטכ"ל, ומשם לרמטכ"לות. אמא שלו לא הייתה חברה של דוד בן גוריון, כמו אמו של אסף שמחוני, הוא לא היה יקירו של משה דיין כמו אריק שרון. אדרבה, כשהיה צורך הוא החציף פנים לשרים ולמפקדים שמעליו. מעולם לא הקיף עצמו בעיתונאים וסופרים כמו ישראל טל, אריק שרון ואורי בר–און – מה שהשיג בחייו הוא השיג ביושר, בחריצות ובתבונה צבאית נדירה.

המחבר מתאר את עלילותיו בפלמ"ח, שלשורותיו התגייס ב–1943, שנתיים אחרי ייסודו. שייקה השתתף בלחימה נגד כוח קאוקג'י בטירת צבי ובמשמר העמק ונפצע קשה בקרב עקוב מדם במלכיה. הוא מודה ביושר שהפציעה גרמה לו להקלה נפשית לנוכח האבדות הקשות (22 הרוגים וכמאה פצועים). כקמב"ץ גדוד 3 יצא שוב לשדה הקרב, הפעם בלוד, שם צפה במראה הקשה של אלפי ערבים מתפנים מהעיר.

הפלמ"ח פורק כידוע על ידי בן–גוריון, לא מטעמים ממלכתיים (צבא אחד בלי מיליציות), אלא מטעמים פוליטיים: הפלמ"ח היה מזוהה עם אחדות העבודה, ולא עם מפא"י. גביש הפר פקודה והשתתף במצעד המחאה של הפלמ"ח. מפקדי החטיבות הודחו משום כך, אבל שייקה רק קיבל נזיפה.

אתנחתא בחיים הסוערים של שייקה הזדמנה לו כאשר נשלח ללמוד בבית הספר הגבוה למלחמה בפריס. הוא הוצג שם בדרגה פחותה מדרגתו, אך בסוף הקורס התאמתו חשדותיו – המארחים ידעו בדיוק מיהו ואת תפקידו בחזית במבצע סיני וחבריו לקורס העניקו לו מתנה פרדה מרגשת. כשחזר משם מצא לפניו פרוטקציה שלא ביקש: בן–גוריון רצה להעניק לרב גורן דרגת אלוף; צבי צור, הרמטכ"ל, התעקש בתמורה שגם גביש בן ה–38 יקבל דרגה זו, וב–1965 אכן התמנה לאלוף פיקוד הדרום.

חלש‭ ‬על‭ ‬המערכה‭ ‬המורכבת‭ ‬ביותר‭ ‬שהייתה‭ ‬לצה‭"‬ל‭ ‬מעודו‭. ‬גביש‭, ‬בשורה‭ ‬העליונה‭ ‬משמאל‭, ‬עם‭ ‬ראש‭ ‬הממשלה‭ ‬דוד‭ ‬בן‭ ‬גוריון‭ ‬וצמרת‭ ‬משרד‭ ‬הביטחון‭, ‬1961 צילום‭: ‬משרד‭ ‬הביטחון‭, ‬לע‭"‬מ

חלש‭ ‬על‭ ‬המערכה‭ ‬המורכבת‭ ‬ביותר‭ ‬שהייתה‭ ‬לצה‭"‬ל‭ ‬מעודו‭. ‬גביש‭, ‬בשורה‭ ‬העליונה‭ ‬משמאל‭, ‬עם‭ ‬ראש‭ ‬הממשלה‭ ‬דוד‭ ‬בן‭ ‬גוריון‭ ‬וצמרת‭ ‬משרד‭ ‬הביטחון‭, ‬1961
צילום‭: ‬משרד‭ ‬הביטחון‭, ‬לע‭"‬מ

קריסת הצמרת

בתפקידו כאלוף פיקוד דרום גביש היה עֵד למסכת שלמה של אי הבנת המצב מצד הממונים עליו בצבא ובדרג המדיני: אהרן יריב, ראש אמ"ן, לא האמין שתפרוץ מלחמה מצד מצרים השקועה בבוץ התימני; האלופים דדו ונרקיס מתנגדים לגיוס מילואים לנוכח זרימת הצבא המצרי לסיני; יצחק רבין, הרמטכ"ל, מציע הצעת נפל לכבוש את עזה כקלף מיקוח לפתיחת מצרי טיראן והוא גם קורס ברגעים הקריטיים ואינו משמש מופת למנהיגות. בן–גוריון נוזף בשייקה ובשאר האלופים, הששים לצאת לקרב מול הצבא המצרי האדיר ללא גיבוי של מעצמה זרה; אשכול מוכיח בורות בסדרי גודל של הצבאות ובמהלכי מלחמה; עזר וייצמן, קצין אג"ם, מגלה פזיזות מסוכנת, ושייקה מציע לרמטכ"ל למנות מעליו את האלוף בר–לב לסגן הרמטכ"ל. דיין הפסימי, בינתיים ללא תפקיד, מנבא שיהיו 20,000 אבדות בקרבות, ויהושפט הרכבי דיבר על מספר כפול מכך. לעומת הדרג הפוליטי, רוב אלופי צה"ל משוכנעים שיש סיכוי טוב להתגבר על צבא מצרים ולמגר אותו, וככל שההמתנה נמשכת כך נראה להם שהסיכון במהלך ההכרחי הולך וגדל, וכל זאת לנוכח ההססנות של שרי הממשלה.

מעודד על ידי צמרת צה"ל, המנבאה את מיגור הצבא המצרי, דיין מבקש לקבל את פיקוד הדרום (עם התהילה ההיסטורית שעשויה להתלוות לכך), ורבין נאלץ להסכים. לנוכח התפנית הזאת גביש מחליט להתפטר, אלא שאז מוקמת ממשלת האחדות – דיין מונה לשר הביטחון ומנחם בגין מונה לשר בלי תיק, ושייקה גביש נשאר בתפקידו כאלוף פיקוד הדרום.

הנבואות השחורות של דיין והרכבי אמנם לא התממשו – על אף האבדות בנפש, האויב ספג הרוגים רבים, אלפים מחייליו נשבו וכלים רבים נלקחו שלל. המלחמה נמשכה ארבעה ימים, וכל סיני עד שארם א–שיח ועד התעלה, שטח גדול פי שלושה משטח מדינת ישראל, נכבש על ידי צה"ל – אבל זה היה רחוק מלדמות ל"טיול".

שייקה גביש חלש על המערכה הגדולה ביותר והמורכבת ביותר שהייתה לצה"ל מעודו. התמרון בתוך מכלול אדיר כזה של כוח צבאי דורש לא רק גאונות אסטרטגית, אלא גם אישיות המקרינה סמכות. גביש מתאר בפרוטרוט את מהלכי הקרבות ואת מעורבותו האישית בכל מהלך. הוא היה מפקדם של שלושה אלופים (שווים לו בדרגתם!): ישראל טל, אריק שרון ואברהם יפה, שכל אחד מהם פיקד על אוגדה, כל אחד מהם בעל רקורד צבאי מרשים, ובעקבות כך גם בעל אגו לא מבוטל. לפקד עליהם מבלי שתהיינה חריקות (למעט התנגשות זניחה אחת עם אריק שרון) – זאת הצלחה אדירה שיש לזקוף לזכות אישיותו, ניסיונו ויכולותיו של שייקה גביש.

חסינים מהדחות

גביש מציין בנימה של אירוניה כי משה דיין, יצחק רבין ועזר וייצמן לא ביקרו בשדה הקרב. מי שכן ביקר היה חיים בר–לב, סגן הרמטכ"ל, שזכה בספר זה להערכה רבה. אריק שרון, שבהמתנה גילה עצמאות שנגדה פקודות, ובשל כך נקרא לסדר על ידי הרמטכ"ל, זוכה לשבחים על הקרב החכם והנועז במתחם אום–כתף – אבו–עגילה, מתחם שנחשב לבלתי חדיר, ועל השמדת היחידות המצריות. גם שמואל גורודיש, שאיתרע מזלו מאוחר יותר להיות מפקד פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים, מתגלה במלחמת ששת הימים כמפקד חטיבה אמיץ ומוכשר, ושייקה מזכיר גם כיצד זה הציל את חייו מפני שני חיילים סודנים שעמדו לירות בו באחת מגיחותיו אצל הגייסות.

לעומת זאת, גביש מצביע על טעויותיו של האלוף ישראל טל, ובעיקר על המחדל שלו בעניין "התמסחים" שרכש שייקה מצרפת, ואשר נועדו לשמש מעבירי טנקים בתעלה במלחמת יום הכיפורים. טל עצמו זלזל בהם, והעדיף על פניהם את גשר הגלילים שהכזיב (עמ' 214). מפקד חטיבה 520, אלחנן סלע, שנעדר ונאלם בעצם המערכה, הודח על ידי שייקה גביש. כשהתכוון יותר מאוחר, בימי מלחמת ההתשה, להדיח את אורי בר–און, מח"ט 401, אשר "יזם" התגרות במצרים שגרמה למותם של 15 חיילים, הסתבר לו שמי שמקורב למשה דיין חסין מהדחות.

דיין שאינו זוכה לשבחים על תפקודו (את תוכנית המערכה במבצע סיני הוא רשם על קופסת סיגריות…), מתגלה גם כהפכפך בהחלטותיו: הוא הרי דרש לא להגיע אל התעלה, אבל לאחר מעשה קבע שחצי התעלה היא שלנו ושלח לוחמים לשוט בסירה על התעלה עם דגל ישראל. גביש הזהיר את דיין שזו משימת התאבדות, ובאמת נפתחה עליהם אש תופת שגרמה לנפגעים ולשבויים.

לצד הביקורת על אחרים, גביש אינו חס גם על עצמו ומתאר את טעויותיו. למשל, ההימנעות מכיבוש פורט–פואד, שייתכן שהיה חוסך חלק גדול מאבדות מלחמת ההתשה; הוא טעה לחשוב שאחרי המפלה הגדולה של המצרים הם לא יעזו לפתוח שוב במלחמה נגד ישראל.

ב–1970 השתחרר שייקה גביש מצה"ל. הוא לא העלה על הדעת לפנות לפוליטיקה, אלא נענה לפנייתו של מאיר עמית לתרום את יכולותיו ל"כור" (18 שנים) ואחר כך לבית הפלמ"ח שהיה בין מייסדיו, ובהמשך לעמותת דור הפלמ"ח, מוסד אשר מנציח אנשי פלמ"ח, גח"ל וניצולי שואה שנהרגו בקרבות. במלחמת יום הכיפורים הוא נקרא לדגל, ובתור קצין מילואים הוטל עליו לפקד על גזרת שארם א–שייח'. נראה כי ממרום גילו (באוגוסט 2015 מלאו לו 90) יכול שייקה גביש להביט אחורה בסיפוק אדיר על התרומה האדירה שתרם למדינה.

ד"ר משה גרנות הוא סופר, מסאי ועורך. ספרו האחרון "האי" ראה אור לאחרונה בהוצאת מעיין

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 במרץ 2016,ב-ביוגרפיה, גיליון צו תשע"ו - 972. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: