למעלה מטעם ודעת

השכרות הפורימית היא האפשרות לשחרור מטרדות היום–יום והסיכוי 
לשוב אל החלומות, וגם לשִברם. פתיחה לפרויקט "עד דלא ידע"

אין שני סוכות ואין שני פסח, אבל יש שני פורים: פורים לפרוזים ופורים למוקפים, וזמנו של זה לא כזמנו של זה. אבל החלוקה בין המקומות הגיאוגרפיים השונים אינה בהכרח החלוקה העיקרית של החג המופלא הזה, אלא חלוקה אחרת לגמרי, וזו החלוקה בין אלו השותים לבין אלו המוותרים עליה.

אינסטינקט הרתיעה מהיין פשוט, וכבר ביטא אותו החכם באדם ואמר: "לְמִי אוֹי, לְמִי אֲבוֹי, לְמִי מִדְיָנִים, לְמִי שִׂיחַ, לְמִי פְּצָעִים חִנָּם, לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם? לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן" (משלי כג). אלא שמשפט קצר אחד של האמורא הבבלי רבא, המצוי בעומק השטח של הפרק הראשון במסכת מגילה, טרף את כל הקלפים המובנים מאליהם: "חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ולא זו בלבד, אלא שאף מסופר שם כי בעת סעודת פורים, כטוב לב הסועדים ביין, קם רבא ושחט את רבי זירא. אמנם למחרת כבר ביקש השוחט על הנשחט רחמים והקימו לתחייה, אך מאז, וכנראה בצדק, חשש רבי זירא להיות בקרבת ידידו בעת משתה הפורים.

הטור והשולחן ערוך פסקו את חיוב השכרות להלכה, ויש שחלקו על דבריהם, כמו בעל המאור והר"ן שנזכרו באותה סעודת הרג קדומה וחששו לסכנות הגדולות הנובעות מן השכרות. ומאז נחלקו בכל עיר ועיר ובכל משפחה ומשפחה, יש הנמנעים מהטיפה המרה ויש כמובן את אלו השבים אליה בכל שנה. שכן השכרות היא האפשרות לשחרור ולו לכמה שעות מטרדות היום–יום, מגלויות הנפש ומכאבי הגוף ויכולת להגיע לכך "שיהיה האדם מסולק לגמרי מן השכל" (מהר"ל, אור חדש, עמ' מט). השכל, העומד לא פעם בין האדם לבין הקב"ה, מקבל שחרור, והנה הנפש מתגלה במלוא כיסופיה וגעגועיה לבוראה ולגאולה שאין לה הפסק, הנה היא משתחררת מכל התחפושת ומדברת ללא כל חציצה עם הקרובים לה.

וכדי שאכן תהיה השתכרות דקדושה שאינה של הוללות ואיבוד הצלם, וכדי שאכן תבוא הנפש אל ה"למעלה מטעם ודעת", צריכה להיות חבורה, מרחב אנושי תומך המאפשר להשתחרר מעט מכללי וכבלי התקינות ולשוב אל החלומות, ולא פעם אף לשִברם. כי צריך נשמות קרובות כדי לשוב אל התהומות הגדולים, להחמצות ולסדקים שליוו אותנו משך כל השנה אך התעקשנו שלא לשים לב אליהם שכן היינו קורסים באותו רגע. והנה בפורים אנחנו שבים וכבר מוכנים להביט בהם באומץ ולא פעם אפילו להודות.

כאן ביקשנו משישה חוגגים לשתף אותנו, עד כמה שבכלל אכן ניתן לשתף בכך, בחוויית ההתגלות שלהם בפורים. בחג שהיה עבורם באמת חג של "למעלה מטעם ודעת".

לחיים לחיים.

אלחנן ניר

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מסכַת אדמה

 ליהרז טויטו (פרומן) במבט על אחיה היושב על עץ באף צבוע אדום ומשליך 
אדמה קדושה

הפלאפון שלי מצלצל. בבית קרנבל ואני יוצאת החוצה לתפוס פיסה של שקט. על הצג מספר לא מזוהה ואני, מפוכחת, אולי מדי ליום הזה, מתלבטת אם לענות. אולי הזר שמעבר לקו שיכור, אולי הוא עוד יתחרט על השיחה הזאת. הצלצול משתתק ואני רואה את אמא מתחת לעץ השזיף הסורי, מבטה נישא לצמרתו. אני עוקבת אחרי המבט ומגלה שיוסי, אחי הבכור, יושב על ענפי העץ ישיבה מזרחית. אין לי מושג איך הוא מצליח לשבת ככה על הענפים, שדרתו מתוחה, אודם שנצבע על אפו נמרח על פניו ומשווה לו מראה מפחיד.

"יוסיקי", אמא אומרת לו חצי משועשעת, "מה אתה עושה שם?"

הוא שותק, עיניו עצומות והוא נראה מרוכז.

"יוסיקי, אתה יכול ליפול".

"אמא", הוא עונה לה בלי לפקוח את עיניו, "את בטח תשמחי. אני רואה הרבה דברים. הרבה דברים".

אני משועשעת, אבל מאמינה לו. אמא גם שמחה, עומדת מתחת לעץ ומחייכת.

"אולי תוכל לראות את הדברים גם למטה?", היא שואלת.

"עמוד השדרה שלי ממשיך את הזרם של הגזע" הוא אומר בריכוז שקט, יותר לעצמו מאשר אליה, "אני מחובר לאדמה, מחובר". הצורה שבה הוא אומר את המילה שדרה מסגירה את שכרותו שלא הייתה נעדרת עד כה. אני מחייכת, מושכת כתפיים ונכנסת הביתה.

 פורים בתקוע, 2011 צילום: משה אליהו


פורים בתקוע, 2011
צילום: משה אליהו

ובבית בוקה ומבולקה. אנשים בכל מקום, על הספות, ליד שולחן הסעודה של פורים, על השולחן, תכולת הקערות ברובה שפוכה על השולחן או הרצפה. השיש עמוס משלוחי מנות פרוצים, חלקם עמוסים בכל טוב הארץ, פיתות וטחינה וסלטים בעבודת יד, וחלקם כמיטב המסורת, מרשמלו ושוקולדים מנוילנים ומצולפנים.

אחים שלי ועוד דבוקה של שיכורים החליטו להתפלל מנחה בפעם העשירית היום, חלקם עושים זאת כשהם על הראש, חלקם כשהם בשכיבה על הרצפה. לפתע פורץ יוסי, נעמד באמצע הסלון, עם חופן מלא אדמה. אחים שלי, הוא צועק, האודם המרוח על פניו והבהילות משווים לו מראה של נביא זעם, אחים שלי, בוא נתכסה באדמה אהובה ונבקש מהקדוש ברוך הוא שיבוא אלינו כמו גשם. הוא זורק פתיתי אדמה לכל הנוכחים, שהתעשתו וחזרו לאמירת קדיש, והוא צועק כאילו להוציא ידי חובה את כולם, ריבונו של עולם, הוא צועק ומפזר, רק להתכסות באדמה שלך, רק להיות ענווים ושפלים כדי להתקרב אליך… אני לא יודעת כמה זמן, אולי חצי שעה, בסופה חלקם יקיאו, חלקם יירדמו, הם צועקים קדיש אחר קדיש ויוסי באטרף שיכורי רץ החוצה ומביא עוד ועוד חופני אדמה וזורק על כולם: "רק להתקרב אליך, להתכסות באדמה אהובה שלך…"

"שמונה דקות אור", רומן ראשון פרי עטה של ליהרז טויטו (פרומן), 
ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים

—————

הומור ומשמעות

יונתן ברג על החג של אנשי היצירה ומחפשי השבילים הצדדיים בביתו של הרב אורי מלמד

לחברי וידידי הרב אורי מלמד יש מנהג פורים ראוי: כמה שיותר ובכמה שפחות זמן, בכל הנוגע לשתייה. מהר מאוד הוא מחלץ מתוכו את השילוב היהודי הנפיץ מכולם, אבל לא הנפוץ שבהם לצערנו: הומור ותשוקת משמעות. ואולי, ההומור הוא תשוקת המשמעות. מסביב לשולחן הפתוח והמזמין ישנה תנועה ערה של אורחים והרב אורי מקפיד על חוק אחד, חוק שאינו מיושם במקומותינו כלל: בכל פעם שהשיחה מוצאת את עצמה מסובכת בעודף משמעות יש לנקב אותה בנעץ ההומור ולחגוג את האוויר החם שמתפרץ מהגאווה שלנו.

פורים הוא החג שלנו, של כל אלו שמחפשים את השבילים הצדדיים, שרוצים לעשות כמה דברים, שלא מוכנים להתחייב לארבעים השנים הבאות, תמיד חסרי מנוחה וסקרנים; אלו שהיצירה מסבכת אותם עם העולם. מלמד נמצא שם, בלב התסבוכת הזו, וגם רבים מהאורחים שלו. לכמה שעות, סביב לשולחן, עם קערות הצ'ולנט, החומוס והבקבוקים, אנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו בבית, מקום שבו הגבולות אלסטיים בין נכון ללא נכון, צדיק ורשע, צדק וטעות, מקום שבו הלא יודע מחליף את היודע, אותן פנים חתומות ומרוצות מעצמן שסופן לסמן את ההבדלים בינינו.

פורים בבית הרב 
אורי מלמד, 2013

פורים בבית הרב 
אורי מלמד, 2013

אנחנו צוחקים, לא רק כי מלמד הוא, ובכן, מצחיק, בצורה המתוחכמת והמכבדת של המילה, אלא מכיוון שבלא יודע יש יותר מקום לחיוך, חיוך שנולד מהבלבול והמבוכה שטמונים ביסוד הוויתנו, מהפער שבין הרצונות שלנו, תמיד גדולים ובהירים, לטבע העולם, קטנוני, חלקי, לעתים אפור.

לא, אין מה להתאבל על הפער, אומר לנו מלמד בפורים, אין מה להתאבל, אנחנו אומרים האחד לשני סביב השולחן, הרי זה מה שעושה אותנו יפים, נעים במציאות מתוך סקרנות, פליאה, לעתים בהלה, חיים, מרגישים את השעות והימים. פורים, נקודת המוצא על לוח השנה היהודי לפליאה ולסקרנות, אל תהרסו את זה עם ההגזמה והפראות, תכונות שאוהבות לרכוב על הסקרנות והפליאה.

יונתן ברג הוא סופר ומשורר. ספרו "עוד חמש דקות" 
ראה אור בהוצאת עם עובד

הארה ספונטנית

שלמה טיקוצ'ינסקי זוכר את גרינבוים השיכור הקשור לספסל, מפורים בבית אביו ראש הישיבה

וְסִיקוֹוסוֹם בכל דוֹיר וֹדוֹיר, שר הקהל לאחר קריאת המגילה, כולם עדיין בכובעים ובחליפות ובשפיות, ואני חשבתי מה הולך לקרות בשכונתנו בהמשך הערב הארוך הזה, מי יישאר שפוי ומי יישפך בקיאו בבית שלנו, ואנחנו הילדים נזכור לו את זה לשנים רבות. הנה הם באים, בחורי הישיבה של אבא – הרב רפאל טיקוצ'ינסקי, ר"מ בישיבת הנגב ולאחר מכן ראש ישיבת ירוחם החרדית – שרים ברחוב וקולם הולך וקרב לביתנו. אני ואחותי מתחבאים מאחורי הדלת, עם התחפושות והלחיים הצבועות באודם של אמא, אבל אנחנו גם מציצים מן החלון כל רגע, גָּלים ברעדה, אנחנו רוצים לראות אותם, את הבחורים, ואם הם יבואו שיכורים, ואם גרינבוים יהיה שיכור גם השנה וישבור את השולחן הישן של אבא, זה שנכתבים עליו השיעורים, חידושי התורה, בכתב קטן וצפוף מדי יום ביומו.

אהבתי להסתכל בעיניו הירוקות של גרינבוים כל השנה, להביט בו במבט כזה של אנחנו יודעים גרינבוים, ובמו עינינו ראינו, איך שהשתוללת והקאת עד שהכניסו אותך ל"אויצֶר" של הישיבה וקשרו אותך לספסל באמצעות צינור גינה ארוך ארוך.

פורים בישיבת הנגב בנתיבות, תשל"ד צילום: מהאלבום המשפחתי

פורים בישיבת הנגב בנתיבות, תשל"ד
צילום: מהאלבום המשפחתי

גדלתי, והייתי אף אני ל"בחור", והבטחתי לעצמי ששיכור זה לא מכובד ובחיים לא אנסה את זה. רק אחרי החתונה הרשיתי לעצמי. ועוד בפורים הראשון שהיה גם פורים הראשון ללא אבא, והיה צריך מישהו שירים קצת את האווירה בשנת האבל הקשה ההיא. עד אז עברתי ימי פורים שפויים לגמרי ועם זאת עליזים לגמרי, בחבורתו הצוהלת של דודי השובב ר' ירחמיאל, שהתנייד מבית לבית בבני ברק ובירושלים במשך יומיים תמימים וקיבץ תרומות עבור פעילי יד–לאחים. בניגוד לתעשיית השנור המאוסה ברחוב החרדי בימינו, היינו שנוררים מבוקשים, מארחינו הנדבנים דאז המתינו בכיליון עיניים שנבוא לשמח אותם באקורדיונינו ובריקודינו.

מה לעשות, ומיום שאתה טועם את טעמה של הטיפה המרה, קוצר את פרייה ואת אהבת הקהל, אינך יכול להפסיק, למרות, ואולי בגלל, שאתה אברך מכובד שמבקשים לשמוע מה בפיו. עד שהרופא אוסר זאת עליך, הרופא הפנימי, מגיל מסוים והלאה. אתה הולך לאוניברסיטה ומבטיח לעצמך שמעכשיו אתה מביט על כל ההשתטות הפומבית הזו מן הצד. אבל תמיד בסופו של דבר מגיע עיצומו של יום, האקורדיון קורץ לך מן הפינה, ועמו טעם הימים שחלפו, ונפשך מבקשת פתאום לעזוב את הדעת הזו, ולו ליום אחד, ולשמוח עם חברים על כוסית משקה וניגון געגוע.

פורים של שומרי מצווה הוא "מעת לעת" שלם, עם כניסת החג ויציאתו, עם מצוות וטקסים ומסיבות בית והמולת רחוב, לא רק איזו מסיבת תחפושות, וגם לא רק קריאת מגילה ותחרות משהו. ברחוב החרדי הוא קרנבל אחד ממושך על פני כל היממה, ומרביתם אף נודדים מבני ברק לירושלים וכך חוגגים שתי יממות, מלאות בביקורים ובהפתעות. נכון, לעתים מן הצד זה לא נראה כל כך טוב, ותופעות לוואי לא חסרות, ובכל זאת, באמצעות היין, הדיבורים, השירה והריקוד, מופיעים פתאום רגעי הארה ספונטניים לחלוטין, מחיצות נופלות בין נשמות, המשוחחות זו עם זו בקוד פורימי חד–שנתי המובן רק ליודעי תורה וחכמה. דרך המסכה הפורימית נופלות מסכות כל השנה, ואין זה פלא שאת החג הזה או אוהבים או שונאים, אין אמצע, כי בכל הסרת מסכה יש צד סובל, אם בתוכנו ואם מחוצה לנו. ישנם אנשים המתקשים בכך וישנם צדדים בתוכנו המתקשים בכך, ואינם יכולים להתקיים רגע ללא הגנת המסכות, ללא קונטרול, פוקוס וענייניות.

אז לא חייבים לשוב לימי הישיבה ולטיפשות הנעורים, אבל מאידך, מי שמסוגל לכך חבל לו למסמס את הימים הללו בעמידה מן הצד עם מבט מסויג. כל אדם, מכל מגדר ובכל גיל, יכול לאפשר לעצמו פורים של מפגשים חד פעמיים, אינטימיות לרגע עם אנשים המניחים בחיקך משהו, באומר, בשיר, ברעיון מבודח, נוקב, חכם, טיפשי, לא חשוב. לעולם לא תדע לפני פורים עם אילו רגעים נצורים תצא ממנו. נשמות ללא קליפות נפגשות זו עם זו, באור מיוחד וחד פעמי, זו הזדמנות להשיל משהו, להיזכר במשהו, לעטות כיסוי ולגלות גילוי, ולכל גיל – הגילוי שלו.

ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי הוא בוגר ישיבת פוניבז' והאוניברסיטה העברית ומלמד באוניברסיטה הפתוחה

———-

יורדות מעצמן 

לעטות מסכות  ולא לפחד לצעוק לאלוהים. ליטל קפלן 
על דמעות הקדושה בבית המדרש במגדל עוז

השנה, כבר בחנוכה התחלתי להפיץ את השמועה ש"זהו, הגיע הזמן, השנה אני כבר לא מגיעה בפורים לבית המדרש!". אני יודעת שכדי לשבור הרגל בן עשור יש צורך בשכנוע עצמי עמוק. בכל פעם שחברה שואלת מה נשתנה, אני אומרת בביטחון מלאכותי: אני אדם בוגר, זה לא בשבילי. מה לי ולכל בנות האלוהים. לדמעות הקדושות. לחיבוקים השיכורים.

ניסיון השתמטות דומה שהתרחש בשנה שעברה הוכתר ככישלון חרוץ. את הערב התחלתי בקריאת מגילה יפואית, מרגישה קלילה ומשוחררת מעולו של הפורים שמעבר להרים. אלא שככל שנקפו השעות, המחשבה שבחלל החם ההוא חברות שלי "מתפללות עם הרגליים" צברה בי חוסר שקט ניכר. בחצות עליתי על טרמפ לירושלים, ובחצות וחמישים לקחתי מונית ב–250 שקל מגשר המיתרים ועד לפתחו של מדבר הצייה מלא המים הזה. וכל זה התרחש עוד לפני שהייתי שיכורה. על זה נאמר – עד דלא ידעה.

אז מה בכל זאת ממגנט אישה–נטועה–בהוויות–העולם שכמותי לחגוג בבית המדרש מדי שנה? נתחיל מזה שבשום מקום בעולם ובשום זמן מעולם לא זכיתי לחוויית שכרות כמו זו שנכונה לי שם. שכרות שאין כמותה. עמוקה. פועמת. משנת תודעה. ותאמינו לי שאי אפשר להאשים רק את כוסיות הוודקה שנשפכות לגרון זו אחר זו, באדיקות בהולה. אם אני נדרשת לפצח את הנוסחה של פורים במגדל עוז, אומר שאלה השעשוע, החברותא והמיתותא שמצויים שם בערבוביה.

שעשוע – ברור. חברותא – מבינים. אבל מה למיתותא ולפורים? מן המפורסמות שבפורים במגדל עוז יורדות הדמעות מעצמן. לכולן. מיני הבכי שונים ומשונים: בכי על שנשבר או אבד, בכי על מה שמעולם לא הושג,  בכי השתוממות והודיה על מה שנצבר, בכי אהבה, בכי יראה, דמעות שלא נכנסות באותיות. דמיינו בנפשכם את זאת – מאות נשים, עוטות פאות ותחפושות, אוחזות זו בזו בידיים מזיעות, רוקעות ברגליהן ומנענעות את לבן כשברקע מתנגנות מילים אדירות ונוראיות – "מלך ממית ומחיה". בתוך אדי האלכוהול והשמחה יש מקום של אמת לחסר ולמפורק. לקרוע ולפרום. זה הדיוק של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – בין ארור הכאב לברוכה התרוממות הלב. לפעמים נדמה לי שלכך התכוון רבי נחמן בתורה שבה הזמין אותנו לחטוף את היגון והאנחה אל תוך מעגל הקדושה ולהפוך אותם לשמחה.

אני מודה שבשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מתבוננת על המתרחש קצת מהצד. האפשרות להגיע לאקסטזה של קדושה/התרגשות/אינטימיות נראית לי תלושה במקצת. מנותקת. אבל אולי זה בדיוק הקסם המדובר – האפשרות להתנתק ולהתחבר בו זמנית. להיות "הכי", "לגמרי". בלי מסננים. לעטות בבת אחת מסכות קדושות ולא לפחד לצעוק לאלוהים בעיניים עצומות ושורפות, תוך כדי גלגולים במרכז הרחבה. אז מה אם למחרת ארכב על אופנים בשדרות רוטשילד בדרך המהירה לעבודה שלי כאישה רצינית ומאוד רציונלית.

ליטל קפלן היא מתמחה בפסיכולוגיה קלינית

————-

דבקות נוראה 

שמעון אלירז במעבר מהבורגנות אל החגיגות בנחלאות ובכיות הרווקות

פּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת:
תְּהֵא הַשָּׁעָה הַזֹּאת.
זֶהוּ יוֹם הַבּוֹחֵר
וְיוֹם שִׁשִּׁי אַתְּ יוֹדַעַת
שָׂמֵחַ. שָׂמֵחַ. שָׂמֵחַ.
הָרַגְלָיִם שֶׁלִּי עַל הַשֻּׁלְחָן
וְגֶשֶׁם כָּבֵד עוֹמֵד לִפֹּל
גַּם הָרֹאשׁ
יְדִיד נֶפֶשׁ מְבַכֶּה חֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר
לְהַפְסִיק לֶאֱכֹל. לְהַפְסִיק
כָּל הַקֵּבָה שֶׁלִּי עַכְשָׁו
כָּל הַקֵּבָה שֶׁלִּי חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ דּוֹדִי
לְכָה
וְגַם וְגַם וְגַם
לֵיצָן קָטָן שֶׁלִּי הָיִיתָ לָנֶצַח
אַתָּה מַגִּיעַ. וְשָׁלוֹם עֲלֵיכֶם אֲנִי מֵקִיא
וּמַה יְדִידוּת מְנוּחָתֵךְ יָהּ רִבּוֹן

את השיר הזה כתבתי לפני שנים על פורים שחל להיות בערב שבת. ולמרות שלא כתבתי אותו על נחלאות דווקא, כי הרי כל פורים שחל להיות בערב שבת הוא הסרת המחיצות, אבל בנחלאות שכונתנו הירושלמית הקסומה הדברים נכונים פי כמה. וגם השנה, המקום האמיתי בזמן המיוחד של ערב שבת לחגוג בו את פורים הוא נחלאות.

פורים ברחוב ניסים בכר בנחלאות, 2009 צילום: אורי לנץ, פלאש 90

פורים ברחוב ניסים בכר בנחלאות, 2009
צילום: אורי לנץ, פלאש 90

וכך בכל שנה אחרי שאנחנו חוזרים מן הפורים הבורגני של ערי הפרזות אנו נכנסים אל הקודש פנימה, במקום בו נופלות המחיצות ומתגלים רזי תורה של דבקות נוראה בקב"ה, דבקות של מסיבות מופרעות ונתינת מקום למאוויי הטירוף. כי העולם פה לא מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. ופה זו לא רק הלכה, זו מציאות. וכך מסיבות רחוב פרועות ברחוב ניסים בכר ובסמטת גזר משתלבות עם ניגוני קודש עתיקים בסעודת פורים שנמשכת לעומק השבת. וסיוט גדול מתערבב עם שמחה טהורה שמתפרצת ברגע, כי ככה זה כשאתה על רגל אחת. כי פורים פה. כי כיפור פה. כי גיהנום. כי גן עדן. בכיות בדידות של רווקים ורווקות שטרם מצאו או טרם רצו למצוא מתמזגים עם אהבה פלאית של עלם ועלמה שמדייקים את זיווגם כי ראו פלא והם מבינים מה שלא הבינו ההורים שגרים בערי הפרזות שאמרו שצריך סידור וזהו, ותהיה כבר כמו כולם.

וכעומק השמחה כך עומק השבר כך עומק הבלבול, כך עומק הפורים, כך עומק החיים.

ובחורים בוכים על כך שלא רצו בחורות שבוכות שרצו מישהו אחר שהוא כבר התחתן ונהיה נורמלי ולוקח ילדים לגן ומביא פרנסה מסודרת ומה הן עכשיו עושות ומה הבחורים יעשו רק רוצים שמישהי תיקח, שמישהו ייקח. שתהיה פה אהבה ונשתכר שנה הבאה. שתהיה השעה הזאת.

שמעון אלירז הוא מנהל מחלקת תקציב באגף לחינוך חרדי בעירית ירושלים, 
מתגורר בשכונת נחלאות

————

טסים בחלל בית הכנסת 

ינאי ליין נזכר בילדותו עם האדמו"ר אשלג, ובקפיצות האינדיאניות 
לרעש הדיסטורשן

בפורים בחסידות אשלג אשר בבני ברק השילו בעלי התשובה וכמה חסידים אמיצים את המסכות והפכו לילדים ערומים מקליפותיהם.

הייתי אז ילד בן תשע, מצלם בלי מצלמה, רושם בתודעתי הרוחשת רשמים מההוויה הזו אשר מבקשת אותי לזוכרה. הרב"ש, הלא הוא הרב ברוך שלום הלוי אשלג, בנו בכורו וממשיך דרכו של בעל הסולם, יושב באמצע השולחן, עיניו עצומות ותנועותיו עמוקות. מדי פעם נפסקת התנועה, לא ניע לא נים, והמבט כלפי פנים.

מלפניו במעגל החיצוני רוקדים חסידי השבט הוותיקים, בסדר הטוב, המדוד המדייק המבקש לבטא אחדות פשוטה. ובפנים בפנים בעלי התשובה רוקדים שלא כסדר בתנועות לא מדודות המבטאות רצונות ומאוויים שאף אחד מהחסידים לא העז להעלות ולגלות. ולפתע מתחיל דיסטורשן לנסר את החלל, סגי קרפ שהיה חסיד "קינג קרמסון" ו"ירוק כהה" מתחיל סולו מלא כמיהה לשרוף את המסך המפריד. הקירות רועדים. השכנים באים לראות מה רוחש בבית הכנסת המשונה ובעלי התשובה מתחילים לקפוץ כשבט אינדיאני שאיבד את השליטה.

פורים בבית הכנסת של חסידות אשלג, בני ברק.  צילום: נעמי לנגפורד

פורים בבית הכנסת של חסידות אשלג, בני ברק. 
צילום: נעמי לנגפורד

דני גולן בוקע בגרונו את גבולות הגזרה של האבן והלב. יוסף גימפל מכה באהבה בתופים, מחייך אל השמים ורוקע ארץ על המים. אהרון דניאל מבטא את ההמיה בבטן, מרוצץ ראשי תנינים על ידי הבאס. החסידים אוחזים ידיים, מנסים לשמור על הסדר, על הריקוד, אל מול הסופה המאיימת לפקוע את הסדר. ג'רמי לנגפורד מקים ומעיף את הזקנים לתוך מחול האינדיאנים ומיכאל לייטמן דוחף פנימה את החסידים אל עין הסערה. הרב אהרון בריזל (כיום האדמו"ר מדזשירקא) לבוש חציו בבגדי פריץ חילוני וחציו בבגד חסידי מסתובב אל הרב"ש והרב"ש מחייך אליו, והנה הוא כבר מסתובב חזרה אל רחבת בית הכנסת ופורץ את מעגל החסידים, תוך שהוא דוחף אותם פנימה, אל תוך הסופה.

בעלי התשובה מתחילים לעזוב את הקרקע ולעופף, טסים בחלל בית הכנסת, והחסידים הזקנים אוחזים בעקביהם. לב בית הכנסת עולה על גדותיו בהמולה של צבעים וריחות של אהבת אדם ואלוהים אשר נמרחים על הדפנות. ולפתע טיפות מים נופלות מתקרת בית הכנסת. אני מרים את ראשי ונותן לעיניי להישטף בטיפות. אני מביט ורואה את בעלי התשובה מורידים מים מלוחים ומתוקים מארובות עיניהם, אני פוער את פי וממלאו. אני מפנה עיניי אל הרב"ש: עיניו עצומות. הוא בוהק וזוהר בעוד המים מטפטפים על פניו. לפתע הוא פותח את עיניו מתבונן בי ובפי המלא דמעות ושוב עוצם עיניו פנימה, אל שער הים.

ינאי ליין גדל בבית האדמו"ר מאשלג. במאי הסרט "מול התוהו שבה" (2015)

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 במרץ 2016, ב-גיליון ויקרא תשע"ו - 971 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ב"ה
    רק לציין איך נראה פורים בקרב חסידי חב"ד בדור השביעי.

    החל מכניסת החג (ואף לפני זה) נוסעים למקומות המרוחקים ביותר (בגשמיות וברוחניות) לזכות את היהודים הרחוקים ביותר (בחיצוניות כמובן שכן כל יהודי הוא קרוב שבקרובים). בין לבין טועמים א שטיקל מזוינעס והולכים לישון אי שם באמצע הלילה אחרי שאחרון השומעים שמע מגילה כהלכתה
    בבוקר הפורים משכימים קום ושוב נוסעים לזכות יהודים יקרים במצוות היום. בבסיסי צה"ל נידחים, בשטחי אש, בבתי אבות, בתי קפה, מרכזי בילוי, מפעלים ואיפה שרק ניתן. בין לבין "חוטפים" תפילה חפוזה עם מניין או בלעדיו שהרי עתה הוא לא הזמן לחשוב על עצמך.

    סעודת פורים? חכו יש עוד זמן, עוד לא "שקיעה".

    בדרך חזור עת ינטו צללי ערב פוגשים יהודי ברחוב עם עגילי בוץ וארגמן, "שמעת מגילה היום"? "שמעתי מה?" "כן כן מגילה, בוא יש עוד כמה דקות נקרא לך מגילה" פלפול קצר אם עדיין אפשר לברך או לא ועוד קריאת מגילה יוצאת לדרך, אבל מה עם סעודת פורים? מהר לטול ידיים לפחות שנתחיל לפני השקיעה..

    מגיעים מותשים הביתה/לישיבה, הרבה אחרי צאת הכוכבים ומתחילים להתוועד כטוב לב המלך ביין/ במשקה.
    מעלים זכרונות מפורים אצל הרבי בשנות האור, איך הרבי רומם אותנו ו"גילה את ההסתר" שבתוך מגילת אסתר. ואיך ההתוועדויות בפורים היו הכי עמוקות ומיוחדות. מתוועדים על השיחות שלמדנו לקראת החג.

    ניגוני שמחה משולבים בניגוני דביקות והתעוררות והדמעות זורמות מאליהן, איפה אני כעת? איפה אני צריך ויכול להיות? איפה אני בכל העניין הזה? מתי כבר אהיה בן אדם? רגעים עילאיים שבהם האמת בוקעת את כל מסיכות השקר שעטינו על עצמנו במשך כל השנה כולה.
    כמנהג חסידים בשעות הלילה המאוחרות פושטים את הבגד העליון ועולים על השולחן מתפללים וזועקים לה' שיוציא אותנו מהגלות הפנימית והגלות הכללית ומהמצב האיום של "אכתי עבדי אחשורוש אנן".
    ומהצד צופים ומשתתפים הילדים, צעירי הצאן, אמנם במשך היום לא היינו איתם כל כך,אך לא שכחנו אותם לרגע. הם מבינים בדרך הכי ברורה שהרבי חינך אותנו שאמנם יותר נוח ויותר נחמד לבלות כל היום במשתה ושמחה בחיק המשפחה, אבל צריכים לוותר על נוחות האישית בשביל יהודי שני, ועכשיו הם זוכים לחוויית פורים חבדי אמיתי בכפלי כפליים.

    אכן זהו פורים חסידי.

  2. שלום ידידי.
    אבקשכם לשלוח אלי אם זה אפשרי את המאמר פוסט טראומה מ מוצ"ש שבוע שעבר 18.3.16 ח' אדר ב'.הפעם ברצוני להגיב על בעיות "השיימינג" בבית הספר. כמנחה קבוצות שזהו אחד מנושאי הסדנאות שלי.
    בברכה
    ארנון רוזנבלום-0509259235

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: