לשחד את השמים? | שלום רוזנברג  

 

במהלך ההיסטוריה קרה שהדת גויסה כדי להקהות פשעים, ומעשים טובים כיסו על חטאים קשים. הרהורים על השוחד התיאולוגי

בפרשת "ויקרא" קוראים אנו על עבודת הקרבנות. בעולם האלילי היו הם מעין "שוחד" שניתן לאלים – כך, למשל, האלים האצטקיים במקסיקו היו זקוקים לקרבנות אדם, ובמיוחד ללִבותיהם, כדי להבטיח את המשכיות מחזורי הטבע. ההתנגשות עם המקרא הייתה אפוא בלתי נמנעת.

משמעות הקרבנות במקרא שונה לחלוטין מזו האלילית. על כך למדנו בתהילים נ"א: "זִבְחֵי אֱ–לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ–לֹהִים לֹא תִבְזֶה". הקרבן אינו אלא סמל. הבורא אינו זקוק ל"שוחד" העלוב שהאדם מסוגל לתת לו. הוא רוצה את "לבו" של האדם, אבל לא את הלב האצטקי, אלא הלב היהודי.

מלוא משמעותו של הבוז הנבואי כלפי השוחד בא לידי ביטוי בפסוק קלאסי, המהדהד בתפילותינו: "הָאֵ–ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים י, מז). המשך הפסוק מצוי בדברי רבי אלעזר הַקַּפָּר (אבות ד, כב): "… הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ…".

הא–ל ש"לֹא יִקַּח שֹׁחַד"? כמה מוזרה אמירה זו! וכדברי הרמב"ם בפירושו לדברים אלו של רבי אלעזר: "זה מן השטות". אפשר לפרש פסוק זה כשריד במלחמה כנגד האלילות שבה כבר ניצחנו עד כדי כך שאמונות טפלות אלו נשכחו זה מכבר. או שמא היה זה לא יותר מאשר אמצעי רטורי כדי להדגיש את הצדק שבמשפט האלוהי. ואולי כדאי לנסות גישה אחרת ולחשוף, בעקבות הרמב"ם, מה מתרחש במעמקי הנפש האנושית בתחום זה.

רישיון לחטוא

כדי להאיר את הבנתו של הרמב"ם אזדקק לדברים ששמעתי לפני שנים מפרופ' מרדכי ניסן, חוקר ההתנהגות המוסרית. באחד ממחקריו חשף פרופ' ניסן תופעה פסיכולוגית חשובה. יש והאדם מנהל במכמני לבו מעין הנהלת חשבונות מוסרית. לפעמים הוא מגיע למסקנה שהיות שבחשבונו בבנק האתיקה האישית הצטברה כמות הגונה של זכויות, מותר לו "קצת" לחטוא. החטא יתקזז עם כמה מהזכויות. כאן נעוצות, לפי הרמב"ם, מהותו וסכנתו של השוחד: "וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" –  "עניינו… שוחד הטובות כמו שיעשה אדם אלף טובות ורעה אחת, שלא ימחול הש"י מעבירה ההיא לרוב טובותיו".

מהו השוחד התיאולוגי שאני יכול לכאורה לתת לקב"ה? כמובן, מצוות ומעשים טובים. הללו עלולים להיהפך לרישיון לחטוא, או רישיון להמשיך לחטוא. הביטוי ההיסטורי הקיצוני ביותר לשוחד מעין זה התרחש בשלהי ימי הביניים, במכירת ה"מחילות" על חטאים עתידיים על ידי הכנסייה הקתולית. נוצרה כך ברית "קדושה" בין הון לכפרה, תופעה שביטאה את השקיעה המוסרית של הנצרות הימי הביניימית.

על גרסה נוספת של שוחד תיאולוגי קלאסי העמיד אותנו הרמב"ן בפירושו לדברים (כג, יט): "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱ–לֹהֶיךָ… כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ–לֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם". הרמב"ן, צופה ער למנהגי דורו, כותב:

הזונות יעשו באתנן שלהם מצוות, חושבות לכפר על חטאתןולכך אסרה תורה אתנןכי עתה יוסיפו לחטוא בהן. וכן עניין מחיר כלב, בעבור כי הצדים בכלבים ושומרי החומות יגדלו כלבים עזי נפש מזיקים את הרבים, וידירו [=ינדרו לכנסייה] במחיריהם [=בשווי הכלבים] להיות כוֹפֶר לנפשם.

רעיונות אלו בוטאו בצורה דומה במדרש אחר (שמות רבה לא, יז) בעזרת משל עממי עתיק ("משל הדיוט"): "מנאפת בתפוחים [באתנן תפוחים] וחולקת לחולים". שם משתמשים החכמים בפסוק "אופטימי" במשלי (כח, ח): "מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ". המדרש קורא את הפסוק באירוניה מרה: "ואיזה חוֹנֵן דַּלִּים? זה עֵשָו [=רומי]… והלא עושק דלים הוא!? אלא כגון הגמונים ודוכסים ואפרכין שהן יוצאין לעיירות וגוזלין ובוזזין וכשהם חוזרין אומרים הביאו לנו עניים ונפרנסם". השליטים הגזלנים מחלקים פרוטות לעניים כדי להכשיר ביזה ולטהר חטאים. מאז ועד היום!

דלת התשובה

שוחד לצורך כפרה שימש בשני הכיוונים. לפעמים הדת הייתה מגויסת כדי להקהות את הפשעים החברתיים, ולפעמים הפוך – מעשים טובים מסוימים באו לכסות על חטאים דתיים קשים. מנגנון שוחד–כפרה זה שעליו הצביע הרמב"ם מלווה אותנו, אולי, בכל תחומי החיים בתולדות מדינתנו. אכן, אנו מנסים היום לתקן את פשעי הדורות הקודמים בצבא ובמשטרה, כאשר בעלי הדרגות, שללא ספק הינם בעלי זכויות לרוב, ראו את עצמם גם בעלי זכויות מיניות, כמעט ללא גבול. גם לא מעט רבנים ו"צדיקים" נפלו וממשיכים ליפול במלכודת זו. וכמובן, אותם יוצרים ואמנים שחופש היצירתיות המקודש שלהם הינו מעל לכול, ובשמו יכולים הם לטהר טמאים ולטמא טהורים ואבוי למי שימחה.

ובכל זאת, מוכנים חז"ל להודות שהקב"ה מוכן לפעמים לקחת שוחד! במדרש תהלים (יז) מתואר דיאלוג בין דוד לקב"ה. דוד מבקש סליחה על חטאותיו, אך הקב"ה עונה לו: "בחנם בראתי סנהדרין? לֵך ודוּן בפניהם!". דוד מסרב וטוען: "ריבונו של עולם, כתבת בתורתך 'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד', והם [הסנהדרין] מתיראים ליקח שוחד, אבל אתה נוטל שוחד מן הרשעים שנאמר (משלי יז, כג) 'שֹׁחַד מֵחֵיק רָשָׁע יִקָּח'".

פירוש נועז נותן כאן המדרש לפסוק, פירוש שהופך את משמעותו המקורית. האמנם הקב"ה לוקח שוחד מהרשע? כן! "אמר הקב"ה לישראל: בָנַי! עד [=כל עוד] ששערי תשובה פתוחין עשו תשובה, שאני נוטל שוחד בעולם הזה…". בעולם הבא כבר מאוחר. השוחד הוא התשובה. הקב"ה, שלא כסנהדרין – שופטי בשר ודם, פותח בפני האדם את דלת התשובה. אך כדי להיכנס בה חייב האדם לעזוב את הרוע ולהקריב קרבן מיוחד – קרבן החרטה (תהלים נא, יט): "זִבְחֵי אֱ–לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה…". פלא! התשובה, שאיננה קיימת כלל במשפט האנושי, היא האפשרות לשנות את העבר. אבל הקושיה נשארת: כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן?

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-20 במרץ 2016,ב-גיליון ויקרא תשע"ו - 971, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: