הנוער הדתי איננו מוצא ריגוש מספק בעולם התורה וצורך 
בשל כך תרבות חיצונית, לעתים גסה ורדודה. הגיעה העת 
לחשוב כיצד לתת לכך מענה ולא לברוח מהבעיה

סרטון של חצי דקה שצילמו תלמידי כיתה י"ב בישיבה תיכונית בגוש דן הצית את הסערה. הסרטון, ששילב בין הומור גס ובין סצנה הלקוחה מתחום הפורנוגרפיה, הציף מחדש סוגיות רבות ומורכבות המוכרות לכל מי שעוסק בחינוך צעירים בציונות הדתית. בעיניי יש כאן הזדמנות לדיון.

ניתן, כמובן, לדון ולעסוק בחשיפה ההולכת וגדלה לתכנים פורנוגרפיים, ואולי כדאי גם לעסוק בסוגיית הדרך המקובלת כיום לחגוג את חג הפורים בישיבות התיכוניות ובאולפנות. אך אני סבור שהסרטון הזה מזמין אותנו לדיון רחב הרבה יותר, בנוגע לשאלת התרבות בחברה הציונית–דתית באופן כללי.

אני בוחר להתייחס כאן למיינסטרים של הצעירים הדתיים. לצורך העניין, בואו נשאיר "שוליים" של 10–15 אחוזים מכל צד. לטענתי, המסה המרכזית של צעירי הציונות הדתית בשנת תשע"ו חיה מתוך תודעה שהדת היא מקור בלתי נדלה של אמיתות גדולות, אמירות נכוחות ורעיונות נשגבים. עם זאת, בד בבד, אותם צעירים אינם מוצאים בדת, כפי שהם פוגשים בה כיום, מענה תרבותי–רגשי.

מורדים‭ ‬בחלוקה‭ ‬המוכרת‭ ‬שבין‭ ‬דתיות‭ ‬לחילוניות‭. ‬
בני‭ ‬נוער‭ ‬בירושלים‭, ‬2015
צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי

שלוש אפשרויות

ר' קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, חי באירופה שבין מלחמות העולם ועסק רבות בעולם החינוך. באחת מפסקאותיו המובאות בקונטרס "צו וזרוז" מבחין האדמו"ר בין שלוש אפשרויות שונות להתמודדות עם עולם הרגש ביחסו לעולם היהודי–תורני. אנסה בשורות הבאות לתרגם את דבריו.

האפשרות הראשונה, האפשרות הנשגבת ביותר לפי האדמו"ר, היא איחוד של תורת אמת עם שפה הנוגעת בנימי הנפש הדקים והרגשיים. זו אפשרות קשה ומרוממת, ודאי זו העדיפה עלינו, אנשים החפצים בקיום דבר ה' ועבודתו, אך יחד עם זאת מדובר באפשרות מורכבת מאוד. הסכנה שבהיחשפות לרגש היא ברורה, אך האדמו"ר טוען בתורתו שלא ניתן להתעלם מצורך הנפש להתרגש. "נפש האדם אוהבת להתרגש". לדבריו זו עובדה שאין אפשרות לחמוק ממנה.

באפשרות השנייה שהאדמו"ר מביא, האדם הדתי למעשה "חונק" את הצרכים הרגשיים שלו מתוך נאמנות בלתי מסויגת לעולם האמת הבית–מדרשי, ומתוך התעלמות מצורכי נפשו לתרבות הנוגעת בנקודות רגש עדינות. המחירים ברורים; הנפש נחנקת ומאבדת את אחד הכלים הבסיסיים שלה – הרגש. עם זאת, הרווח גם הוא ברור; הרגש הוא אזור דמדומים מסוכן. בלעדיו, לכאורה, ההליכה בדרך האמת של התורה פשוטה יותר.

האפשרות השלישית היא האפשרות שאולי ניתן לראות בה את בררת המחדל. כאן אנו למעשה נותנים דרור לרגש שלנו, וכך אנו מוצאים עצמנו מתרגשים מתכנים שמגיעים במובהק מחוץ לעולם התוכן של בית המדרש. אם נשתמש בשפה רוחנית–הלכתית, הרי שבאפשרות הזאת הרגש לרוב מופנה לעניינים נמוכים ושליליים.

אני סבור שהחלוקה הזו, שנכתבה לפני עשרות רבות של שנים, עודנה חשובה ונכונה. אני מציע לדייק בה את התמורות החברתיות שחלו בשנים האחרונות, ומתוך כך לגזור את המסקנות החינוכיות– חברתיות הראויות לנו.

אין מענה רגשי

התמורה החברתית–תרבותית המרכזית והמובהקת ביותר היא זו המאפשרת לאדם לאחוז באפשרות השלישית, בד בבד עם אמונה מוחלטת בבורא עולם ובתורתו. אם נביט סביבנו בכנות ובאומץ, ללא שיפוט חיצוני וביקורתי, נהיה מוכרחים להודות שהתרבות הציונית–דתית בשנת תשע"ו לא מייצרת לחץ חברתי שבעקבותיו צעירים צריכים להכריע בין קיום אורח חיים דתי לבין עולם רגש מתפרץ, המקבל את ביטויו מחוץ לכותלי הדת ואף במקומות הסותרים אותה.

אני פוגש בצעירים הללו יום–יום. מדובר בתרבות הולכת ומועצמת של צעירים דתיים המורדים בחלוקה המוכרת שבין דתיות לחילוניות. יש מי שעמלים בניסיון לנתח את ההבחנה בין המציאות הזאת לבין המסורתיות המוכרת, אך מצד האמת אני סבור שאין זה משנה; אם נביט נכוחה נבחין כי המציאות בפועל היא כזו המאפשרת לאחוז מזה וגם מזה. גם תורת אמת וקיום מצוות וגם עולם רגשי מתפרץ, תרבות חילונית, מלאת יצרים וריגושים בעצימות גבוהה. רגש שהדת, לכאורה, לא מציעה.

סרטון הפורים שהצבענו עליו בתחילת דברינו הוא הזדמנות טובה לקחת את חג הפורים של הצעירים והצעירות כמקרה בוחן חברתי. רבים מהמחנכים שפגשתי בשנים האחרונות ומהפעילים הבוגרים בתנועות הנוער לא רואים צורך לתת מענה רגשי לבני הנוער בליל פורים. גם מתוך אלו שנותנים מענה במסגרת בית הספר או תנועת הנוער, רובם נותנים מענה עד שעה מסוימת, ספק יודעים ומתעלמים ספק לא מתעניינים בעובדה שלאחר מכן, בשעות הקטנות של הלילה, רבים מן החבר'ה שלהם הולכים למלא את מצבור הריגוש שלהם במעשים הסותרים במאה ושמונים מעלות את דרכם החינוכית של מוריהם ורבותיהם.

ההסבר לסיטואציה הוא בדרך כלל ברור; המסיבות הדתיות, עם המוסיקה החסידית הקלאסית, לא נותנות מענה רגשי מספק לצעירים. הם מבקשים מוסיקה אחרת, סגנון אחר ודרך תרבותית אחרת. שיהיה ברור: לא מדובר בחבר'ה שפרקו עול. חלקם ספונים בהוויות אביי ורבא, מקפידים על קלה כחמורה בנושאים רבים. כאמור, לטענתי מדובר במרכז הכובד החברתי של הציונות הדתית.

הבלבול הזה שבו אנחנו עוסקים זר ומוזר לאנשי הרוח והתורה, ומתוך כך מוצאים עצמם הצעירים ללא מורי הוראה תרבותיים. הם מחפשים אלטרנטיבה רגשית ולא מוצאים אותה בין דפי הגמרא והשולחן ערוך. אפשר לזלזל בזה, כפי שמחנכים רבים עושים, אך לטענתי לא ניתן עוד להפנות מבט ולומר לחבר'ה – תסתפקו במסיבות דתיות, תתרגשו מבבא מציעא. זה לא תופס, וצריך לתת על כך את הדעת. אם ננסה להתייחס לתופעה על פי דרכו של האדמו"ר מפיאסצנה, אני מציע להעמיק פנימה ולנסות להבין את התופעה ומתוך כך להתאים לה מענה.

לגעת בבעיה

המענה הראשון שאני מציע הוא זה המכונה "חתירה למגע". אנשי חינוך דתיים לא יכולים להשאיר את הזירה התרבותית–רגשית בחלל ריק. דמיינו לעצמכם שאתם יושבים בשיעור תורה והרב מלמד מהלך מורכב, ובשלב כלשהו הוא מגיע לשאלה קשה, קושיה מאתגרת מדברי חכם זה על חכם אחר. האם היינו מקבלים אפשרות שהרב היה קם ועוזב את החדר לפתע פתאום? ודאי שלא.

אם כן, באופן של קל וחומר, לא ייתכן שנקבל בשלוות נפש את העובדה שאנשי חינוך ונשות חינוך מתעלמים באופן עקבי מהפער המובנה שישנו בתוך מערכת החינוך הציונית דתית בין תורת האמת השכלית לבין עולם הרגש הפנימי. לא ייתכן שאנחנו בורחים ממגע עם הבעיה, ומוצאים את אנשי החינוך רוקדים בליל פורים עם קהילותיהם לצלילי קרליבך ואברהם פריד בעוד תלמידיהם ותלמידותיהם גם יחד טועמים לראשונה בחייהם מן הטיפה המרה, ללא גבולות, ללא מורי כיוון, ללא התמודדות רוחנית בתוך הסיטואציה עצמה.

נכון, מי שיחתור למגע עלול למצוא עצמו בסיטואציות שאינן מוגדרות בצבעי השחור והלבן המשרים עלינו ביטחון. אין כאן רק אסור ומותר, טמא וטהור. התחום הרגשי הוא תחום אפור, תחום מורכב שבו אין פסיקה רק בין כשר לטרף. נכנסים כאן שיקולים הלכתיים ורוחניים מורכבים וסבוכים. נצטרך להעז להתמודד עם כל שאלה וכל תסבוכת. באומץ, בסבלנות, בתבונה ומתוך התייעצות עם גדולי תורה וענקי רוח.

מענה נוסף הוא זה המכונה "איקס פלוס אחד". אנשי חינוך נוטים לא פעם להגדיר דברים באופן אובייקטיבי, כפי שלא פעם הדברים מוגדרים בשפה ההלכתית הבית–מדרשית. תחום התרבות מצריך מאיתנו שפה אחרת, שפה שבה המדדים שלנו אינם מוחלטים בהכרח. עלינו לאמץ גם את שפת ה–X+1. בשפה הזאת, המבחן שעל פיו אנו בוחנים את המעשים שלנו הוא ביחס למשתנה הקיים. כלומר, אם נתרגם את השפה התרבותית בחברה מסוימת למשתנה בשם X, ההתקדמות שלנו תיבחן מעתה ביחס אליו ולא ביחס לתוצאה המקסימלית האפשרית.

זו שפה מורכבת, זה נכון. אבל החיים מורכבים, ואם לא ניתן כללים לפסוע בתוך משעול החיים המורכבים, אנו עלולים לגלות את עצמנו פוסעים בנתיב בינארי, שבו יש רק מקום לשאלת ה–0 ו–1, כלומר נתיב שבו יש רק נכון ולא נכון. ואם נחזור לניתוח שניתחנו לעיל, הרי שאנו חיים במציאות שאינה בינארית. לא עוד.

מענה שלישי הוא מענה של חוויה רגשית–רוחנית. כבר כמעט שלוש מאות שנה חלפו מאז פרצה לעולם מהפכת החסידות. רבות דובר על אודות החסידות והשפעותיה, עד שכיום היהדות כולה מדברת בשפה המורכבת מן החסידות והליטאיות. ברם, החסידות, ודאי זו שהצעיר הציוני דתי פוגש, מקבלת כיום כמעט רק פנים של לימוד בספר. מדובר בלימוד רגשי אמנם, אך האותיות הן אותיות, והספר הוא ספר.

*

המהפכה הדרושה לעולם הדתי היא מהפכת חיים של תרבות ורגש. דרושים אנשים שייתנו מענה חברתי מלא, מהפכה רוחנית שלמה. מה יהיה בה במהפכה? יהיה בה תרגום של התורה לשפת הרגש. לא רק בטקסטים ובמילים הכתובים בדיו שחורה, לא רק בדרך המוכרת. כל אלו יישארו, אך להם תתווסף תרבות שלמה, הכוללת הצגות תיאטרון, סרטים, שירים, מחזות, ריקודים, ספורט ועוד. תרבות של תורה. תורה של תרבות.

מדובר במהפכה של ממש. לא במהפכה שמסתפקת במילים, וככזו היא תיבחן במבחן המציאות. המהפכה הנדרשת היא מהפכה של אנשים שמאמינים ביהדות עד כדי כך שהם מוכנים ומעִזים להוציא אותה מכותלי בית המדרש ולהביאה באופן המלא והרחב ביותר עד למקומות הרחוקים ביותר. מהפכה של אנשים שכל כך מאמינים בתורה, עד שהם יכניסו אותה לכל מרחבי החיים באשר הם. בלי התנצלות ובלי "בערך". יהדות שתגיע לכל מקום, בהתלהבות וברגש. עולם התורה זקוק למהפכנים שלא רק ילמדו תורה, אלא ממש יחיו תורה. ועולם החינוך זקוק למחנכים שיסתכלו לצעירים בלבן של העיניים ויתמודדו איתם בהתמודדות הרגשית–תרבותית. מחנכים שיכנסו איתם למקומות האפלים ביותר, ויאירו אותם באור של תורה.

יואל פרנקנבורג הוא מנכ"ל המרכז החינוכי "שלבים". לשעבר רכז מחוז דן בתנועת בני עקיבא

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016