תגובות לגליונות קודמים – 970

בתגובה לגיליון "פסיקה דתית לאומית"

גיליון פרשת ויקהל

פסיקה כללית ולא פרטית

פעם שאלה אותי נערה צעירה מקהילתי האם מותר בשבת לסמן לנהג שלא הדליק אורות שיעשה כך. שאלתי כמה רבנים לדעתם. אחד, שיש לו גישה חרדית, אסר לעשות כן בטענה שאני גורם, או לכל הפחות מעודד, חילול שבת. הרב יעקב אריאל התיר בטענה שאותו יהודי מסכן את עצמו ואחרים וחובה עליי לדאוג לביטחון הציבור גם בשבת.

נדמה לי שבמקרה הקטן הזה טמון הבדל ופער עצום בין פסיקה הלכתית חרדית לבין זאת של הציבור הדתי לאומי, וכמדומני שהמאמרים לא הצביעו על הבדל עיקרי זה.

הפוסק הדתי–לאומי, כמו החייל ואיש התקשורת והפוליטיקאי ואיש העסקים, ובעצם כמו הציבור הדתי לאומי כולו, אינו רוצה לתקן את השבט שלו, אלא שואף לתקן את הכלל כולו. לעומתו, הפוסק החרדי מתייחס לשבטו; פסיקתו אינה דבר כללי אלא בעיקר דבר פרטי, אולי ציבורי אבל נוגעת לציבור מצומצם ומסוים. הרי"ש אלישיב שמיעט לכתוב והרבה לתת תשובות בעל–פה ענה לפי השואל ולכן יש סתירות לכאורה בין מה שנאמר לא' לעומת התשובה שקיבל ב'. התשובות ניתנו לפרט ולא היו אמירות ציבוריות וכלליות ולכן אין לעמת אותן זו מול זו. אין משנה סדורה של יחס כללי לדברים, אלא יש תשובה מקומית, פתרון פרטי, טיפול שבטי ותו לא.

אשרינו שזכינו לתלמידי חכמים עם ראייה רחבה ואחריות ציבורית, ויהי רצון שנמשיך לפתח כאלה לרווחת הציבור והעם כולו.

גדעון ויצמן

הרב גדעון ויצמן הוא רב קהילת מרכז מודיעין ורב משיב במכון פוע"ה

———–

איפה הנשים?

בשבת שעברה עסק המוסף ב"פסיקה ציונית דתית", קראתי את כל המאמרים בעיון, ורציתי להוסיף נקודה שלדעתי לא זכתה להתייחסות. נשים. נו, תגידו, מה כבר יש לחדש ב"ענייני נשים", האם לא די נכתב על כך?

ובכן, כנראה שלא, כי עדיין כשמדברים על הלכה מדברים עליה רק, ובכן, גברים. גברים שמתייחסים לגברים ומדברים אל גברים. אף שלפחות 50% משומרי ההלכה הם נשים, בחרו העורכים לפנות רק לגברים, ומי שכתבו היו אך ורק גברים.

אישה אחת בכל זאת מצאתי בשלל המאמרים – עקרת הבית שבישלה ביום העצמאות. עם כל הכבוד לעקרת הבית היקרה, שהרבה הערכה והכרת הטוב יש לי אליה, אני חושבת שהחמצנו כאן מרכיב חשוב ועקרוני מאוד בהבדלים בין מערכת הפסיקה החרדית לזו שהציונות הדתית מבקשת לכונן בשנים האחרונות, או לפחות זו שאני מקווה שהיא מבקשת לכונן.

כחלק מההבדל ביחס למודרנה ולשינויים שהיא מביאה עמה, נמצאת הציונות הדתית כמה צעדים קדימה ביחסה לנשים. הנשים עצמן משכילות ושותפות בחיים הציבוריים, ובהתאמה גם היחס אליהן, אלינו, נמצא בשינוי מתמיד. בהקשרים ציבוריים זה ודאי נכון, ובהקשרים דתיים לאט לאט, צעד אחר צעד, נבנה גם כן שינוי מבורך. החל מהתוכנית ליועצות הלכה ב"נשמת", שבה לראשונה נשים לוקחות חלק פעיל בפסיקת ההלכה בהקשרים הנוגעים לנשים, דרך ספרה פורץ הדרך של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, שמתייחסת לפסיקת הלכה בהקשרים רחבים יותר, ועד איגוד הרבנים "בית הלל" שבחר לכלול בתוכו נשים וגברים כאחד. זהו שינוי מתבקש, עקרוני, מהותי, ולדעתי – החשוב ביותר שמובילה הציונות הדתית.

אני יודעת, אני יודעת שכבר קצת נמאס לחלק מהקוראים מאיתנו, הפמיניסטיות הרדיקליות שכל הזמן מבקשות התייחסות לפמיניזם. אז מה אם רק גברים כתבו על הנושא בגיליון? עסקו בפסיקה ציונית דתית, מה הקשר לנשים עכשיו? אני יודעת, אבל בכל זאת מוכרחה להגיב, לא מתוך קנטרנות אלא מתוך אכפתיות. אכן, הלל ביום העצמאות זה נחמד, אבל שותפות הולכת וגוברת של נשים במערכת הפסיקה, הוספת נקודת מבט חדשה לגמרי על כל עולם ההלכה והפיכת הנשים מאובייקט, "ענייני נשים" (מושג שהופיע במאמר של הרב י"צ רימון), והאישה שמבשלת חתיכא דאיסורא (או שהיא בעצמה חתיכא דאיסורא…), לסובייקט שיש לו צד בעניין, דעה, השפעה עניינית על הפסיקה, הן שינוי והבדל שמוכרחים להתייחס אליו.

הערכתי נתונה לכותבים ולעורכים בגיליון אך צר לי על שהחמיצו את מה שנחשב בעיניי להבדל הגדול ביותר בין פסיקה ציונית דתית לפסיקה חרדית, ובחרו להמשיך להתייחס להלכה כמערכת גברית סגורה, שמשמרת דפוסים פטריארכליים מובהקים. אני חושבת שיש כאן שינוי כל כך משמעותי שאסור לנו בשום אופן להתעלם ממנו ואין במה ראויה יותר ממוסף זה כדי להעמיק ולהתדיין באתגרים החדשים שהוא מביא עמו.

אפרת גרבר ארן

אפרת גרבר ארן היא חברת ועד מנהל ב"נאמני תורה ועבודה" וב"קולך – פורום נשים דתיות", מנחה סדנאות ומרצה בתחומי מדרש ומגדר

השאלות הגדולות רובצות לפתחנו

כיצד מבחינה הלכתית ניתן לייצא נשק מסיבות כלכליות וביטחוניות במציאות שבה משתמשים בו בעולם להרג ולרצח (דרום סודן); עד כמה שיקולים אקולוגיים צריכים להנחות את מדינת ישראל בדינים הקשורים לכשרות המזון; האם הקמת מדינת ישראל והאחריות לכלל ישראל צריכות להשפיע על שיקולי בתי הדין לגיור; מהי תפיסת ה"אזרחות" היהודית לגבי מי שאינו יהודי; כיצד יש לקיים מערכת ענישה פלילית על פי ההלכה – מהו העונש פלילי לאונס רווקה; כיצד לקבוע את היחס בין איסורי לשון הרע והלבנת פנים מול חובת הציבור לדעת במדינה דמוקרטית; מהי המשמעות של מצוות התלויות בארץ – למן שמיטה ועד תרומות ומעשרות וחלה – בחברה לא חקלאית; כיצד על מדינת ישראל לקיים את חובת ביעור עבודה זרה מן הארץ בזמן הזה; כיצד מקיימים צבא שבו כל אחד בא עם פסיקה הלכתית שונה מביתו; מהי המשמעות המעשית של מסירות נפש על קידוש השם במובן ההלכתי בתקופה שבה קיימת אפשרות  להילחם; ועוד ועוד – אלה השאלות המתאימות לכותרת "הלכה ציונית דתית", בהן אני עוסק דבר יום ביומו, ולשם צריכות להיות מכוונות פנינו.

אלה השאלות הגדולות הרובצות לפתחנו בשעה שאנו משרטטים את החזון. בראש ובראשונה הן מנכיחות את קיומה של מדינת ישראל כמציאות הלכתית; טמונה בהן ההנחה הציונית–דתית שלהלכה יש עמדה ביחס לכל אלה; הן מרתקות מבחינת האתגר התורני שיש בהן כי אין לנו מסורת של ממש בשאלות אלו (המדינה העצמאית האחרונה התקיימה לפני שהתורה שבעל פה תועדה בכתב), ויש צורך במתודולוגיות הלכתיות חדשות (שימוש בדברי אגדה; מעמד "דרך ארץ שקדמה לתורה" ועוד); ובעיקר – הן נושאות את הבשורה הגדולה של התורה למציאות חיינו.

חלק משאלות אלו נידון בבמות מרתקות מאוד (התורה והמדינה, תחומין, מאמרים שונים), ועדיין נותר מרחב עצום לעיסוק – בין בשל העובדה שיש צורך גם בהכרעה ולא רק בהצגת הדיון; בין בשל העובדה שהמתודולוגיה ההלכתית בהן לעתים מצומצמת מדי (אי אפשר לבנות את כל עולם החיישנים על הרשב"א במלאכת צד) ועוד ועוד. ואכן, לעיסוק בשאלות אלו תהיה השפעה ניכרת גם על ההלכה ה"פרטית", בין בהכנסת מרחב שיקולים רחב יותר מזה הקיים היום, בין בשל שימוש במתודולוגיות הלכתיות נוספות ובין בשל בית המדרש התוסס שהן יוצרות. לשם צריכות להיות פנינו מכוונות.

יובל שרלו

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול" ברעננה

 ———–

בתגובה למאמר "תסביך נחיתות" מאת הרב עידו פכטר

גיליון פרשת ויקהל

תסביך נחיתות או תסביך גדלות?

לא הייתי מגיב למאמרו של הרב עידו פכטר, לולי שבסופו קשר את דבריו למו"ר הרנ"א רבינוביץ שליט"א.

הרעיון המרכזי של המאמר הוא נכון ויש מקום לכותבו. הפסיקה ההלכתית אינה יכולה להיות נטולת הקשר רעיוני וחברתי. פוסק ההלכה חייב להיות אדם המעורה בחברה וברעיונות של החברה שממנה עולה השאלה ההלכתית. כך היה תמיד וכך ראוי שיהיה. אלא שללא שמץ צניעות, מרשה לעצמו הכותב לזלזל בכל הרבנים שבדור. חבל שלא למד כיצד ניתן לכתוב בצניעות ובכבוד, ובעיקר בעין יפה, מסטודנט שמאמרו על הרב אליעזר מלמד פורסם באותו גיליון.

הקורא התמים מתרשם מהמאמר כאילו כל תורתו דלה מהרב רבינוביץ, ולא היא. כמי שקרוב אל הרב רבינוביץ למעלה משלושים שנה, יכול אני לומר באופן נחרץ: לא מיניה ולא מקצתיה. אחד הדברים הבולטים באישיותו היא הצניעות. מעולם לא שמעתי ממנו דברים גאים כנגד דעות שונות מדעתו, ואפילו של קטנים ממנו. יעידו על כך דבריו בהקדמה להלכות תשובה: "בדרך כלל לא ציינתי לאחרונים… כי ידוע הוא שאם זכיתי לפירוש נכון מן הסתם הוא נובע מן הבארות אשר מהם ישקו כל עדת ישראל הלא הם רבותינו מדור דור… ואם טעיתי בהבנת דבריהם מוטב שייתלה הסרחון בי"

גם עיון קל בספרו "שיח נחום" יראה שחלילה לו מלהתעלם מפסקי הגדולים כולם. מפנה הוא לגאון בעל "מנחת יצחק" שהיה כידוע הגאב"ד של העדה החרדית, וכך לרבים אחרים. היכן למד הרב פכטר שאין להתחשב בפוסקים אחרים? בוודאי לא בבית מדרשנו. אם סבור הוא כך, מאוויי לבו והשקפתו האישית תלה ברבו ורבו נקי.

בפרפרזה על לשונו של פכטר אומר, חוסר ההתחשבות בדבריהם של פוסקים גדולים אינו רק ביטוי לחוסר צניעות ולתסביך גדלות, אלא גם חטא גדול כלפי ההלכה עצמה. כל רב ואפילו מתחיל יודע שבפסיקת ההלכה יש משא ומתן הלכתי לאור מקורות ההלכה, וניתוח דברי הפוסקים שהתייחסו לנושא הנידון. גם הפוסק שפסק בתורכיה לפני מאתיים שנה התעמת עם דברי פוסקים שקדמו לו, הגם שחיו בארץ אחרת ובחברה שונה לחלוטין. שלא לדבר על אדמו"רים ומתנגדים שהתחשבו זה בזה בענייני הלכה. ברור שפוסק גדול יודע לבחון את הדברים גם לאור המציאות המסוימת שבה הוא חי ולאור הרעיונות המפעמים בקרבו.

צבי שמשוני

הרב צבי שמשוני הוא ר"מ בישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים

————

בתגובה ל"לא יהודי אבל גם לא גוי", מאת הרב אליהו בירנבוים

גיליון פרשת תרומה

לא יהודי, אלא גוי גמור

במאמרו מתייחס הרב אליהו בירנבוים למעמד המיוחד, לדעתו, של "זרע ישראל" – אדם שנולד לאב יהודי ולאם גוייה. הוא מעלה על נס את גישתו של הרב עוזיאל, "האינטגרטיבית והרחבה לגבי הגדרת גבולות העם היהודי", המנסה להרחיב את העם היהודי כדי לשמור על עתידו. לדעת הכותב, זהו הפתרון היחיד לבעיית ההתבוללות בתפוצות.

אולם גישה זו שגויה מן היסוד, הן במישור העקרוני והן במישור ההלכתי.

במישור העקרוני, קירוב של אנשים אלו ליהדות מתיימר להתמודד עם בעיית ההתבוללות. אולם למעשה לא רק שהוא לא פותר את הבעיה, אלא שהוא מחריף אותה ומנציחה. אדם מ"זרע ישראל" שנמצא בתוך הקהילה היהודית מגדיל את הסיכוי לכך שהוא יינשא ליהודיה מתוך הקהילה! והיכן הדאגה לעתידו של עם ישראל?

חמור מכך, למעשה הכותב חדל מלנסות למנוע את ההתבוללות, או למצער לצמצם אותה. הוא מתייחס אליה בתור עובדה מוגמרת, אשר יש לכופף את ההלכה כדי להתמודד איתה. רוצה לומר: איננו יכולים לקיים את ההלכה האומרת כי אנשים אלו הם גויים לכל דבר, אם כן הבה נשנה את ההלכה! גישה ההולכת ומתפשטת כנגע בחלקים ניכרים של ציבורנו הציוני דתי.

אבל החמור מכול הוא שבמישור ההלכתי מדובר בטעות ממדרגה ראשונה. ראשית, מפני שהכותב הוציא לגמרי את הדברים מהקשרם, ולכן הסיק מסקנה שגויה.

במקור נשאל הרב עוזיאל ביחס ליהודים שנישאו לגויות, והם רוצים לגייר את בניהם, האם יש לאפשר להם זאת. ועל כך הוא עונה:

ובדורנו זה אחראית וקשה מאוד נעילת דלת בפני גרים לפי שהיא פותחת שערים רחבים ודוחפת אנשים ונשים מישראל להמיר דתם ולצאת מכלל ישראל או להטמע בגוים … ואדם מישראל שנטמע או שנדחה מישראל נהפך לאויב ישראל בנפש, כמו שההיסטוריא מעידה על זה בהרבה מקרים והרבה דורות. וגם אם לא נחוש … מכל מקום לבניהם ודאי שאנו חייבים לקרבם, לא מבעיא אם הם בני ישראלית שבניה הם ישראלים גמורים אלא אפילו אם הם בני גויה הרי מזרע ישראל המה, ואלה הם בבחינת צאן אובדות, וירא אנכי שאם נדחה אותם לגמרי על ידי זה שלא נקבל את הוריהם לגרות ניתבע לדין.

אם כן, לא אמר הרב עוזיאל אלא שאין למנוע מהם להתגייר, אך מכאן לטענה בשמו שיש לקבל אותם בתוך הקהילה, ולנסות להרחיב את העם היהודי, הדרך רחוקה מאד.

לדידו של הכותב – –למרות שמבחינה הלכתית ("פורמלית") הם אינם יהודים, מבחינה פרגמטית ואסטרטגית יש להכיל אותם, ולהחיל עליהם את שם ישראל. זהו טיעון מבית מדרשו של שאול התרסי, היוצר שבר בין עולם ההלכה לעולם האמונה, המחשבה והמוסר היהודיים. דיסוננס שלפיו ההלכה עומדת מצידו האחד של המתרס, והמחשבה היהודית הישימה והידידותית עומדת מצידו השני, וכמובן יש להעדיף את הצד השני.

טיעוני הכותב אף סותרים את התנ"ך. בספר עזרא (פרק י') ובספר נחמיה (פרק י"ג) מסופר על עזרא ונחמיה שאילצו את העם לנטוש את נשיהם הנוכריות, ואת בניהן שנולדו להן. גם אז היו אחוזי התבוללות גבוהים, ועזרא ונחמיה לא מצאו לנכון לגייר את "זרע ישראל", אלא דרשו דרישה בלתי מתפשרת (עזרא פרק י, ג): "וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלוֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת ה' וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה".

חננאל עמ"י זייני

הרב חננאל עמ"י זייני הוא 
ר"מ בישיבת "אור וישועה" ומרבני "דרך אמונה"

לקרב את "זרע ישראל"

הרב אליהו בירנבוים משיב:

טענתי אכן שיש מעמד מיוחד ל"זרע ישראל" – בנים לאב יהודי ולאם לא יהודייה – אך האם אלו המצאות שלי? הרי הדברים מבוססים על פוסקים שונים ולמעשה כל מלאכתי הייתה רק לסכם את הדברים ולהביאם בפני הקורא. ונניח שלא הבנתי את דברי הרב עוזיאל, אשר לא במקום אחד אלא בעשרות מקומות דן במושג "זרע ישראל" ומחזק את הצורך בקירוב שלהם לעם ישראל על ידי גיור, האם גם את דברי הרבנים הרצוג, קלישר ואלישיב לא הבנתי?

הנה דברי הרב אלישיב: "על דבר השאלה, בן או בת שנולדו לאב יהודי ולאם גויה לא עליכם, וסבורים לתומם כי הינם יהודים כי אביהם יהודי, וכעת מתעניינים הבן או הבת הנ"ל בלימוד יהדות, האם יש לקרבם בכוונה לגיירם כדת וכדין – או שצריך לרחקם ככל גוי הרוצה להתגייר… בכה"ג בוודאי צריך לקרבם ואין לרחקם, והוא כיוון שהם מזרע יהודי…" (בשם גרי"ש אלישיב שליט"א, קובץ נצח ישראל – ד' תשס"ט עמ' שס"ב).

הרב זייני מסיק כי "לדעת הכותב, זהו הפתרון היחיד לבעיית ההתבוללות בתפוצות". וכן: "הכותב חדל מלנסות למנוע את ההתבוללות, או למצער לצמצם אותה. הוא מתייחס אליה בתור עובדה מוגמרת". אני עוסק מזה 35 שנה במניעת התבוללות, אמונתי האישית וכל מחשבתי נתונה יום בלילה למניעת התבוללות ונישואי תערובת בעם היהודי. ומנין למד מתוך המאמר שלי שאני סבור שרק צירופם של "זרע ישראל" הוא הדרך היחידה לפתרון בעיית ההתבוללות? כדאי לקרוא בעיון את המאמרים המתפרסמים על ידי במוסף זה לאורך שבע השנים האחרונות ובטוחני שיתגלו מתוך דבריי דרכים שונות שאני מציע למניעת התבוללות ונישואי תערובת בעם היהודי.

הרב זייני מאשים אותי בכיפוף ההלכה ושינויה כדי להתמודד עם המצב של נישואי תערובת בעם היהודי. האם קרא את שעטו כתב? האם עיין במאמרים, בספרים ובפסקי דין אחרים שכתבתי כדי לבחון את הנאמנות של דבריי להלכה או שמא כל מי שלא חושב כמוהו איננו נאמן למורשת ישראל סבא ולהלכה? האם אין בהלכה דעות שונות? האם אין מטרת ההלכה  להתמודד עם בעיות השעה והדור?

הרב זייני, האם פגשת פעם בארץ או בתפוצות בנים לאב יהודי ולאם לא יהודייה המבקשים לשוב ולקשור את גורלם עם תורת ישראל? האם הקשבת פעם לבכי שלהם ולכאבם? האם היית פעם קשוב לאנשים שמרגישים יהודים בלבם אבל הם לא יהודים על פי ההלכה? מדוע לימוד תורה לאנשים אלו וחיזוק אמונתם הם כפירה בעיקר ומעשה כנגד ההלכה המסורה למשה מסיני? האם טענתי במאמרי שיש לעובדת היותם "זרע ישראל" השלכות הלכתיות? שיש להקל בגיורם? רק טענתי שמן הראוי להתאמץ יותר לקרבם ולגיירם כהלכה יותר מאשר סתם גוי. הדגשתי אין ספור פעמים במאמרי שבנים אלו אינם יהודים על פי ההלכה ויש צורך לגיירם. אתה מוזמן לעיין במאמר פעם נוספת, אבל מתוך התבוננות ולא מתוך דעה קדומה.

ולסיכום, למרות שאני מכבד אותך ואת דעתך, אינני מסכים לדבריך ש"זרע ישראל" הוא "לא יהודי אלא גוי גמור" ואני עומד על דעתי, שהיא דעתם של פוסקים גדולים וחשובים, ש"זרע ישראל הוא לא יהודי אבל גם לא גוי" ומן הראוי לקרבם ולגיירם.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אדר ב תשע"ו, 11.3.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-14 במרץ 2016,ב-גיליון פקודי תשע"ו - 970, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: