צא ולמד משושן הבירה | דוד מ' פויכטונגר  

 

קריאה במגילה ובמדרשי חז"ל מראה כיצד בבסיס הדרמה הפורימית ניצבת תשתית לקיום יהודי–קהילתי בשעת הסתר פנים. על הפן החיובי שבמלכות אחשוורוש

במקומות רבים עומדת ירושלים כניגוד המוחלט של מספר ערים, המשמשות אבטיפוס לסוג מסוים של התנהגות או התנהלות. הגמרא מצביעה על ירושלים העומדת בניגוד לרומא, הן בהיבטיה הדתיים והן ביחס לכינון חוק ומשפט. אתונה ניצבת, אף היא, מנגד לירושלים. בעוד הראשונה מייצגת את היסוד האוטונומי המשקף את הדפוס התבוני שבאדם, הרי שירושלים מייצגת את ההטרונומי, עולם הרוח – הדת והמסורת העומדות אף הן כתשתית לציביליזציה האירופית, כפי שטענו הוגי דעות כדוגמת ליאו שטראוס.

קריאת מגילת אסתר מציירת את שושן כעיר וכתרבות פוליטית, העומדת אף היא כנגד ירושלים. אך דומה כי מחברי המגילה ומפרשיה לא ביקשו להציג את שושן כהופכית מבחינה מוסרית לירושלים בלבד אלא דווקא כמשלימה, כזו הבאה לחזק את הממד הפרגמטי והפוליטי של הקהילה היהודית בגולה העומד מול הקהילה האידיאית הרוחנית הירושלמית. דווקא דרך ההנגדה משמשת מגילת אסתר מורת דרך לקיומה של הקהילה היהודית כארגון פוליטי המצוי תחת חסותה של מדינה נוכרית ובהעדרה של עצמאות מדינית יהודית.

עיר‭ ‬משלימה‭ ‬לירושלים‭. ‬יהודים‭ ‬מתפללים‭ ‬בקבר‭ ‬דניאל‭ ‬הנביא‭ ‬בשושן‭, ‬איראן‭ ‬2008 צילום‭: ‬אי‭.‬פי

עיר‭ ‬משלימה‭ ‬לירושלים‭. ‬יהודים‭ ‬מתפללים‭ ‬בקבר‭ ‬דניאל‭ ‬הנביא‭ ‬בשושן‭, ‬איראן‭ ‬2008
צילום‭: ‬אי‭.‬פי

קבלה מרצון

הסימן הבולט ביותר לשונותה של המגילה משאר ספרי התנ"ך בא לידי ביטוי בהעדר שמו של הקב"ה. אם הנהגתו של ריבון העולם ניכרת – או לפחות קיימת במרומז – בשאר הכתובים שבתנ"ך, הרי שהעדר ציונו במגילה הופך את המגילה למסמך בעל משמעות מיוחדת, אחרת. כל אירועי המגילה נצבעים אמנם באופן "טבעי" ומצטיירים כנתונים בידי אדם – ואין זה משנה מי הם הגיבורים האמיתיים של הדרמה המלכותית הזו – אולם ממבט נסתר דווקא העדר שמו של הקב"ה מציב את האדם במקום מרכזי מבחינה תיאולוגית.

כך למשל היגון על אובדן בית המדרש הניכר באופן בולט במדרשי חז"ל על המגילה. ההנגדה בין הקדושה הירושלמית לרוח התאווה ושכרון החושים השושנית בולטת הן ברובד החיצוני של הקריאה והן ברובד הנסתר מהעין. השימוש ב"כלים מכלים שונים" ולבישת המלך הפרסי את בגדי הכהונה רק מעצימים את תחושת הצער והיגון על אובדן הדרך הדתית והמדינית. כל פרט ואזכור של סגנון שלטונו של אחשוורוש מזכירים לחז"ל את ההיפוך המוחלט – מלכותו של הקב"ה. והנה דווקא מתוך נקודת המוצא הזו אנו עדים למגוון פרשנויות של חז"ל שדווקא רואות את האור החיובי שבמלכות הפרסית אשר בתוכה מתרחשת הדרמה. עושה רושם כי חכמים רואים בסיפור זה הזדמנות לזהות את נקודות האור באפלת הגלות, נקודות שיוכלו לשמש עבורם תשתית ליצירתם של חיים קהילתיים עשירים ותוססים. נציג להלן מספר דוגמאות המאירות את העניין מנקודת המבט החיובית.

עם סיומן של הדרמות הפוליטיות בממלכת אחשוורוש נאמר כי "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם… להיות עושים וכו' ". הגמרא במסכת שבת מציגה את שתי המילים "קיימו וקיבלו" כקבלה מחדש של התורה שניתנה כבר בהר סיני. מדוע נדרשו חכמים לפרש זאת? דומה שלחכמים הייתה קשה העובדה כי התורה שהוענקה בהר סיני לא ניתנה מתוך חירות אמיתית (שבת פח, א):

"ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורהמוטב, ואם לאושם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר.

חוזה שנעשה מתוך כפייה, דינו להיבטל. חכמים ביקשו לאתר את האירוע המכונן שיהווה בסיס לקבלתה מחדש של התורה, קבלה שתהא מתוך רצון חופשי, וולונטריות מוחלטת. רק כך ניתן יהיה לכונן מערכת יחסים בריתית ראויה של מחויבות האדם לריבון העולם.

מגילת אסתר מנקזת את כל הרכיבים שיכולים להביא אליה את קבלתה מרצון של התורה. שלל אירועים פוליטיים נעדרי כל התערבות גלויה של הקב"ה, המתרחשים על פני הרצף ההיסטורי האנושי, מביאים את היהודים להכיר שיש בעל בית לבירה. קבלת התורה באופן גלוי ומרשים מאת הקב"ה במסגרת הברית בהר סיני יכולה להביא לידי שבר גדול, וחטא העגל יוכיח. אולם קבלת התורה מתוך הבנה אנושית כי מאחורי הבמה ישנו מי שאחראי על ההתפתחות ההיסטורית, זה כבר סיפור אחר, מהותי ומשמעותי יותר. קבלתה מחדש של התורה – על כל משמעויותיה – היא תרומה משמעותית לעיצובו של הקולקטיב היהודי אשר חי בעולם נעדר התגלות. רק מודעות עצמית מתוך רצון ולא מתוך הכרח היא היכולה לשמש בסיס להמשך קיומו, גם בהעדרה של עצמאות מדינית.

ארגון פוליטי

דוגמה נוספת. "שבעת טובי העיר" היא שיטת הנהגה יהודית–מקומית המתוארת באריכות בהלכה, שיטה שעוצבה לפי עקרונות השלטון המקראיים. מוסד טובי העיר היה בסיס ההנהגה הקהילתית ואף התווה נתיב להנהגה כלל–לאומית מתקופת בית שני ועד ימינו. המעניין הוא שהמקור הרעיוני והמקראי לכינונה של הנהגה פוליטית–משפטית מעין זו הוא דווקא ממגילת אסתר: "והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן – שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות".

גוף זה היווה  הגוף היועץ הקרוב ביותר למלך. אמנם המדרש מציג את שמותיהם של יועצי המלך כעומדים בניגוד מוסרי ודתי לבית המקדש וסדרי העבודה שבו (מגילה יב, א), ואולם ייתכן שהישענותם של חכמים על מנגנוני המנהל המסודרים של הנהגת המלך כהשראה להנהגת הקהילה מהווה גם פתח להתנהלות פוליטית–ארגונית ראויה. אולי בשל כך עורך התלמוד הקדיש בפרק הרביעי של מסכת מגילה את רובו לגבולות סמכותם של שבעת טובי העיר בכל הנוגע לניהול ענייני הקהילה.

הבה ניקח רעיון נוסף. שליטה על 127 מדינות מחייבת סדרי ניהול נוקשים על מנת לשמור על יציבותה של הממלכה. מסתבר כי מלאכת שליחת האגרות בידי השליחים היא זו אשר באמצעותה מצליח "מרכז העצבים" הפוליטי לשמור על היציבות הנדרשת. אולם איך מאפשרים את כינונם של מנגנוני מנהל תקינים כאשר הגיוון האתני הוא כל כך גדול, וריבוי השפות עלול להיראות כמכשול ליציבות הפוליטית? כותבי המגילה מדגישים מספר פעמים כי המכתבים שנשלחו לכל רחבי הממלכה הותאמו לשפתם של המקומיים: "מדינה ומדינה – ככתבה, ועם ועם כלשונו". לא זו אף זו: "ואל היהודים ככתבם וכלשונם". לאמור, המלכות מכירה בקבוצות האתניות השונות ומאפשרת לכל אחת להמשיך לדבר את שפתה, לקיים את אורחות חייה, ויחד עם זאת תובעת מהן את המחויבות הפוליטית–אזרחית לממלכה.

מסתבר כי אותה מציאות אתנית מורכבת אינה מסתכמת בפוליטיקה של הכרה בזכות הקבוצות לחיות לאור התרבות שלהן, אלא תובעת גם סדרי הנהגה המבוססים על הסכמות הדדיות. הגמרא במסכת מגילה (יב, א) מצביעה על הסכמה שהתקיימה בין הקבוצה הפרסית לקבוצה המדיית – כנראה קבוצות השליטה המרכזיות בממלכה: "אמר רבא: אתנויי אתנו בהדדי: אי מינן מלכי – מינייכו איפרכי, ואי מינייכו מלכי – מינן איפרכי". על פי ההתניה ההדדית שנקבעה בהסכם הפוליטי, אם המלך ימונה מהקבוצה הפרסית, היועצים/השרים ימונו מתוך הקבוצה המדיית ולהיפך. הנה לפנינו שיתוף פעולה מוסדי ומהותי בין הקבוצות האתניות השונות לשימור עצמתה ויציבותה של הממלכה הפרסית האדירה.

*

הדרמה הפורימית שלה אנו עדים אינה אפוא רק סיפור מגוחך על מלך שיכור וחסר עמוד שדרה הנתון לתהפוכות הגורל (תרתי משמע) וגם לא סיפור אכזרי על גורל יהודי אבוד, אשר בחסדי שמים נסתרים מצליח להיגאל. חכמים מבקשים להצביע כי דווקא סיפור המגילה הוא הריאלי, היומיומי והפרגמטי המאפיין את חיי הקהילה היהודית ואולי אף את חייה של מדינת ישראל אשר אינה חווה את התגלותו המפורשת של הקב"ה. קיימת כאן קריאה תיאולוגית המבקשת להאמין במעשה הפוליטי–אנושי ולהנציח אותו. אין זו קריאה המצביעה על אתחלתא דגאולה אלא קריאה צנועה יותר, כזו המאמינה כי כינונם של מוסדות ותרבות פוליטית בעידן שבו קיים הסתר פנים הוא הוא הדבר החשוב והמשמעותי.

קבלת התורה בשנית מתוך רצון אמיתי ומודעות עצמית גבוהה והתקנת סדרי ממשל ומנהל ראויים המכירים בשונות החברתית והאתנית הם הערובה להצלחתה של הקהילה/המדינה היהודית בעולם פוסט התגלותי.

ד"ר דוד פויכטונגר הוא ראש החוג לאזרחות במכללה האקדמית הרצוג ומלמד פילוסופיה פוליטית יהודית באוניברסיטה העברית

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 במרץ 2016, ב-גיליון ויקרא תשע"ו - 971 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: