כבר לא שחור ולבן | צביקה קליין  

 

חלק ניכר מן הקהילה החרדית בארה"ב חש בטוח בעצמו והולך ונפתח לאקדמיה, חי את עולם הספורט, משתלב בכל תחומי החיים ורואה עצמו כציוני. דווקא קהילת המודרן–אורתודוקס עסוקה בבניית חומות, הילדים הולכים לחינוך נפרד והמחנכים הם בוגרי ישיבות חרדיות. תנועה דו–סטרית

הם התכנסו לפני מספר שנים באודיטוריום הגדול באוניברסיטת וורוויק בבריטניה כדי לשמוע נאום של "חבר הכנסת החרדי" של יאיר לפיד. כיהודים בריטים ליברלים, המשתתפים מדי שנה בכנס "לימוד", הם תכננו לתקוף את ח"כ דב ליפמן, שזה עתה נבחר לכנסת, רב חרדי–אמריקני שעלה כמה שנים לפני כן לישראל. אך כאשר הוא התחיל לדבר על הגאווה שהוא מרגיש כשהוא שר התקווה, ועל כך שהוא חושב שחרדים צריכים להתגייס לצה"ל – הם הרגישו מעט מבולבלים. הם, שתכננו לתקוף את חבר הכנסת החרדי, היו על סף דמעות; "הנה חרדי שפוי", חשבו לעצמם.

אולם מי שמכיר את הקהילה שממנה ליפמן מגיע לא צריך להיות מופתע. אולי לא כולם שם ישירו "התקווה", אך אהבת הארץ, גיוס לצה"ל והשתלבות בעולם האקדמי הם לא מילים גסות בעולם שלהם, וזו אולי ההתפתחות הסוציולוגית המעניינת ביותר בקרב יהדות ארה"ב כיום: החרדים של אמריקה. פתוחים יותר, אקדמאים ומשתלבים בכל תחומי החיים.

דתיותתרבותית או מחויבותהלכתית

מי שחקר בעשור וחצי האחרון את יהדות ארה"ב, ובמיוחד את זו האורתודוקסית הוא פרופ' אדם פרזיגר מהמחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר אילן, המשמש גם ראש הקתדרה על שם הרש"ר הירש לחקר תולדות תנועת תורה עם דרך ארץ. פרזיגר, במקור מניו יורק, עלה לארץ בשנת 1987.

הוא זכה בפרס National Jewish Book Award לשנת 2015 בקטגוריית חקר יהודי אמריקה על ספרו "מעבר לכיתתיות: ההיערכות מחדש של היהדות האורתודוקסית–אמריקנית". בספרו מוכיח פרזיגר כי גורמים משמעותיים בתוך האורתודוקסיה החרדית בארה"ב נטשו את הגישה ששואפת להיבדלות מהחברה היהודית הרחבה, גישה שאפיינה אותם עד שנות ה–90 של המאה ה–20.

"עד שנות ה–60", מתחיל פרזיגר בבסיס ההנחה למחקר שלו, "חוקרי יהדות ארה"ב לא חקרו את האורתודוקסים מפני שהתייחסו אליהם כאל 'שרידי מזרח אירופה', עניין של 'דור אחד עד שיאבדו'. מבחינתם העתיד היה הרפורמים או יותר נכון הקונסרבטיבים. עד אמצע המאה ה–20, מבחינה מספרית הם צדקו". אך בשנות ה–60 החוקרים התחילו לשים לב שהקהילה האורתודוקסית בארה"ב מתחזקת, בני המהגרים ממשיכים במסורת ומקימים מוסדות חדשים, יש בתי ספר, מתפתחות אוניברסיטאות כגון הישיבה אוניברסיטה, ארגונים דתיים כגון ישראל הצעיר, OU ועוד.

החוקר הבולט בתקופה זו, לטענתו של פרזיגר, הוא פרופ' ישעיהו (צ'רלס) ליבמן ז"ל, שלימד בישיבה אוניברסיטה ולאחר עלייתו ארצה לימד בבר–אילן וזכה בפרס ישראל בשנת 2003. ליבמן כתב מאמר חלוצי על האורתודוקסיה בחיי היהודים בארה"ב בשנת 1965 ויצא נגד הדעה המקובלת. הוא סבר כי דווקא הם לא יתבוללו ויישארו בתוך הקהילה לעומת הזרמים שאינם אורתודוקסים ההולכים ונעלמים. "הוא טען שרוב ההתחדשות והאנרגיות נמצאות דווקא אצל האורתודוקסים", אומר פרזיגר.

"ליבמן עשה חלוקה בסיסית בין אלה שהם דתיים תרבותית לבין אלה שמחויבים ליהדות ומשקיעים כסף בחינוך ובקיום התורה והמצוות. הוא גם הגדיר את שני המחנות האורתודוקסיים, על פי מושגים הלקוחים דווקא מהמחקר הסוציולוגי של הנצרות. "בתחילה מדובר היה בקבוצה כיתתית. קבוצה אידיאליסטית–שוויונית, כשכולם באותה רמה דתית. קבוצה המאוחדת סביב הטוטאליות והמחויבות". אך עם הזמן, מסביר פרזיגר, הנצרות הכיתתית הפכה להיות כנסייתית, מסודרת ומאורגנת יותר מבחינה היררכית. "בניגוד לכת, כשדת מתפתחת ומתבגרת היא הופכת למה שנקרא 'כנסייה', מבנה גדול המאכלס אוכלוסייה גדולה שהופכת עם הזמן למגוונת. הכנסייה חייבת לבנות אוהל רחב שיאפשר לכולם להיות תחת חסותה. יש היררכיה, אפיפיור, כמרים, ציבור. במצב כזה היא צריכה גבולות יותר מטושטשים וגמישים. אחרת היא תישאר קבוצה אקסקלוסיבית אליטיסטית".

 ימי הפסח בלונה פארק אסטרולנד, קוני איילנד, ברוקלין 2008 צילום: גטי אימג'ס


ימי הפסח בלונה פארק אסטרולנד, קוני איילנד, ברוקלין 2008
צילום: גטי אימג'ס

טרייפה מדינה

פרזיגר חוזר לליבמן ומשליך את התיאוריה על העולם החרדי בארה"ב. "ליבמן אמר שהחרדים הם כיתתיים, ושהם עושים מאמצים גדולים כדי להתלכד ולהישאר בתוך ארבע האמות שלהם; לא להתערב עם האוכלוסייה היהודית הכללית, הן עם הרפורמים והן עם האורתודוקסים המודרנים שיותר מעורבים בסביבה האמריקנית". פרזיגר מסביר כי בניגוד לאורתודוקסים המודרנים, שהגיעו לקראת סוף המאה ה–19 במטרה להשתלב באמריקה, "החרדים הגיעו סביב מלחמת העולם השנייה. "אלו אנשים שקודם לכן פחדו ממה שקראו לו ה'טרייפה מדינה', ובגלל השואה הגיעו לאן שיכלו כדי להינצל, בין אם מדובר בארה"ב, באנגליה או בארגנטינה. בניגוד לראשונים שרצו להשתלב – החרדים ראו אידיאל בהישרדות, בשמירה על ערכי התורה כמו שקיימו אבותיהם ואמותיהם בשטייטל. מבחינתם זו הנצחה לאוטופיה האירופית של חיי תורה".

לפני שנגיע למסקנות המדברות על כך שהחברה החרדית הופכת להיות פתוחה יותר בשנים האחרונות, פרזיגר דווקא מדבר על תופעה הפוכה בקרב האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב, שהופכת כיתתית יותר: "בשנות ה–90 דיברו על נהירה ימינה של האורתודוקסיה המודרנית. חוקרים שמו לב שמשנות ה–80 ילדים שגדלו במשפחות מודרניות, שהתחנכו באוניברסיטת הרווארד או בקולומביה, מתחילים לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך נפרדים לבנים ולבנות, שהנשים הולכות עם פאה וכיסוי ראש. לא רק שיש יותר הקפדה על הלכה, אלא יש פחות מגע עם הציבור הלא אורתודוקסי". הוא מתאר כי "בעבר היו שולחים את הילדים לבתי ספר, למחנות קיץ או למשלחות לפולין בשיתוף פעולה עם היהדות הרחבה, אבל כיום האורתודוקסים המודרנים יותר הומוגניים. הם לא מהססים להעסיק רבנים מהישיבות החרדיות, במקום מהישיבה יוניברסיטי".

פרזיגר מדבר על הפרדוקס שבשינוי שעובר על הקהילה המודרנית. "בשנות ה–60 וה–70 הם היו המובילים בתחום קירוב הלבבות. כך למשל אנשים כמו הרב שלמה ריסקין מאפרת. אבל זה השתנה. הם הפכו עם השנים לכאלה שיותר מתעסקים בעצמם, התכנסו פנימה. הם אמנם לא הפכו ל'כת' אבל הם איבדו חלק מהתכונות שהיו בולטות בכנסייתיות באורתודוקסיה המודרנית שלהם". עוד הוא טוען כי בשנות ה–80 של המאה ה–20 האורתודוקסים המודרנים היו בחזית המאבקים, למשל למען שחרור יהודי ברית המועצות ונתן שרנסקי, "וזה דרש שיתוף עם כל הזרמים, היום זה כבר קורה הרבה פחות".

במקביל גילה פרזיגר כי "החרדים פחות כיתתיים, פחות מתבדלים". הוא מיד מסייג: "אני לא מדבר על חסידויות סגורות כגון סאטמר או על קבוצות בצד היותר רדיקלי, אלא על ישיבות כגון לייקווד, טלז, בולטימור ואחרות". הוא מסביר כי "ככל שהם מרגישים שהם בבית, שהם לא נעלמים, שהם עומדים על הרגליים, המוסדות שלהם מצליחים, הילדים ממשיכים בדרכם – הם התחילו לצאת החוצה".

פרופ‭' ‬אדם‭ ‬פרזיגר‭: ‬פגשתי‭ ‬ראש‭ ‬כולל‭ ‬שבכל‭ ‬יום‭ ‬חמישי‭ ‬מגיע‭ ‬לבית‭ ‬כנסת‭ ‬רפורמי‭ ‬ומנהל‭ ‬מה‭ ‬שנקרא‭ "‬מניין‭ ‬מתחילים‭". ‬היום‭ ‬זה‭ ‬קורה‭, ‬זה‭ ‬חלק‭ ‬מהמציאות צילום‭: ‬אוניברסיטת‭ ‬בר–אילן

פרופ‭' ‬אדם‭ ‬פרזיגר‭: ‬פגשתי‭ ‬ראש‭ ‬כולל‭ ‬שבכל‭ ‬יום‭ ‬חמישי‭ ‬מגיע‭ ‬לבית‭ ‬כנסת‭ ‬רפורמי‭ ‬ומנהל‭ ‬מה‭ ‬שנקרא‭ "‬מניין‭ ‬מתחילים‭". ‬היום‭ ‬זה‭ ‬קורה‭, ‬זה‭ ‬חלק‭ ‬מהמציאות
צילום‭: ‬אוניברסיטת‭ ‬בר–אילן

מה יקרה לילד באוניברסיטה

בעיר הקטנה לייקווד שבניו ג'רזי חצי מהתושבים הם יהודים חרדים. ישיבת לייקווד היא השנייה בגודלה בעולם. היא הוקמה על ידי הרב אהרן קוטלר בשנת 1943 וכיום לומדים בה כ–6,300 תלמידים. כשני שליש מהם נשואים ולומדים במסגרת "כולל".

בין היתר חקר פרזיגר את מוסד הכולל לאורך השנים. "הכוללים שהקימו בשנות ה–40 וה–50 היו מובלעתיים לחלוטין. ישיבת לייקווד הוקמה במרחק של שעה וחצי מניו יורק, כדי שלא תהיה מעורבות בין התלמידים לבין הקהילות היותר ותיקות וליברליות. מאידך, לא רצו להתרחק מדי. מספיק קרוב לדייטים אך גם מספיק רחוק.

"בשנות ה–70 הבן של הרב קוטלר ואחרים התחילו לשלוח קבוצות של תלמידים לערים שונות ברחבי ארה"ב כדי להקים כולל קהילתי במקומות שבהם יש קהילה אורתודקוסית ו'לחזק את הקהילה'. הם הצליחו בהרבה אזורים שהיו מודרניים והפכו אט אט לחרדיים. ביקרתי כחלק מהמחקר בכולל בשכונת ווסט רוג'רס פארק שבשיקגו, השתתפתי כצופה, למדתי עם החבר'ה, ראיינתי את האברכים ואת ראשי הכולל. ראיינתי במקביל גם יהודים רפורמים וקונסרבטיבים שהתחילו ללמוד בכוללים האלה".

כאן, פרזיגר מנתח, התחילה נקודת המפנה של הקהילה החרדית. "משנות ה–90 התחילו להקים כוללים של קירוב, לא לחזק את אלה שכבר שומרים שבת, אלא להיפך. הרי החרדים שפעם אסרו מגע עם רפורמים וקונסרבטיבים התחילו לפנות לפדרציות, למרכזי הקהילות". הוא מספר כי הופתע לראות שהרבנים החרדים מתחילים לעבוד עם מתפללי בתי הכנסת הרפורמים. "פגשתי ראש כולל שבכל יום חמישי מגיע לבית כנסת רפורמי ומנהל מה שנקרא 'מניין מתחילים'. הוא אמנם לא יושב בהיכל התפילה, אלא באולם השמחות. הרי הרב משה פיינשטיין אסר חיבור כזה בשנות ה–60, אבל היום זה קורה, זה חלק מהמציאות.

"בדאלאס יש ראש כולל שמוכן לעבוד עם כל קהילה או בית כנסת יהודי, מכל הזרמים, חוץ מבית כנסת של הומוסקסואלים. הם גם מוכנים להשתתף בפאנלים יחד עם רבנים מזרמים אחרים. זה מדהים".

בעיניו של פרופ' פרזיגר, "הכוללים של הקירוב הם מעין גרסה ליטאית של בית חב"ד. הם שוכרים בית, בונים בקומת הכניסה בית מדרש, יש להם כיתות לימוד ותמיד אוכל וקפה". עוד הוא מפרט כי "יש להם קבוצות לימוד של נשים, חברותות. בפיטסבורג עורכים גם באופן קבוע טורניר גולף של הכולל, ובפאלו אלטו יש מסיבות סופר–בול של הכולל. תבין, זה לא חב"דניקים, אלא חבר'ה שלמדו בישיבות חרדיות".

לטענתו, הישיבות החרדיות החלו לקבל את נושא הקירוב כדבר שהוא נורמלי וחלק מהמיינסטרים. "זה הפך להיות חלק מהנורמטיביות. המסלולים שיש הם להיות ר"מים בישיבות, רבנים בבתי כנסת, עסקים ויש גם קריירה של 'מקרב'. זה באישור הרבנים, שהם הנכדים של הרב קוטלר, אלה שסבא שלהם אמר שאסור להיות בקשר עם יהודים כאלה.

"מעבר לכך, גם אם יש לך משפחה חרדית עם שמונה ילדים, ורק אחד מהם יוצא לכיוון קירוב, זה מחלחל פנימה. כשיש לך אח בדאלאס, וכשיש בר מצווה כולם נוסעים לשם, המגע, החשיפה, השיח – משפיעים על הקהילה. המקרבים אמנם עדיין אינם 'אליטה', אבל ההתנהגות של האליטה והניסיון והחשיפה מחלחלים לתוך התודעה והחוויה של המשפחות. יש כבר אלפים כאלה, זה משפיע פנימה על ערכים, שפה, ידע תרבותי, על חשיפה למוקדי תרבות מעבר לבייסבול.

"הייתי מצפה מהאורתודוקסים המודרנים שיובילו את עולם הקירוב, אבל הם בחרדה של 'מה יקרה לילדים שלנו באוניברסיטה'. כתגובה לכך הם בונים גבולות ומחסומים כדי לנסות ולבלום נטישה. החרדים שמרגישים ביטחון עצמי מפתחים כלים שיוכלו להשפיע על האוכלוסייה הסובבת. יחד עם זה, שום דבר הוא לא חד כיווני – ברגע שיצאת החוצה לאחרים, אתה גם מושפע מהמגע".

יש‭ ‬מנהיגוּת‭ ‬דתית‭ ‬
נשית‭, ‬ללא‭ ‬טייטל‭. ‬ברוקלין‭, ‬2012 צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

יש‭ ‬מנהיגוּת‭ ‬דתית‭ ‬
נשית‭, ‬ללא‭ ‬טייטל‭. ‬ברוקלין‭, ‬2012
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

מניינים שיווניים הם האויב

גם בתחום ההלכה, מתברר, ישנם שינויים בעקבות התחזקות עולם הקירוב. "זה מתחיל כ'הלכות קירוב לבבות'. בעקבות 'המשימה החשובה' יש הקלות כדי לקרב, וברגע שזה נהיה נורמה קשה להגיד שזה רק כשאני בסביבה מסוימת. איך יכול להיות שבבית כנסת אחד תהיה מחיצה בגובה מטר, אבל בקהילה שלי צריכות הנשים להיות מאחורי הפרגוד? זה מורכב".

בפרק האחרון בספרו עוסק פרזיגר ב"איום הגדול" על המיינסטרים של העולם האורתודוקסי: האורתודוקסיה הפתוחה. לטענתו, "המניינים השוויוניים הם האויב מספר אחת של העולם החרדי בארה"ב. יש דוברים שאפילו השוו את האורתודוקסיה הפתוחה לתנועת 'יהודים למען ישו', כי הם מסוכנים ויכולים לגרום להרס הדת".

בלי להמעיט בחשיבותה של מחלוקת פנימית זו, לסיכומו של עניין הוא מצהיר: "לעומת העבר, הקבוצה האורתודוקסית המודרנית נוהרת ימינה והחרדית נוהרת שמאלה, הופכת יותר פתוחה ומעורבת בתרבות האמריקנית הכללית". לדעתו, "אי אפשר לתאר כיום את האורתודוקסים ככיתתיים. כשהחרדים נעשים פחות קנאים, וחלק מהאורתודוקסיה המודרנית הופכת יותר חרדית, או פחות כנסייתית ופתוחה – יש יישור מחדש, התארגנות מחדש. המבנה של ליבמן כבר אינו משקף את המציאות של האורתודוקסים בארה"ב.

"יש הבדל גדול בין לשחק בייסבול עם חברים לבין העובדה שכולל חרדי מארגן מסיבת סופר–בול עם בירות. גולף זה הספורט הכי לא יהודי שיש. הוא מסמל את המועדונים הפרוטסטנטים הסגורים שלא אפשרו במאה הקודמת כניסה 'ליהודים ולכלבים'. אבל כדי לקרב יהודים, תראה רב עם זקן ופאות משחק גולף.

"לכל כולל יש אתר אינטרנט, דף בפייסבוק. מישהו סיפר לי פעם שהיה אסור להשתמש באינטרנט בישיבת לייקווד, ואילו היום יש שם יותר נקודות חיבור אינטרנט אלחוטי מכל מקום אחר. יש היום נשים חרדיות שעומדות לפני ציבור של גברים ונשים ומרצות, מעבירות שיעורים. הן לא יקראו לעצמן 'רבות' אבל הן מנהיגות דתיות נשיות ללא טייטל. זו מהפכה שקטה, שמשפיעה לא פחות מעולם הרבות בעולם האורתודוקסיה הפתוחה".

מהי הסיבה לכך שאחרי כל כך הרבה שנים פתאום יש להם ביטחון עצמי?

"הם ראו שהילדים שלהם נשארים אורתודוקסים מבחינת סטטיסטית, והם הקבוצה היחידה שבה הדור הבא לא מתבולל או עוזב את הזרם. אצל הזרמים האחרים ככל שהגיל יורד שיעור הקשורים לזרם יורד. אצל האורתודוקסים זה ההיפך: ככל שהגיל יורד, שיעור המחויבים לזרם עולה. יש ביטחון עצמי.

"וישנן גם סיבות כלכליות: ככל שהאוכלוסייה גדלה והמוסדות שלה גדלים, היא צריכה מימון, מלגות, תורמים, והקשר עם האוכלוסייה היהודית הרחבה מאפשר מקורות מימון שלא היו קיימים קודם לכן. וכמובן שיש גם ההשפעה של חב"ד. אי אפשר להתעלם מההצלחה שלהם כתנועה, הם זרם דתי בפני עצמו. לגבי רבים מהאמריקנים, היהדות זה החב"דניקים. החרדים ראו את זה. הם אמנם עדיין לא ישתפו פעולה עם חב"ד, אבל הם לומדים מהם מה לעשות ומה לא לעשות".

ומה לגבי השכלה אקדמית?

"כאן זה תלוי. יש ישיבות שמזמן אישרו לרכוש תואר, כגון 'נר ישראל' בבולטימור שאישרו לפני הרבה מאוד שנים לתלמידים ללמוד לקראת תואר אקדמי בערבים. לאברך בלייקווד אסור ללמוד באוניברסיטה אבל רבים לומדים כשהם מסיימים את הישיבה. הנשים שלהם כולן לומדות. הם בשלב יותר מתקדם מהחרדים בישראל, מפני שהמנהיגות החרדית בארץ יותר שמרנית. יש בארה"ב מכללות חרדיות כגון לנדר קולג' של טורו. יש הרבה אפשרויות. אבל באופן חד משמעי – החרדים האמריקנים יותר פתוחים ללימודים אקדמיים היום.

"יותר מכך: החרדים האמריקנים הם ציונים. כי ציונות זה לא בני עקיבא, אלא להגיד שאתה פרו ישראלי. הם נוסעים לארץ, מבלים שנה–שנתיים בישיבות, לא מתנגדים לדיבור בעברית, אקדמאים, עוקבים אחרי אירועי ספורט, מכירים את התרבות הפופולרית. ברור שיש הבדלים בינם לבין האורתודוקסים המודרניים, אבל הגבולות יותר מטושטשים. ההבדלים שהיו בין שתי הקבוצות כבר לא נכונים ומדויקים היום".

הרב‭ ‬לאונרד‭ ‬מטנקי‭: ‬החרדים‭ ‬באמריקה‭ ‬מעולם‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬סגורים‭ ‬כמו‭ ‬הקהילה‭ ‬בישראל‭ ‬של‭ ‬היום‭. ‬אין‭ ‬איסור‭ ‬לאישה‭ ‬לנהוג‭ ‬ברכב‭, ‬ותפקידיהן‭ ‬של‭ ‬נשים‭ ‬רחבים‭ ‬כאן

הרב‭ ‬לאונרד‭ ‬מטנקי‭: ‬החרדים‭ ‬באמריקה‭ ‬מעולם‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬סגורים‭ ‬כמו‭ ‬הקהילה‭ ‬בישראל‭ ‬של‭ ‬היום‭. ‬אין‭ ‬איסור‭ ‬לאישה‭ ‬לנהוג‭ ‬ברכב‭, ‬ותפקידיהן‭ ‬של‭ ‬נשים‭ ‬רחבים‭ ‬כאן

המצב הכלכלי מכריע

נשיא ארגון ה–RCA (הסתדרות הרבנים דאמריקה) האורתודוקסי, הרב לאונרד מטנקי המתגורר בשיקגו, קרא את ספרו של פרזיגר בשקיקה. עם חלקו הם מסכים, אך לא עם כל הטענות. "אני חושב שקודם כול יש הבדל בין החרדים בישראל לבין החרדים בארה"ב; הישראלים צריכים להבין שהחרדים באמריקה, חוץ מכמה יוצאים מהכלל, לא היו מעולם סגורים כמו הקהילה בישראל של היום. אין איסור לאישה לנהוג ברכב, ותפקידיהן של נשים רחבים יותר כאן. כך למשל, הבנות של הרב משה פיינשטיין היו בקולג' – וזה אומר הכול.

"לדעתי מה שקורה הוא שהקהילה החרדית יותר בטוחה כיום במעמד שלה. חברי הקהילה החרדית כבר לא מפחדים להשתתף בדיונים בנושאים רחבים יותר. הם חברים בהנהלות של פדרציות – כאשר בעבר הקהילה האורתודוקסית החרדית לא הייתה מתקרבת לשם, והיה תמיד חשד בשני הצדדים. כשאתה מרגיש שאתה לא בסכנה, אלא מרגיש שאתה מועצם, יש ביטחון ואתה מוכן יותר להיות בקשר עם אחרים".

אך מטנקי חושב שישנו אלמנט נוסף שהכריע את הכף, והוא המצב הכלכלי. "יש דיבור תמידי על המשבר של העלות של החיים היהודיים ועל העדר ביטחון כלכלי בחלקים גדולים של הקהילה. בקהילות כגון לייקווד ואחרות יש יהודים מאוד עשירים שמחזיקים מוסדות שלמים, אבל יש גם הרבה מאוד עניים. פעם נתמכת על ידי הסבא האקדמאי הפחות חרדי שהיה מסייע כלכלית לשלם על בתי הספר או מסייע בשכר הדירה. כיום זה לא כך. כאן המצב קצת דומה לישראל. יש צורך כלכלי לקהילה החרדית להיות יותר בעולם העסקים מבעבר – וכשאתה בעולם העסקים הגדול אתה באינטראקציה עם העולם".

לגבי הטענה של פרזיגר כי הקירוב של האברכים החרדים הוא זה שגורם לפתיחות, מטנקי פחות מסכים. "אני לא יודע אם אפשר להגיד שהפתיחות היא תוצאה של הקירוב. אני לא יודע מה הביצה ומה התרנגולת. אין שאלה שחרדי ליטאי שנכנס לפרבר שאין בו אחיזה של חיים יהודיים צריך ללמוד לחיות אחרת. נקודה. עמוק בלב, לדעתי מדובר דווקא בעניין הכלכלי, וכמובן גם הביטחון העצמי שללא ספק התעצם. הם מרגישים שהם ממוסדים, לא נלחמים כבעבר שהישיבות שלהם ישרדו. הישיבות שלהם פורחות, ועל כן אין בעיה גם להיפתח".

כרב בכיר בתת הזרם המודרןאורתודוקס, אתה בוודאי שם לב לשינויים שעוברים על הקהילות.

"נכון. עד לפני עשרים שנה הרב סולובייצ'יק היה המילה האחרונה בכל נושא הלכתי–השקפתי. היום אין אדם שהחליף אותו, אלא רבים שמשמשים דמויות לקהילות ספציפיות. לקהילה המודרנית יש חיים רחבים יותר, ואתגרים גדולים יותר, בגלל שהיא לא הולכת לפי גישת 'דעת תורה' של מועצת גדולי התורה כמו אצל החרדים. מה שגורם לנטייה ימינה הוא דווקא ירידת קרנה של הקהילה הקונסרבטיבית. היא לא מוגדרת כיום ונמצאת במצב לא טוב".

מטנקי מסביר כי "פעם, לאדם שהרגיש לא בנוח עם המגבלות של החיים המודרן–אורתודוקסיים הייתה אלטרנטיבה מושכת, להצטרף לבית כנסת קונסרבטיבי. כיום זו לא ממש אלטרנטיבה".

טעות דחיית הכוללים

עוד הוא אומר כי הקהילה המודרן–אורתודוקסית טעתה כאשר דחתה את הרצון להקמת כוללים ברוח הישיבה יוניברסיטי ברחבי ארה"ב. "הייתה טעות היסטורית לפני ארבעים שנה של הישיבה יוניברסיטי. הציעו להם להקים כוללים ברחבי ארה"ב, והם בחרו לא לעשות זאת. במקומם החליטו בישיבת לייקווד לעשות זאת. כאן בשיקגו יש כולל קטן של תורה מציון והישיבה יוניברסיטי, אבל זו טיפה בים. הם הגיעו לשוק מאוחר יותר, ועל כן מצבם פחות טוב. בשיקגו, חברי קהילות המודרן–אורתודוקס שהיו בעבר רציניים בתורה – לא היה להם איפה ללמוד ברוח הישיבה יוניברסיטי, אז הם החליטו ללמוד בכולל של לייקווד, וזה השפיע על המשפחות שלהם, ועל הקהילה כולה. זה בסדר גמור אגב, אבל זה משנה את הקהילה שלך, וצריכים להיות מודעים לזה".

מטנקי מסביר כי בניגוד לעבר, הישיבה יוניברסיטי מבינה כיום כי עליה להתרחב מעבר לגבולות ניו יורק ולגרום לרבנים מטעמה להפיץ את תורתם. "התפקיד של הישיבה יוניברסיטי השתנה; הם הקימו בעשור האחרון את 'המרכז לעתיד העם היהודי', שמטרתו התרחבות לרחבי היבשת, הקמת כוללים והפצת האידיאולוגיה שלהם. בעבר לא הרגשת את ההשפעה שלהם מחוץ לניו יורק. הם התחילו כעת לצאת מגבולות ניו יורק, וזה השפיע לטובה, אבל זה קרה מאוחר מדי".

הרב מטנקי הוא אחד הרבנים הבכירים ביהדות ארה"ב המשויך באופן מובהק לדור הולך ונעלם של מנהיגים המגדירים עצמם ציונים דתיים. הוא גדל בתנועת בני עקיבא בשיקגו והיה אחד ממנהיגיה הבולטים, אך כיום נראה שהציונות הדתית באמריקה כמעט אינה קיימת. "הקהילה הציונית דתית באמריקה שונה מזו של ישראל. יש חיפוש גדול של חזון בקהילה, וכשהקימו את מדינת ישראל החליטו באילו תחומים יש לעסוק. נלחמו על נושא העלייה של יהודי ברית המועצות ועוד. אך כעת שרנסקי שינה את המשימה הראשונה של הסוכנות היהודית, ובעצם מחק את מושג 'שלילת הגלות' ובמקום זאת החליט כי יש 'לחזק את הזהות היהודית'. אז מה המטרה שלנו כקהילה ציונית דתית? מהי המשימה? אם זה הסברה, איפא"ק יותר טובים מאיתנו. עלייה? זה הרסני מבחינת הקהילה. אם כולם יעלו אז אין קהילה. מבחינת כלל ישראל זה אולי טוב אם כולם יעלו והקהילה תיסגר, אבל לא לקהילה היהודית אמריקנית".

לטענתו, "המודרן–אורתדוקס והציוני דתי די דומים. הרי אותו רב יכול להיות הנשיא העולמי של המזרחי, אבל גם של ה–OU. מה הכישורים הציוניים שלו? אין לו, בתכל'ס הוא מודרן–אורתודוקס".

ההקצנה מיובאת מישראל

חבר הכנסת לשעבר הרב דב ליפמן הוא דוגמה מצוינת להבדלים בין המגזרים בארה"ב ובישראל. ליפמן, המשמש כיום מנהל תחום הסברה במשרד סגן יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, גדל והתחנך בעולם החרדי–אמריקני, והוסמך לרבנות בישיבת נר ישראל החרדית בבולטימור.

"כשהייתי תלמיד בנר ישראל למדנו במקביל באוניברסיטה. לכל החברים שלי יש תארים", הוא אומר. אך לטענתו יש גם אלמנט של הקצנה בציבור החרדי בארה"ב, "יש השפעה של הקצנה מישראל על יהדות ארה"ב – רואים יותר ויותר חרדים אמריקנים שלא רוצים ללמד במוסדות שלהם מתמטיקה ואנגלית. רואים יותר ויותר כאלה המדברים על חיים של לימוד תורה מבלי ללכת לתעסוקה – במיוחד בלייקווד, וזו חד משמעית השפעה מישראל. כל הילדים שלהם לומדים בישראל בישיבות כמו מיר, ובניגוד לכאן בישראל, יש פחות נשירה של הילדים שלהם מהישיבות. בארץ, בגלל שיש כל כך הרבה הקצנה והסתכלות של שחור ולבן, הרבה צעירים הולכים לגמרי לצד השני. בארה"ב יש הרבה יותר פתיחות לחיים יהודיים דתיים אחרים.

"עצם העובדה ששם לא מדברים נגד לימודים, ושיש להם לימודים כלליים בתיכון, פותחת אותם יותר לעולם. הרי יש בארה"ב חוקים מאוד נוקשים. ילד לא יכול להיות בתיכון בלי ללמוד לימודי חול. בגלל זה הצעירים רואים חרדים מבוגרים מהם שהם עורכי דין, רואי חשבון, בהיי–טק, יודעים שאין סתירה בכך.

"בישראל היה וישנו הפחד שהחרדים יהיו חלק מהציונות או מהחילוניות, שאם הם יהיו אוהדי כדורגל ייחרב העולם. אך בארה"ב כשבנו ישיבות אחרי השואה לא היה פחד כזה. בנוסף, בישראל למדו איך לקבל תקצוב מהמדינה. בארה"ב זה לא ככה. אין דבר כזה שמפלגה פוליטית תהיה מחויבת לדאוג לכסף לתלמידים בכולל".

יכול להיות שהציבור החרדי בישראל מושפע מהפתיחות בארה"ב?

"אני לא חושב. שאלתי כמה פעמים רבנים בכל הישיבות שלנו, למה שם זה בסדר וכאן לא? 'כי פה זה ארץ הקודש ואסור להתעסק בנושאים כללים. רק קודש'. כך ענו לי".

ליפמן מוסיף שבעקבות ההבדלים המהותיים בין החרדים בארה"ב ובישראל, ישנה בעיית זהות קשה מאוד לאלה שכן עולים לישראל. "כאשר חרדים עולים ארצה, לעתים הם לא מוצאים את עצמם. הרבה חרדים אמריקנים אמרו לי: אנחנו מקווים שתצליח בכנסת עם כל החקיקה שלך, כדי שאז נוכל לעלות ארצה. הם הרי לא יכולים לעלות כי הם לא רוצים להיות חלק מהקהילה החרדית בישראל. ישנן לאט לאט יוזמות כאלה בארץ, למשל ישיבת הסדר חרדית–אמריקנית שנפתחה לאחרונה. אני חושב שהם מצליחים להראות שאפשר להיות חרדים ולהיפתח. יש בבית שמש ישיבה חרדית–ציונית, שכולם בה אמריקנים. הם יודעים שאפשר לשלב הכול ביחד ושאין סתירה. יש לי קרוב משפחה שהרב שלו אמר לו – אסור לך לעלות כי אם תרצה להמשיך לאהוד את קבוצת הבייסבול שלך בישראל, לא תוכל.

"בשכונות חרדיות ברמת בית שמש יש רופאים ועורכי דין, אך הם לא נותנים לילדים שלהם ללמוד לימודים כלליים. זה גורם להרבה מאוד בעיות במשפחות האלה. הילדים מתלוננים על ההורים שלא נתנו להם כלים להצלחה בחיים. יש פער בין רמת המחיה של ההורים לבין מה שילדיהם יוכלו להרשות לעצמם. הרבה רבנים ואנשי ציבור חרדים שעולים ארצה עוברים לצד החרדי יותר. יש רק כמה עם אומץ שניסו לייצר מוסדות חינוך המשלבים קודש וחול. חלקם לא מוצאים את עצמם ומתחברים לקהילות של הציונות הדתית.

"אם היו כאן ישיבות כמו בארה"ב, כגון נר ישראל או ישיבת חיים ברלין, וכך יש אפשרות אחרי התיכון לרכוש השכלה אקדמית גבוהה, חרדים רבים היו עולים ארצה – לא מתוך ההגדרה המקובלת של 'ציונות' אלא מתוך אהבת הארץ. הם פשוט לא מגיעים כי הם מבינים שלא ישתלבו".

איך אתה מסביר את העובדה שחרדים רבים בארה"ב תומכים בצה"ל ובמדינת ישראל, בניגוד למצב בישראל?

"כיוון שאין להם בארה"ב האיום של הגיוס. בגלל זה הם בעד צה"ל, מוכנים לספר לילדים שלהם סיפורים על חיילים ואף משתתפים בעצרות תפילה למען החיילים. זה מדהים. לא שומעים בישיבות בכלל על מדינת ישראל, אבל על צה"ל כן. לא אומרים תפילות לשלום החיילים אבל בהחלט אומרים תהילים למענם".

למרות ההקצנה שעליה מדבר ליפמן, הוא מסכם: "עדיין מדובר בקבוצה פתוחה יותר של יהודים חרדים בארה"ב מאשר בישראל. הקונסרבטיבים והרפורמים הם כבר לא איום מבחינתם, אין פחד כמו שהיה. הפדרציות היהודיות החליטו בשנים האחרונות להיות בקשר עם המנהיגים החרדים, ואם זה מתנהל בצורה רגישה, ההנהגה החרדית מוכנה להיות שם. אין ספק שהם גם רוצים כסף, אבל עצם העובדה שהפדרציות רוצות אותם – זה מדהים. לעתים אפילו נציגים של החסידויות מגיעים כדי לדבר על שיתופי פעולה זה לא קרה עד כה מעולם".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אדר ב תשע"ו, 11.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 במרץ 2016, ב-גיליון פקודי תשע"ו - 970 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: