כיעור במקום פאר | שלומית‭ ‬רביצקי‭ ‬טור–פז‭ ‬ומשה‭ ‬(קינלי) ‬טור–פז

השמן והדם הנזרקים על בגדי הכהונה נועדו להזכיר לכהנים את המעמד המורכב שבו הם מצויים: לעולם במקום ההדר אורבת סכנת הגאווה

שני סוגים של תחפושות באו לעולם, הסוג המפואר והסוג המכוער. מצד אחד תחפושת שנראית נהדר אבל, אפעס, הופכת את המתחפש לקצת מכוער ומוזר, ומצד שני תחפושת שבה המתחפש נראה במיטבו, אלא שהוא לא באמת מחופש. דילמת המכשפה מול מלכת אסתר. גרגמל מול קאובוי.

כל הורה מכיר את הדילמה קורעת–הלב הזו שלפני פורים. עומדים הילד או הילדה מול הראי ובוחנים את התחפושת. היא  מיוחדת, אך מוזרה ומוגשמת; הוא מרשים – אך לא באמת מחופש. מה עדיף?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

הקדשה מלכלכת

במרכזה של פרשת צו עומדים אהרן ובניו הכהנים, הקרבנות שהם מקריבים ובאופן די מפתיע גם הבגדים שבהם נעשית עבודת המקדש. כאילו מאשררת הפרשה את חגיגות הפורים על תחפושותיהן הססגוניות, מבטלת את האמירה “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו“, ומכריזה: “הבגדים עושים את האדם“:

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ. וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים. וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה האֶת מֹשֶׁה (ויקרא ח, וט).

התורה בוחרת בבגדי מלכות. מלכת אסתר מנצחת. אהרן ובניו זוכים בתלבושת מרשימה אשר תייחד אותם בעבודתם, תבדיל אותם מכל העם ותגדיר באופן הבולט לכל צופה כי הם נבחרי הקב“ה ושליחי הציבור. אולם, שיאו של תהליך “ההתחפשות“ נמצא לקראת סיום הפרשה כאשר משה מושח בשמן ובדם ומקדש לא רק את אהרן ובניו אלא גם את בגדיהם:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ (שם, ל).

ניתן אך לדמיין את הסיטואציה הזו בעיני רוחנו. בגדי הכהונה המפוארים, על שלל האקססוריז של הכהן הגדול, מוכתמים בשמן ובדם. ההדר והיופי נעלמים. המפואר הופך מכוער. אמנם עוד קודם מרח משה דם על אוזן ובוהן ידיהם ורגליהם הימניות של הכוהנים, מעין מעשה רציעת העבד לעבודת עולם. אך אם קודם ניתן היה להמשיל זאת לאיפור סמלי, מעט אדום בצד הגוף, הרי כאן מדובר בהזאה מלאה על כל הגוף והבגדים.

לא זו בלבד; בבגדים מוכתמים אלה יישארו הכהנים למשך שבוע שלם לשמור את משמרת ה‘. נוכחותם של השמן והדם, על ריחם ומגעם, תלך ותעצים מיום ליום. היא תשלח את הכהנים למלא את ידיהם לעבודת ה‘, בחוויית התקדשות רב–חושית שבמרכזה השמן והדם.

מדוע נבחרים השמן והדם להקדשה זו?

תנובת הגוף

שמן המשחה כולל מרכיבים מבושמים רבים – מור, קינמון, קנה, קדה ושמן זית. מקומו של השמן, המשמש למשיחת כלי המשכן ומאוחר יותר למשיחתם של מלכים, ברור וטבעי. השמן, מאוצרותיה המלכותיים של הארץ, מסמל שפע וברכה. הזית, נסיך העצים, מעניק לו מהודו. צפחת השמן אשר לא תכלה ונס פך–השמן החשמונאי מהדהדים בזיכרון. ואכן, על פי מסכת הוריות (יא, ב), גם באותו שמן המשחה “שעשה משה במדבר“ נעשה נס ההתמלאות, ממנו נמשחו המשכן והכהנים “וכולו קיים לעתיד לבוא“.

השמן, הנבדל ממים, גם מסמל את הבדלתם של הכהנים מכלל ישראל. אם יש אי–נוחות מסוימת בבגדים ספוגי שמן הנלבשים למשך שבוע, הרי שהיא מתגמדת אל מול מעשה ההכתרה המקודש הצפון בהם.

אולם מה על הדם? ניתן לטעון כי גם הדם נמצא שם משום מעשה הקידוש וההכתרה – הדם שהוא ראי הנפש, הדם שהוא נוזל החיים. דם הלידה שיש בו תקווה וצמיחה– “בדמייך חיי“. דם הפסח המרוח על המשקוף שיש בו הצלה, ייחוד והקדשה. כך, השמן, תנובתה של האדמה, משתלב בדם, תנובתו של גוף האדם, ויחד הם משלימים תמונת אדם–אדמה המקיימת ברית משולשת בין הכהנים, הארץ המובטחת והקב“ה. ואולם, למרות האמור, האינסטינקט המקראי מקשר את הדם דווקא עם ההסתרה, מצוות כיסוי הדם, איסור אכילת הדם, כפרה שיש בה גם בושה על שום החיה שהחליפה את האדם בקרבנו. ההתהדרות בדם בדומה להתהדרות בשמן המשחה אינה מסתדרת עם המסר הכללי העולה מן הכתובים.

אם כך, נראה כי הדם הוא דווקא ניגודו של השמן ושניהם יחד משדרים מסר כפול ומורכב. באמצעות אהרן ובניו מעביר הקב“ה הנחיה ערכית לישראל: במקום הפאר, שם הכיעור. במקום ההדר, שם שוכנת סכנת הגאווה. על אהרן ובניו להפנים כי הם שליחי המקום ושליחי הציבור ובגדיהם אינם אלא כסות חיצונית. חווית ימי המילואים, המנוגדת כל–כך לטקס ההלבשה וההכתרה, מזכירה לכהנים ולעם כולו את אנושיותם, את חומריותם, את סופיותם. הכהנים ניצבים מול האמת המרה כי גם הם בני–אדם, המורמים מעם רק לצורך שליחותם.

ר‘ שמחה בונם מפשיסחא מספר על שני הכיסים שצריך לשאת כל אדם על בגדיו, ובהם שני פתקים – הפתק שבו נאמר “בשבילי נברא העולם“ והפתק השני שבו כתוב “אנוכי עפר ואפר“. השמן מזכיר לכהנים כי בשבילם נברא העולם, אך הדם מבקש לוודא כי על גבי הכותונת, מתחת לאבנט, לא נשכח גם הכיס השני. ואולי, אם היה לקח זה נלמד כראוי, הייתה נמנעת הפרשה הבאה, שבה באו שנים מהם אל מותם.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 במרץ 2016, ב-גיליון צו תשע"ו - 972 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: