להעביר את זה הלאה | שלומית רביצקי טור–פז ומשה (קינלי) טור–פז  

 

לא רק בעלי החיים נסמכים אלא אף בני האדם – הלוויים בידי ישראל, 
יהושע בידי משה וילדינו על ידינו בערבי שבתות. על הסמיכה

פרשת ויקרא מזכירה 49 פעמים את גיבורי הספר – הכהנים בני–אהרן, ופותחת בעיסוק אינטנסיבי במעמדם ובעבודתם. ספר בראשית הניח את המסד לאנושות, ובשיאו – עקדת יצחק המציינת את גמילתו של העולם מקרבנות אדם. ספר שמות יילד את עם–ישראל מתוך הגלות, ובשיאו – חטא העגל המציין את הפרֵדה מקידושן של הבהמות, כדרך ארץ–מצרים. ספר ויקרא ממשיך שתי מסקנות אלה וממצב את קרבן הבקר והצאן כתחליף לקרבן האנושי:

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בניישראל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

הפרשה פורשת סוגים שונים של קרבנות (מן החי ומן הצומח), טעמים שונים להקרבה (עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם, שגגה), וזהויות שונות של מקריבים (אדם, כהן, נשיא, עדה). היא מפרטת את הטקס המדויק שבו לוקחים חלק הכהנים ואף פרט אינו שולי מכדי להזכירו. הכהנים אינם דמויות דתיות מן הסוג המוכר לנו היום – אנשים שכוחם בפיהם ובשכלם, הנבחנים בידע, ברגישות קהילתית ובפדגוגיה. הם עובדי כפיים הטורחים בעבודה מעשית, בדם, באש ובמים, בריחות, במראות ובקולות. הם נדרשים לשחיטה, לזריקת הדם, להפשטה, לניתוח נתחים, לעריכת העצים, לרחצה במים, להקטרה, ועוד ועוד מעין אלו. הפעולה החריגה בנוף זה, העוצרת לרגע את שטף הפעולות ומקדימה אותן, הינה: "וסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו"; ובניסוחים דומים בקרבנות הבקר והצאן האחרים – "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ".

ואנו שואלים: מדוע נדרשים הכהנים, רגע לפני פעולת השחיטה, לסמיכת ידיים זו? מהי משמעותה? כלפי מי היא מכוונת – העם? הכהנים? בעלי החיים?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מגע רך

כהורים, המברכים את ילדיהם בערבי שבתות בברכת כהנים, איננו יכולים שלא לשאול על החיבור שבין פעולת סמיכת–הידיים, המורגלת בידינו על ראשיהם הצעירים, לפעולת הסמיכה של הכהנים. האם יש קשר בין המסרים המועברים בשני המצבים?

סמיכת הידיים מופיעה בתורה בשני הקשרים נוספים. בפרק י' בספר במדבר הנסמכים הם הלווים והסומכים הם בני–ישראל: "וְסָמְכוּ בני–ישראל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם… וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים". אם כן, לא רק בעלי חיים נסמכים אלא גם בני אדם. התורה יוצרת אנלוגיה בין שני המצבים, כאומרת שבאותו האופן שבו "מקריבים" בני ישראל את הלווים לעבודת ה' כך הלווים "מעבירים את זה הלאה" אל הקרבנות. התופעה מתעצמת בבמדבר פרק כז, כאשר משה הוא הסומך את יהושע בהוראת הקב"ה: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו". מדוע לאור זאת על הכהנים להתעכב בסמיכת הידיים ואין הם מתחילים מיד בפעולות ההקרבה המעשיות?

ניתן להציע שתי הבנות לכך. באחת מכוון הזרקור אל פעולתם של הכהנים ושל העם ובשנייה אל עיצוב נפשם ורגישותם. משמעות פעולתם של הכהנים היא "העברת מקל". משה מעביר ליהושע "מקל" של הנהגה ורוח חכמה. בני–ישראל מעבירים ללויים אחריות וייצוגיות, והכהנים מעבירים לקרבנות "מקל" של אשמה, של גזר–דין, של שליחות גורל, בבחינת שעיר יום הכיפורים הנושא עמו את חטאינו אל ארץ גזרה. הקרבן משמש סמל לנכונותנו להקריב עצמנו ו"תחליף" המכוון לחנכנו להשתפר ולהרתיענו אם לא נעשה כן. פעולת הסמיכה אינה אלא פעולת הקדשה טקסית המייצרת מסר זה. אולי היא אף בעלת משמעות משפטית של "קניין" המבוצע באמצעות הרמת חפץ. הידיים מורמות על ראש החיה ויוצרות העברה פסידו–קניינית של האשמה והעונש מן האדם אל החיה.

בבחינת עיצוב הנפש, ישנו טעם אחר לסמיכה. הכהן נדרש לעמידה לרגע לפני בעל החיים העומד למות. הוא נדרש להאנשה רגעית של חייו וערכו, למגע רך, בטרם יחרץ גורלו. יש כאן מרוח הסיפור התלמודי במסכת בבא מציעא על רבי יהודה הנשיא שלא גילה חמלה כלפי אותו העגל שהובל לשחיטה ובדרכו תלה ראשו בכנף בגדו של רבי ובכה. רבי ענה בקשיחות: "לך, לכך נוצרת", ועל כך באו עליו ייסורים. ייסוריו סרו רק כאשר נמלא רחמים על גורי החולדות שבאו לביתו. כאן מכוונת התורה לעיצוב נפשו של הרב/הכהן, לבל תהיה גסה עליו בעקבות הדרישות של עבודתו הקשה. לבל יתרגל להקל בשפיכות דמים.

עמידה מול הילד

במהלך ההיסטוריה הפכה ברכת אהרן ובניו לעם ישראל לפרקטיקה נוהגת שנכתבה על קמעות ונאמרה על ידי הורים לילדיהם. מתי בדיוק נצמדה הברכה ללילי שבתות? עדויות ברורות קיימות רק מן המאה ה–17. מתי החלו גם הורים שאינם כהנים לסמוך ידיהם על ראשי ילדיהם, לסמוך עליהם ולשמוח בהם? לא ידוע, אבל ניתן לשער כי נתגלגל כאן משהו ממעשה סמיכת הקרבנות וטעמיו.

בכל ליל שבת מבקשים הורים רבים לבצע מעין "העברת מקל" משלהם, לסמוך את ילדיהם במנהיגות וברוח חכמה, לאחל להם שייקחו את הטוב שבנו ויהיו טובים מאיתנו, וגם לדרוש מהם לשאת על כתפיהם הרכות חלק ממה שמכביד על כתפינו שלנו: ארבעים שנות ההליכה אל ארץ–ישראל, אלפיים שנות מסע יהודי בגלות, ודרך שעדיין יש בה קרבנות גם בארץ המובטחת. אנו מבקשים גם לעצב את נפשם ואת נפשנו ברוך ובחמלה. לחבק אותם, לאחל להם שלא יהיו קרבנות ולא יקריבו אחרים, שיהיו קרובים ורגישים, שלא יגס לבם, שיברכם ה' וישמרם, יאר פניו אליהם וישם להם שלום.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 במרץ 2016, ב-גיליון ויקרא תשע"ו - 971 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. שגיאה יסודית במאמר: הכהנים אינם סומכים אלא הבעלים.

  2. לחדש את הסמיכה

    אם האישה מאמצת שם כפול, המבטא את צירוף הזהות שהיא מביאה מבית הוריה עם הזהות המתווספת עם נישואיה – מדוע לא ננהג בהדדיות, וגם האיש יוסיף לשמו את שם המשפחה של אשתו, ויחדיו ישאו שם משפחה כפול משותף? כך יהיו שמותיהם הפרטיים צמודים זה לזה. למשל שלומית ומשה רביצקי(נלי)- טור פז 🙂

    בברכת פורים שמח, ש.צ. לוינגר

  3. נתינת הטבעת כמסירת אחריות

    בס"ד י"ב באדר ע"ו

    הכותבים עמדו על סמיכת היד כסמל להעברת סמכות ואחריות לזולת. דרך נוספת לבטא העברת אחריות היא מסירת טבעת, כפי שנהגו מלכים שביטאו מינוי לתפקיד שלטוני ע"י מסירת טבעת לממונה. אולי ניתן לומר שמסירת הטבעת של החתן לכלתו בטקס הקידושין מבטאת את האמון שרוחש האיש לאשתו, עליה הוא סומך בניהול ענייני הבית, גידול הילדים וחינוכם לתורה ומעשים טובים, גם כשהוא צריך להימצא יותר בחוץ עקב אחריותו לפרנסת המשפחה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: