מלחמות החרב והמילה | שלום רוזנברג

 

מימי האבות והמגילה, דרך הרמב"ם והאברבנאל ועד 
ימינו אלה, האנטישמיות פושטת ולובשת צורה 

"אנטישמיות" היא מילה מודרנית המתייחסת לתופעה מיוחדת של הדורות האחרונים, אלא שהרבה ממרכיבי נוסח מודרני זה של הרוע קדומים וכבר מופיעים במקרא וכמובן במגילת אסתר.

הרמב"ם ב"איגרת תימן" התייחס אף הוא לשנאת ישראל. איגרת זאת היא תשובת הרמב"ם לפנייתו של ר' יעקב בן נתנאל נגיד יהודי תימן, בשעת מצוקה איומה. יהדות תימן התייסרה אז בין פטיש גזרות השמד (1165) והרדיפות הדתיות שבראשן עמד "הפושע", יהודי מומר, לבין סדן משיחיות השקר שהתפתחה אז. המצב השתנה רק כאשר השושלת הפאטימית, השיעית, הוחלפה בשושלת האַיוּבית (1174), שעליה הייתה לרמב"ם השפעה רבה.

מערכה דתית

האיגרת היא אריגה של דברי נחמה, עידוד, הוראות הלכתיות מעשיות ותקווה. בפתח האיגרת בקשה: "ועתה אחינו, חייבין אתם להטות אוזנכם ולשמוע מה שאסדר לפניכם ותלמדוהו לטף ולנשים כדי שיתקיים להם מה שהסתפק מאמונתם ויתחזק בנפשותם האמת שאין לזוז ממנה, ויצילנו הבורא ויצילכם מן הספק". אנא, נטה אוזן גם אנו, בייחוד באותם קטעים שבהם חורג הרמב"ם מהסיטואציה שלפניו ודן בשאלה הרחבה יותר של "אנטי–יהדות", וארשה לעצמי לכתוב – למרות פער הדורות –  "אנטישמיות".

אכן, שנאת ישראל לפי הרמב"ם היא יותר דתית–פילוסופית מאשר כלכלית או פוליטית. שורשה בקנאה הדתית בעם המחזיק בתורה: "ומפני שייחד אותנו הבורא… התקוממו כל האומות עלינו בעבורה על צד קנאה ורשע ונחלצו מלכי הארץ להילחם בנו בגללה… לחלוק על ה'". קנאה/שנאה זאת הולידה שתי אסטרטגיות. מצד אחד, "אין לך זמן מאז שניתנה לנו תורה עד זמננו זה, שכל מלך עכו"ם רשע, כובש, אנס… תחילת כוונתו ודעתו [הייתה] לסתור תורתנו ולהפך דתנו באונס, בניצחון ובחרב, כמו עמלק… ונבוכדנאצר וטיטוס ואדריאנוס". באסטרטגיה אחרת נקטו "המחודדים משאר המלכויות והחכמים מיתר הלשונות כמו הארמיים והפרסיים והיוונים… שמו כוונתם לסתור דתנו ולהפר תורתנו בטענות שטוענין עליה… ולמחות עקבותיה בחיבוריהם כמו שהתכוונו האנסים במלחמותיהם".

אכן, מאז ועד היום הזה, אלה הם שני ממדי מאבקנו. הממד הראשון הוא ממד החרב, המערכה הצבאית וגם הכלכלית והמדינית. בממד השני שולטת המילה, המאבקים האידיאולוגיים, המשפטיים, הרטוריים ואף הסאטיריים. את זאת ידענו מאז ימי האלילות, אולם, מוסיף הרמב"ם, "אחרי כן נתחדשה כת אחרת שהרכיבה עניינה" משתי האסטרטגיות, ויכוחים ורדיפות גם יחד. "כת" זו רמוזה, לפי המסורת, בדברי דניאל (יא, יד): "וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ" – זו הנצרות. הפסוק מדניאל מצביע על המיוחד שבנצרות הטוענת שהיא היורשת הלגיטימית של התורה. הנצרות הוסיפה קומה "חדשה" לברית עם ישראל, שלדעתה נדחה ממעמדו. ארשה לעצמי להוסיף שהאסלאם נקט אסטרטגיה הפוכה, וטען שההתגלות האוריגינלית היא זו שבידו, והמקרא אינו אלא נדבך סורר שאנו היהודים זייפנו בהדרכתו של עזרא הסופר.

חיפוי על עיוותים

דברי הרמב"ם מהדהדים עד ימינו אנו בכתביהם של הוגים שונים. בולט ביניהם דון יצחק אברבנאל בפירושו על ישעיהו. אברבנאל חוזר על דברי הרמב"ם, אך בנימה שונה, שבה מתבטאות חוויות דורו על הנצרות והאסלאם: "לפי שהאומות היום הזה… מהם יכריחו דתם לא מוויכוח, שלא יחפוצו בטענות, אבל יאמרו שמי שיסתור דתם יהרגוהו, וזה עניין אומת ישמעאל. ומהם, יעשו להכרחתה ויכוחים וטענות והיקשים עיוניים, וזה עניין חכמי אדום [הנוצרים] שנתייסדו בחכמת הדבור [=הלוגיקה]". וכאן הוא מצטט את דרשת הרמב"ם: "לכן אמר הנביא כנגד שניהם 'כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח' בדרך מלחמה כמשפט בני ישמעאל, 'וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי' בדרך הוויכוח כמשפט בני אדום".

אברבנאל מוסיף את סיום הכתוב: לפי ש"זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם שלא יזיקם דבר לא בחיל ולא בכח ולא בטענות הלציות כוזבות". המילה "הלצה" –  בעברית הפילוסופית של ימי הביניים –  פירושה רטוריקה. מובאות כאילו "הוכחות", שבגלל שפתן, ניסוחיהן ו"סלוגנים" המתבלים אותן עלולות להפנט בני אדם ולהטעותם, כשבעצם הן רק מחפות על שקרים ועיוותים של המציאות, ערכים מושחתים ועמדות אבסורדיות ואי–רציונליות. שוב! כשאברבנאל מתייחס לאסלאם אין הוא מזכיר ויכוחים דתיים, אף כי היו כאלה. אולם, ההצלחה במלחמה ובכיבוש הייתה בעיני האסלאם ועדיין היא ההוכחה העיקרית לאמתותו. דבר שכשלעצמו מלמד רבות על טיבו של האסלאם.

היו אלה שתי מלחמות, מלחמת החרב ומלחמת המילה. הן חזרו לעולמנו במשנה כוח בנוסח אחר. כדי לעמוד עליהן מבקש אני להבדיל בין שני מושגים, הראשון, הפופולרי, הוא השטן. השני הינו הדמות הקבלית של ה"סטרא אחרא" (הצד–האחר). האנטישמיות הנאצית הייתה שטנית: היא סגדה ל"רוע" – אלימות, מלחמה ורצח. מהעבר השני, הקומוניזם היה ה"סטרא אחרא". בצביעותו הוא כיסה את הרוע במעטה של חסד וצדק כביכול. בעולם הקומוניסטי, הקדוֹשה הפכה לקדֵשה, והקדשה לקדושה.

אך האם כל זאת אינו נחלת העבר? לא! וכבר אמר לינקולן: אמנם לא ניתן לעוור את כל העולם כל הזמן, אך ניתן לעוור את כל העולם חלק של הזמן, וחלק של העולם – כל הזמן וגם היום. #

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 במרץ 2016,ב-גיליון צו תשע"ו - 972, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: