מיילדת מפלצתית | חבצלת פרבר

 

סיפור חייה הבדיוני של מיילדת, שהפכה למיישמת אכזרית של מדיניות הגבלת הילודה, מגלם את סיפורה של סין המודרנית. פרס נובל לסאטירה זהירה ולביקורת מרוסנת

ספר-2צפרדעים

מוֹ יאן

מסינית, כולל אחרית דבר והערות: תרצה ערב 
וקובי לוי

חרגול ומוֹדן, 2015, 
455 עמ'

שלוש שנים לאחר ש"צפרדעים" יצא לאור בסין זכה הסופר מוֹ יאן, שאחדים מספריו הקודמים כבר זכו להכרה בעולם ("הסורגום האדום" אף הוסרט), בפרס נובל לספרות. מוֹ יאן הוא שם העט של גְווָאן מוֹיֵה, יליד סין 1956. פירוש השם מוֹ יאן הוא "לא מדבר" או "שתוק", והבחירה בשם–עט אירוני כזה לסופר מלמדת על עמדתו: הוא לא מדבר – אבל הוא חושב, רואה ואפילו כותב. בזהירות המתבקשת. לחובבי מוֹסיקה קלאסית הוא מזכיר את המלחין הרוסי שוסטקוביץ', שבניגוד לעמיתו סטרווינסקי בחר לא לגלות מארצו בגלל סטלין, אבל ניהל כל חייו סוג של טנגו עצבני ומורכב עם הדיקטטור ושלטונו, והמוסיקה שלו מבטאת עמדה של שותק ומדבר בעת ובעונה אחת.

ואכן, "צפרדעים" הוא בהחלט ספר סאטירי וביקורתי – אבל הביקורת מרוסנת ומהלכת על חבל פוליטי דק. עלילת הספר מתרחשת באזור גָאומי, בכפר עני ומפגר השרוי עדיין במנהגים עתיקים ואמונות טפלות. המספר – "ראשן" או "ברחני" – מספר בשורת מכתבים אל סופר יפני בדיוני את סיפור חייו וחייה של דודתו המיילדת, שבעת הכתיבה היא בת 70 בקירוב. בילדותה, כבתו של רופא סיני מפורסם ואמיץ, הייתה ואן שֹין – המכונה "דודה" – עדה לכיבוש היפני בסין ולניצחון המפלגה הקומוניסטית, ואריכות חייה מאפשרת למספר להעלות פרקים שונים מקורותיה של סין המודרנית ולתאר אותם בביקורת מרומזת.

תיאורים‭ ‬קשים‭ ‬מנשוא‭ ‬בנוגע‭ ‬ל‭"‬מדיניות‭ ‬הילד‭ ‬האחד‭". ‬סין‭, ‬2013 צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

תיאורים‭ ‬קשים‭ ‬מנשוא‭ ‬בנוגע‭ ‬ל‭"‬מדיניות‭ ‬הילד‭ ‬האחד‭". ‬סין‭, ‬2013
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

הפלות, עיקורים וסירוסים

"ראשן", בן גילו של מוֹ יאן, גדל בשנות הרעב הגדול. אבל כשהרעב מפנה את מקומו לשפע יחסי מלווה בעידוד לילודה מוגברת, רוכשת "דודה" הכשרה מקצועית מודרנית כמיילדת. בזכות יכולותיה המיוחדות ואהבתה ליולדות ולנולדים היא תופסת בהדרגה את מקומן של המיילדות הזקנות העממיות. ואז מתרחשים שני אירועים שפורעים את חייה: התאהבות בטייס קרבי שעורק פתאום לטיוואן, ו"מהפכת התרבות". אירועים אלה מציבים סימן שאלה על נאמנותה לשלטון ולמהפכה – מה שגורם ל"דודה" להפוך לקונפורמית באופן קיצוני ל"מדיניות הילד האחד" הממשלתית. ממיילדת חמה ומסורה היא הופכת למפלצת קנאית שמבצעת בכפייה הפלות אכזריות, עיקורים וסירוסים.

בניגוד אליה, "ראשן" הוא אדם בינוני שהולך בתלם, אבל חלום האבהות משבש את חייו. במאמציו להוליד בן הוא מתחבר לנציגת מדיניות הגבלת הילודה ("לביאה", העוזרת של "דודה"). וכשסין נפתחת לכלכלה חופשית למחצה, הוא מנצל בחורה אומללה שמועסקת ב"חוות הצפרדעים" – מוסד רפואי אקסקלוסיבי שבו יכולים סינים עשירים לעקוף את החוק תמורת תשלום קנסות, ולהוליד ילדים נוספים תוך שימוש ב"פונדקאיות". לבסוף, באחד משיאי הספר, חוגג "ראשן" את לידת בנו הראשון.

הסאטירה של מוֹ משלבת כתיבה פיוטית והומוריסטית עם קטעים קשים ואלימים שאינם חסים על הקורא. דווקא את שנות הרעב הגדול שחיסל מאות אלפי סינים מתאר מוֹ בהומור, באמצעות ילדי בית הספר הרעבים שאוכלים פחם. אבל כשהוא מגיע לעניין "מדיניות הילד האחד" הופכים התיאורים לקשים מנשוא. למשל, מופיע בספר תיאור נורא של מרדף אחרי אישה הרה שיש לעשות לה הפלה, משום שכבר ילדה "יותר מדי" ילדים. האישה הנואשת קופצת לנהר כדי להימלט, עוזרת–המיילדת רודפת אחריה בסירה ולועגת לה, וההמשך הוא קשה אף שאינו הקטע האלים והמצמרר ביותר בספר.

מוֹ מתייחס כאמור לאירועים בולטים שונים בהיסטוריה של סין המודרנית. ומאחר שהבנת הרמזים ההיסטוריים חיונית להבנה ולהערכה של הכתוב ושל איכויותיו הספרותיות, טוב יעשה מי שירצה להעמיק בספר אם יתעניין באירועים אלה על ציר הזמן שבין סוף המאה התשע–עשרה לסוף המאה העשרים.

סינית שפה קשה

חלקו האחרון של הספר כתוב כמחזה. בקריאה ראשונה ויתרתי עליו, משום שאינו משתלב באופן אורגני עם סגנונו של שאר הספר. אפשר לוותר עליו – אבל מאחר שהוא הופך את הסיום האופטימי של הסיפור על ראשו, כדאי להתאמץ ולקרוא גם אותו.

לפי מומחים לסינית, קול קרקור צפרדעים נכתב בסינית באופן שמזכיר גם בכי תינוקות (הצליל WA המשותף לשניהם). וזה כנראה המקור לשם הספר. כמוֹ כן, באזורים כפריים מזוהים הצפרדעים עם פריון, ולכן הם מופיעים בסיפור בהקשר של פריון או רצח עוברים. השם "ראשן", שם העט של הגיבור, מתקשר באופן ויזואלי עם זרע ואבהות.

הדרך שבחרו המתרגמים בתרגום השמות והכינויים בספר מקשה מאוד על הקריאה. השמות הסיניים, המורכבים משֵם משפחה ושם פרטי, מבלבלים כשלעצמם. והאופן שבו הם מופיעים בתרגום, למשל שיאו שפעליונה או כיסמרה, עוצר את שטף הקריאה בגלל הצורך לפענח את המילים המוזרות. מדוע לא להשתמש במקף מחבר בין חלקי השם: ואנג–כבֵד, שיאו–שפה–עליונה, ולנקד את השמות לאורך הספר, ולא רק במופע הראשון שלהם?

בנוסף לכך, השימוש בשם העט של הגיבור "ראשן", בנוסף לשמוֹ המוזר–כשלעצמוֹ "ואן–רֶגֶל"  וכינויו "ברחני", נראה לי מיותר. הווארד גולדבלאט, המתרגם לאנגלית, שנחשב לבר–סמכא בתרגום ספרי מוֹ יאן, מוותר בתרגומו על הריבוי הזה – ודבר לא נגרע מן הסיפור. דמותו הצייתנית של הגיבור, מצד אחד, וכמיהתו לילדים משלו, מצד שני, ברורות לגמרי מן העלילה. הבחירה בשם "דודה" עבור גיבורת הסיפור מוצלחת, אבל ה"דודה" גם מופיעה לפעמים בשמה המקורי ואן שֹין– וגם זה רק מבלבל שלא לצורך.

במהדורה האנגלית של הספר מופיעה רשימת הנפשות הפועלות והקשר ביניהן. בספר עב כרס ומורכב כזה, וכשמספר הדמויות והקשרים ביניהן מקיפים כפר שלם, גם הקורא הקשוב מאבד את ההתמצאות, ורשימה כזאת חיונית ממש. לעומת זאת, אפשר היה לטעמי לוותר על מרבית ההערות, שאינן תורמות הרבה להבנת הסיפור.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אדר ב תשע"ו, 11.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 במרץ 2016, ב-גיליון פקודי תשע"ו - 970, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: