הצצה אל עולם החרדים | זאב שביידל

סקוט שכמעט התעלף בטקס נישואיו וננעל בשירותים באירוע חברתי אחר סובל מחרדות וטוען שאינן תקלה אלא תוצאה של המצב האנושי. אפשר להתמודד איתן ולנצח

ספר-3עידן החרדה שלי

פחד, תקווה והחיפוש אחר שלוות נפש

סקוט סטוסל

מאנגלית: עידית שורר

מטר, 2015, 416 עמ'

עליי להודות שכשספרו של סקוט סטוסל שהיה לרב מכר בארה"ב התפרסם בארץ הייתי ספקן. עוד ספר על התמודדות עם חרדה. קליק אחד ויש לנו כל המידע הזמין והעדכני על התסמינים, התיאוריות, המחקרים והטיפולים, וגם רשימה של יצירות ספרות וקולנוע שנוגעות בנושא. גם שמענו כבר די והותר סיפורים אישיים על הלחץ בחזה והרצון להקיא. מה כבר ניתן לחדש בנושא. מתברר שאפשר. סטוסל, עורך בכיר במגזין "אטלנטיק" הוותיק והיוקרתי, נטל על עצמו משימה קשה ועמד בה בכבוד. זהו ספר עם ערך מוסף, גם בעידן של הצפת מידע.

סטוסל הוא בן למספר דורות של אנשים שסבלו מחרדה, נשוי לאישה שלא סובלת ומעולם לא סבלה מחרדות ואב לילדים שאף הם התחילו לפתח תסמינים חרדתיים. נקודת פתיחה טובה לסיפורו האישי הוא תיאור תחושת לחץ קיצונית, הזעת יתר ודופק מואץ בזמן טקס הכלולות שלו, שכמעט גרמו לו להתעלף. תקרית אחרת קרתה לו כבר בתור עיתונאי מפורסם ומוצלח, במסיבת קוקטייל יוקרתית שנכחו בה נציגי ממשל וכוכבי הוליווד. קיבתו החרדתית של סטוסל גרמה לו להינעל בשירותים ואז קרתה תקלה מביכה, שרק פתיחות והסברת פנים של המארחים הצילו אותו ממנה. סטוסל מתמודד עם חרדות קשות ופוביות מגיל בית ספר, ניסה המון טיפולים והמון תרופות וממשיך עם זה גם היום. כעת לפני כל הרצאה הוא לוקח כדור נגד חרדות, עוד כדור נגד לחץ דם גבוה ואולי עוד אחד ומרפד אותם עם שוט ויסקי. הוא יודע שערבוב של נוגדי חרדה עם אלכוהול אינו בריא ואף עלול להיות מסוכן, אבל הוא גם יודע שבלי זה הוא עלול להתעלף. אז כך הוא מתפקד.

מי‭ ‬שגדל‭ ‬עם‭ ‬אימא‭ ‬מחבקת‭ ‬היה‭ ‬מלא‭ ‬שמחת‭ ‬חיים‭ ‬וביטחון‭. ‬
משפחת‭ ‬קופים‭, ‬סין צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

מי‭ ‬שגדל‭ ‬עם‭ ‬אימא‭ ‬מחבקת‭ ‬היה‭ ‬מלא‭ ‬שמחת‭ ‬חיים‭ ‬וביטחון‭. ‬
משפחת‭ ‬קופים‭, ‬סין
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

עובר בתורשה

ספרו של סטוסל מזכיר במידה רבה ספר אחר שתורגם לעברית, ספרו של אנדרו סלומון "דמון של צהרים" (עם עובד, 2004) שהוא מעין מבט על על הפרעה נפשית קשה אחרת – דיכאון. המוטיב המשותף לשני הספרים הוא ראייה של ההפרעה הנפשית לא כתקלה מצערת שיש לקחת אותה למוסך טיפולי ואז להמשיך לכביש המהיר של החיים, אלא כתוצאה בלתי נמנעת מהמצב האנושי. הדיכאון הוא תוצאה של עובדת היותנו בעלי תודעה והבנה שהכול סופי. החרדה היא פועל יוצא של עובדת היותנו יצורים עם מודעות לעתיד ולכך שהעתיד הנו חסר שליטה. לכן, אנשים לוקים בחרדות ודיכאונות משחר ההיסטוריה. גם אם בשנים האחרונות בעולם המערבי עולה מספר הדיווחים על החרדות ושוק התרופות עולה על גדותיו, לא מדובר בהמצאה חדשה אלא בחלק עגום של המצב האנושי שהיה איתנו מאז ומעולם.

התשובה המוכרת לשאלת הגורמים – תורשה או סביבה – היא גם וגם. אבל תשובה זו מצריכה פירוט רב לנוכח ממצאי המחקר העדכניים. אחת התיאוריות החשובות להבנת החרדה היא תאוריית ההתקשרות מבית מדרשו של הפסיכואנליטיקאי ג'ון בולבי. כל מי שלמד אי פעם קורס מבוא לפסיכולוגיה זוכר את ההסבר הנרגש על הקופים הקטנים שגדלו במגע עם אם מחבקת או עם דחליל וכתוצאה מכך גדלו חרדתיים או מלאי שמחת חיים וביטחון. מי שהמשיך קצת בלימודים למד גם את "סגנונות ההתקשרות" (חרדתי, נמנע ובטוח) שמתפתחים על סמך רמת הקשר בין תינוק לאמו. בעקבות זאת, רבים נוטים לפרש כל מצוקה נפשית וכל הפרעה על רקע תיאוריית ההתקשרות וגם לגזור ממנה הן את דרכי הטיפול והן את ההתערבות המונעת.

גם סטוסל ניסה לעשות זאת, כשנמנע בעקביות מלהפגין כל סממן חרדה ליד ילדיו הקטנים. בכל זאת, הם פיתחו תסמיני חרדה קשים מגיל מאוד צעיר יחסית ואף הם הופנו לטיפול, בגיל צעיר יותר מזה שבו סטוסל הופנה לטיפול לראשונה. כאן מגיע חלקה הראשון של התגלית. מתברר שכלל לא בטוח שמה שלמדנו על אודות סיבות החרדה ההתפתחותיות אמנם נכון. מחקרים רבים מהשנים האחרונות, כולל אלו שנעשו על מדגמים הכוללים רבבות נחקרים וארכו עשרות שנים, מצביעים על גורמים תורשתיים לחרדה וגם אולי לכיוון של רצף גנטי מסוים האחראי לכך.

הרצף הגנטי כשלעצמו אמנם אינו גורם להתקפי חרדה, אבל נראה שהוא אחראי לכך שמוחם של אנשים מסוימים מוצף בחרדה ולחץ הרבה יותר בקלות מזה של אחרים. המחבר אף תרם את דגימת הרוק שלו לסריקת DNA מפורטת וזו הראתה כי "נמצא אצלי וריאנט שעל פי מחקרים רבים מנבא הפרעות דיכאון וחרדה כשהוא מלווה במצבי לחץ בחיים". ייתכן שזו אינדיקציה לכך שטיפול שורש בהפרעות חרדה ודיכאון יהיה זמין רק בעידן הרפואה הגנטית.

טיסה על אש נמוכה

הספר כולל סקירה מקיפה ובהירה של התפתחות שוק התרופות נוגדי החרדות בארה"ב ושל התקוות והאכזבות שהיו כרוכות בו. למשל, סטוסל מתאר את שימושו בנוגד דיכאון שמשפיע על רמת הסרוטונין (פקסיל). במשך כעשרה חודשים נשמרה חרדת הטיסות הקשה שלו על אש נמוכה ביותר, ברמה של חוסר שקט קל בלבד. הוא התחיל לחשוב שאולי נרפא מהבעיה או לכל הפחות יֵדע לשמר אותה מעתה על אש נמוכה לעולם ועד. אלא שאז, בטיסה ארוכה עם כיסי אוויר חזקים, החרדה חזרה על עצמה. מאותו רגע השפעת הפקסיל פחתה בהדרגה, עד שחדלה לגמרי.

המחבר דן בכובד ראש בשיגעון התרופות שמציף את ארה"ב ואת העולם המערבי, בציפייה שהן יהוו תרופות פלא לכל הקשיים, ובאכזבה שרואה בהן לא יותר מעוד סוג של תרופת דמה. לאחר מחשבה מעמיקה הוא לא נוטה להזדהות עם אף אחת משתי האסכולות הקיצוניות, מכיוון שברור לו שנוגדי חרדות ויתר התרופות הפסיכיאטריות הקלו ומוסיפים להקל על סבלם של רבבות חולים בעולם. אלא שחלקם חווים הקלה זמנית בלבד, אצל חלק אחר תופעות הלוואי הן קשות מדי ולא רצויות ואחרים עדיין לא מצאו את תרופת הפלא שלהם.

נכון לסיום הספר, המחבר ממשיך להתמודד עם חרדות. זאת בניגוד לסלומון, למשל, שהוזכר לעיל, שבספרו הבא שיצא ב–2010 סיפר שהדיכאון חדל אחרי התקף שלישי, והוא חי חיים פוריים שכוללים עבודה אקדמית מאומצת, זוגיות והורות. גם סטוסל חי חיים של הצלחה עיתונאית מרשימה והוא גם איש משפחה, שעבר בזמן כתיבת הספר פיטורין של אשתו וגם פגיעה קשה בבניין שבו הוא מתגורר. כל הדברים האלו הציפו אצלו את החרדות ואילצו אותו לרוץ שוב למטפלים ולפסיכיאטרים, אך בשורה התחתונה הוא המשיך לתפקד ואף פרסם את הספר, שאמור להיות, בין היתר, שלב נוסף בהתמודדות עם החרדות.

הספר אינו מספק לנו תקווה לחיים ללא חרדות. אך אומר שניתן להתמודד איתן ולצאת כשידך על העליונה. המחבר אף מנסה למצוא יתרונות אבולוציוניים מסוימים בהיותו חרדתי. ערך ספרו של סטוסל עבור הקורא היהודי והישראלי נעוץ אולי בנתון שלא מוזכר בספרו, אך קיים במחקרים, ולפיו התפוצה הגנטית של דיכאון אצל יהודים היא מתחת לממוצע, ולעומת זאת הגנטיקה של החרדות דווקא מעל הממוצע. והחיים בישראל מספקים הרבה סיבות אובייקטיביות לחרדות עבור הגנטיקה היהודית שלנו, שחרדה בלאו הכי. ספרו של סטוסל הוא קול של תקווה לכך שגם אם החרדה תישאר חלק מתבנית נוף הרגשות שלנו, נוכל לחיות ולהתמודד איתה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אדר ב תשע"ו, 11.3.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-14 במרץ 2016,ב-גיליון פקודי תשע"ו - 970, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: