המלחמה האנושית | שלום רוזנברג  

 

גישת המקרא למלחמה מזדהה עם האמנות הבינלאומיות בימינו, אך עם זאת חשוב להיות מודעים לסכנה המרחפת מעליה: עמלק

מבקש אני להביא בפניכם פרק מההשקפה היהודית על אחד הנושאים המעסיקים אותנו מאז ומתמיד: סוגיות מוסר ומלחמה. נושא זה אינו חדש עבורנו ונכתבו עליו דברים נאותים וחשובים. אלא שאני מבקש כאן ללכת בדרך שונה, שתהיה לדעתי פורייה ותאפשר דו–שיח עם השאלות הנידונות בעולם התרבותי היום. סבור אני שעיון במקרא ובייחוד בתורת הנביאים יאפשר לנו למצוא את המפתח לכך.

גורל טראגי

נקודת המוצא לדיוננו תהיה קובץ דברי הנבואה של הנביא עמוס המתייחסים לחטאי העמים ביחסיהם ההדדיים. כל אחת מהנבואות בקובץ פותחת במשפט: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי… וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ".ֻ מהם פשעים אלו? בעיון בקובץ הנבואות ניתן לראות שהפשע היסודי המודגש על  ידי הנביא הינו הפגיעה באוכלוסייה הבלתי לוחמת והפקרתה לזוועות המלחמה. בתקופתו, עדיין רק החרב שלטה, ולא היו קיימות האפשרויות המודרניות להשמדת המונים. למרות זאת, גורלם של אלה שלא נלחמו היה טראגי – מוות או עבדות על גווניה השונים.

כך מאשים עמוס את אנשי צור וצידון: "עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי צֹר… עַל הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים". וגם את אנשי עזה: "עַל הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם". העבדות, כתוצאה של המלחמות, נוכחת בכל חלקי המקרא, והיא מגיעה לשיאה בתוכחה: "בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ". הפשע השני בקובץ, פשעם של בני עמון, הוא השימוש במלחמה לכיבוש אדמות המנוצח: "על בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת גְּבוּלָם". ממד נוסף בתוכחתו נוגע לפגיעה בכבוד מלך האויב שהובס: "עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד".

מן הראוי להדגיש שכאשר הנביא פונה לחטאי בני ישראל אין הוא מזכיר פשעי מלחמה אלא חטאים דתיים של ממלכת יהודה וחטאים חברתיים של ממלכת אפרים. נראה לי שאכן, מלכי יהודה וישראל היו פחות אלימים ופחות אכזריים מעמים אחרים. על כך יש לנו עדות מפורשת של אנשי בן הדד מלך ארם, היועצים למלכם אחרי תבוסתם בידי ישראל (מל"א כ, לא): "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל… מַלְכֵי חֶסֶד הֵם, נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ". ואכן כך היה, דבר שהוביל לאחר מכן לתבוסתם של ישראל בידי מלך ארם.

דגם של אחווה

הקטע השני שאני מבקש שנעיין בו מצוי בדברי הימים ב (כח, ח ואילך) ומסופר בו על מלחמה שהתרחשה בין מלכות יהודה לבין מלכות אפרים שנעזרה על ידי ארם. המלחמה הסתיימה בתבוסה איומה של יהודה ובשבי של אלפי נשים, בנים ובנות ושלל רב. השבי מובא לשומרון, אבל אז מופיע "נביא לה', עדֶד שמו" ומזהיר את העם לא להתעלל בשבויים ולשחרר אותם. "ויקמו אנשים מראשי בני אפרים…" והם עושים את דברי הנביא. פרק זה המתאר כיצד "אחים" (בני אפרים) משחררים את אחיהם ואחיותיהם (בני יהודה) מהווה דגם של פעולה בעלת חשיבות היסטורית ומוסרית עצומה, ששימש דוגמה ומופת  לדורות.

קטע זה מראה לנו את הדרך לבנות "מלחמות מוסריות". הוא משלים את דברי עמוס, שכבר רמז על האחווה אשר צריכה למתן ככל הניתן את הטרגדיות שמביאה המלחמה. חזונות הנביאים מאפשרים לנו לחשוב על מוסר ומשפט המרחיבים את האחווה הישראלית לאחוות האנושות כולה. זוהי תקוותם של אלה המאמינים שגם מלחמה יכולה להיות קצת יותר אנושית כך שתישאר אופציה עתידית לתיקון ולשלום. לאור כל זאת, רוצה אני לחיות עם ההרגשה שהגישה המקראית המאמינה באחווה מאפשרת את ההזדהות עם משפט המלחמה כפי שאמנות בינלאומיות (בלתי ריאליות על פי רוב) מחייבות בימינו. אך יש "אבל"! כדי שהדבר יהיה אפשרי ותקף אנו חייבים להוסיף הערה על הסכנות המאיימות על מוסריותה של המלחמה. גם לכך אביא דוגמה מקראית.

עמלק של ימינו

הדוגמה לקוחה משמואל א' פרק ל, שבו מסופר על העמלקים הכובשים את צקלג, העיר שבה ישב דוד. הם שורפים אותה ולוקחים את כל אשר בה כשלל מלחמה, כולל כמובן נשים, בנים ובנות, וביניהם את שתי נשות דוד. על תגובת העם אנו קוראים במפורש: "וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֹתָיו". זה לא המקום היחיד שבו אנו פוגשים את רשעות עמלק, ומכאן חובת השנאה נגד תרבות פשע זו וחובת המלחמה נגדה: "כִּי יָד עַל כֵּס יָ–הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".

עמלק? היום? אני מבקש לענות על תמיהות אלו בעזרת אחת מהערותיו של הרי"ד סולובייצ'יק בחיבורו "קול דודי דופק" (עמ' 101 הערה 23). הרי"ד מדגיש את פסיקת הרמב"ם שהמלחמה נגד שבעת העממים אינה אקטואלית, מפני ש"כבר אבד זכרם" (הלכות מלכים ה, ד). לא כך לגבי עמלק (שם, ב, ה): "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר", גם בדורנו! אך היכן עמלק היום? הרי"ד עונה בשם אביו ר' משה: "כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל… הופכת עמלק". כך הוא דאעש היום, וכך היה הנאציזם (אילו הייתה לי פצצה גרעינית ב–1942…).

אך זהירות! הרי"ד מוסיף הערה קריטית בשם אביו. יש ביחס לעמלק שני ממדים: המאבק הקולקטיבי נגד עם הזומם עלינו רע, והמתח הטבעי שביני לבין "עמלקי" אינדיבידואלי שאולי מהווה סכנה פוטנציאלית אך למרות זאת אסור לפגוע בו. אכן, אפילו כשאנו מדברים על "עמלק שבדורנו", אין אנו פוגעים וגם לא מחרימים את העמלקי האינדיבידואלי.

והערה לסיום: האמנות הבינלאומיות אמנם מחייבות. אך מאידך עלינו לזכור את דברי הרי"ד: "כשאומה חורתת על דגלה 'לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד', היא הופכת עמלק".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אדר ב תשע"ו, 11.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 במרץ 2016, ב-גיליון פקודי תשע"ו - 970, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: