תסביך נחיתות | עידו פכטר

הציונות הדתית מסתמכת ברובה על פסיקותיהם של פוסקים חרדים, וחסרה עמוד שדרה הלכתי עצמאי. הדבר איננו מבטא רק חוסר ביטחון עצמי קשה אלא גם חוטא להלכה עצמה

הרב דוד הכהן, הנזיר הירושלמי, מעלה אבחנה מעניינת בנוגע לגדולי פוסקי ההלכה בעם ישראל לדורותיו (קול הנבואה, ההיגיון העברי השמעי, עמ' טז):

גאוני ההלכה הם גאוני הפילוסופיה היהודית, בשיא גבהה

אכן, אם מתבוננים על גדולי ההלכה בעם היהודי בימי הביניים, מגלים שההלכה לא הייתה העיסוק העיוני הבלעדי שלהם. אותם פוסקים היו גם גדולי ישראל וגדולי עולם בתורת הפילוסופיה היהודית והכללית, ענקי הגות ומחשבה שעסקו בשאלות הגדולות של החיים – תיאולוגיה, מטא–פיסיקה וכו' – כמו גם בפרשנות מקורית לספרי הקודש. הרב הנזיר מונה מספר דוגמאות לכך (שם):

רב סעדיה גאון, גאון ישיבת יעקב. הפילוסוף היותר גדול בישראל, הרמב"ם, הוא גאון ההלכה שבכל הדורותר' לוי בן גרשם, בעל מלחמות ה', ור' חסדאי קרשקש, בעל אור ה', גם הם לגדולי ההלכה שבדורם ימנווכן תלמידו של ר"ח קרשקש, ר' יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים, ור' יצחק עראמא, בעל עקדת יצחקהיו מגדולי ההלכה.

אך לא רק אלו. אותו מיזוג של הלכה ופילוסופיה, של הפרקטיקה התורנית והמחשבה העיונית, מאפיין אף את חכמי המשנה והתלמוד. בית שמאי ובית הלל חולקים בהלכות סעודה (פרק שמיני בברכות) באותה מידה שהם חולקים בשאלה האם נוח לאדם שנברא או לא (בבלי עירובין יג, ב). רבי עקיבא שמכשיר את פתילת הבגד שקיפלה להדלקת נר שבת (משנה שבת ב, ג) הוא אותו אחד שנכנס עם חבריו לפרדס, ואף על רבי יוחנן בן זכאי נאמר שבאותה מידה שלא הניח הוויות אביי ורבא כן לא הניח מעשה מרכבה, משלי שועלים וכובסים (בבלי סוכה כח, א).

איור‭: ‬רועי‭ ‬מרגליות

איור‭: ‬רועי‭ ‬מרגליות

קשר לעולמות גבוהים

העיקרון הזה אף חוזר ומופיע בתורה ובספרי הנביאים והכתובים. קל לראות שהתורה הכתובה איננה מכילה רק מצוות והוראות הלכתיות אלא גם סיפורים ומאורעות בעלי תוכן של מוסר, הגות ומחשבה. מצב דומה שורר בספרי הנביאים והכתובים, שם ההלכה מוזכרת בהקשר רחב של עולם מוסרי ותיאולוגי. מדוע זה כך? מה מלמד אותנו אותו חיבור של הלכה ומחשבה?

התשובה פשוטה. בניגוד אולי למקובל לחשוב בחברה האורתודוקסית, ההוויה היהודית איננה מתמצית בשמירה על ההלכה. רחוק מכך. קיום ההלכה הוא הכרחי וחשוב, אבל הוא רק שלב אחד בקביעת הזהות היהודית. למעלה ממנו נמצא עולם עשיר ורחב של רעיון ומחשבה, אתיקה ומוסר. היהדות לא רק מלמדת את האדם מה לעשות אלא גם כיצד עליו להבין את עצמו ואת האנושות כולה, מה משמעותה של הבריאה ולאן העולם צועד. היא מלמדת את האדם מהי שלמותו וכיצד הוא יחיה טוב יותר, מהן המידות הראויות וכיצד על החברה להתנהג.

אך משמעותם של הדברים מרחיקה לכת הרבה מכך. אותו חיבור שבין הלכה ואגדה בספרות הקודש ואצל חכמי ישראל מלמד שלא רק שאין די בשמירת ההלכה כדי להיות יהודי אלא שההלכה עצמה היא תוצר ופועל יוצא של אותן השגות גבוהות על אלוהים והבריאה, כפי שכותב הרב הנזיר (שם, עמ' יז):

החכמה העברית טבועה באיחוד ההלכה והאגדה. כמו באיחוד ההגיון והמוסר, העיון והמעשההמעשה התורני בא לאחד כוחות הגוף עם הנפש המשכלת, בעשיית המצוות האלהיות מכח הדעות אשר בנפש, שיהיו אברי גופנו כולם מתנועעים ומתקדשים ברצון מאמר השכל.

מטרת ההלכה איננה בקיומה כשלעצמה, והיא נועדה לשרת תכליות גבוהות ופנימיות ממנה. להלכה הפרקטית קשר ישיר לעולמות הפנימיים של הרגש, הדעת והאמונה, וחיבור עמוק להשגות על האלוהות והבריאה, תכלית האדם ומעלתו. ההלכה מתרגמת את כלל הרעיונות התיאורטיים הללו לחיי המעשה, מחנכת את האדם לרכישת מידות טובות ומטמיעה בו רעיונות גבוהים. אמנם לא בכל סעיף של ההלכה ניכר אותו עולם עשיר ורחב שממנו היא יונקת, אבל כמערכת ניתן ואף צריך לראות להיכן היא מכוונת ואילו ערכים היא מקדמת.

זהו סוד עיסוקם של גדולי ישראל לדורותיהם בהלכה ובמחשבה גם יחד. את ההלכה הם פיתחו לא רק באמצעות חישוב קר של הנחיות וכללים הלכתיים אלא גם ואולי בעיקר לאור הרעיונות והערכים שאותם למדו מהתורה בנוגע לאותה מצווה, לאור הערכים התרבותיים שעליהם צמחו ולאור האידיאלים הדתיים שבהם האמינו ולקראת הגשמתם הם חתרו.

רב מקומי

לתובנה זו השלכה חשובה מאוד על השיח ההלכתי כיום, במיוחד במגזר הציוני–דתי. הנוהג המקובל בעולם היהודי בכללו הוא שלכל קהילה או עדה יש הפוסק המקובל שלה. הרב משה פיינשטיין, לדוגמה, היה הפוסק המרכזי של יהודי אמריקה. הוא חי את המקום והסביבה, הכיר את המודרניות מקרוב, ולכן נעשה כתובת ליהודים רבים שחיו שם, וביקשו את הדרכתו בנושאים הלכתיים שונים. בארץ, ליוצאי מרוקו היה הרב משאש, שצמח מתוך מסורת הפסיקה המרוקאית, והתקבל כפוסק על רבים מיוצאי העדה. לספרדים היה הרב עובדיה, שגם הוביל תנועה פוליטית לחיזוק המורשת הספרדית. לחרדים האשכנזים היו החזון איש והרבנים אוירבך, אלישיב, וולדנברג וואזנר, כל אחד לפי הזרם והקהילה שלו.

מה שמייחד את הפוסקים הללו הוא העובדה שהם התקבלו כאוטוריטות מוחלטות בקהילות ובזרמים שלהם. יהודי ספרדי מסר בעיניים עצומות את האחריות לקביעת ההלכה בידי הרב עובדיה יוסף, ולא חש כל צורך להתחשב בדעות של פוסקים אשכנזיים (ולא אשכנזיים) אחרים. בעיניו היה הרב עובדיה בעל הסמכות, וזאת בגלל הקרבה התרבותית–אידיאולוגית שלו אליו (הרב עובדיה אמנם התכתב בתשובותיו עם פוסקים אחרים, אבל כלל לא כפף דעתו בפניהם. לא פעם ולא פעמיים חלק עליהם ופסק הלכה לפי דעתו). הסמכות שלה זכה הרב עובדיה בקרב הציבור הספרדי הייתה כה גדולה, עד שהגיע המצב לידי כך שהן בעלי בתים והן רבנים (!) כלל לא מודעים לכך שקיימות גישות אחרות בהלכה. מבחינתם יש אמת אחת, והיא עוברת דרך מורם ורבם.

יהודי חרדי אשכנזי, מנגד, סמך ללא כל עוררין על הרב מהזרם שלו. לא עניין אותו מה פסקו רבנים מזרמים ועדות אחרים. מנקודת מבטו הוא הבין שהרב הקרוב ביותר אליו הוא הרב מהזרם שלו, עם המטען האידיאולוגי והתרבותי המזוהה איתו. הוא לא חש צורך לבחון מה כותבים אחרים ומה דעת פוסקים אחרים של הדור. בתוך הזרם שלו הוא חי, עם כל המשתמע מכך, ושם יש כתובת אחת לפסיקת הלכה. כך הוא לגבי יהודים אמריקנים ביחס לרב פיינשטיין, וכך לגבי יהודים רבים בני העדות השונות.

אך מה קורה אצל רבני הציונות הדתית? החל מתשובותיו של הרב שלמה אבינר, עבור אצל הרב אליעזר מלמד ב"פניני הלכה" ומאמרי הביטאון "תחומין" ועד התשובות של ארגון הרבנים הליברלי "בית הלל", כולם מסתמכים על הפסיקות של הרבנים הגדולים שמנינו, בערבוביה אחת גדולה. מזכירים את עמדותיו של הרב עובדיה לצד הרב פיינשטיין, יחד עם הרב אוירבך והרב ואזנר. זרמים ועדות שונים ומרוחקים חוברים להם יחד בתשובותיהם, ומביניהם יוצאת בדרך כלשהי ההלכה הפסוקה.

נניח כעת לבעיה החמורה הנוגעת למתודת הפסיקה שטמונה בסגנון זה, ונתמקד בזהות הפוסקים המוזכרים: האמנם אלו הרבנים שאמורים לשמש פוסקי ההלכה של הציונות הדתית? והרי חלק גדול מהרבנים הללו כה רחוק ממשנתה האידיאולוגית של הציונות הדתית בחלקים כה גדולים של החיים – ביחס למדינה, ביחס למודרנה, ביחס לחילונות, ביחס למדע ועוד ועוד. כיצד הציונות הדתית נותנת להם דריסת רגל בעולם ההלכתי שיונק בדיוק מהשקפות אלו?

הלכה ואגדה

הפרדוקס בולט במיוחד אצל יוצאי ישיבת מרכז הרב ואצל ממשיכי דרכו של הראי"ה קוק בכלל. הלא מלבד העובדה שמשנתו של הרב הנזיר מלמעלה מנוסחת באורה של משנת הראי"ה, הרב קוק עצמו דיבר לא מעט על איחוד ההלכה והאגדה, ועל החזרת הפרטים אל כלליהם הרוחניים–אידיאיים, עד ליצירת עולם רוחני הרמוני של מחשבה ומעשה (שמונה קבצים א, תתלד):

שאיפתי גדולה היא לחבר את התורה הרוחנית עם התורה המעשית. בימים הראשונים, בימי הנביאים בודאי, היו שתי התורות מחוברות בחיבור גמור, וגם בימי התנאים והאמוראים ג"כ, ומהלך התלמוד הירושלמי הוא בודאי בצורה של איגודם של שני חלקי התורה הללו. אמנם חתימת הבבלי באה לתן האפשרות לאור התורה שיאיר גם במחשכים, והזמן דורש כעת להחזיר את ההופעה לאיתנה.

 כיצד יכול חניך ישיבת מרכז הרב לקרוא פסקה זו, לצדד בה וללמד אותה בהתלהבות ובפאתוס רב בציבור, ובה בעת לפסוק הלכה על פי גדולי תורה חרדים? כיצד ניתן לומר מצד אחד שהגיעה העת להחזיר את ההלכה אל שורשיה הרוחניים, לדבר על דור הגאולה, על מעמדה של ארץ ישראל ועל קדושתה של המדינה, ובה בעת לפסוק הלכה על פי רבנים שבהוראתם הישירה נמנעה עד כה מפלגתם הפוליטית מליטול חלק בכינונה של הממשלה בישראל?!

אכן, יש שיטענו שאין כל קשר בין המטען האידיאולוגי הזה ובין פסיקת ההלכה בנושאים ניטרליים לכאורה, כמו ברכות הנהנין או בשר וחלב. אבל האמנם כך הוא? ראינו לעיל את דבריו הגבוהים של הרב הנזיר והזכרנו גם את חזון הראי"ה קוק בעניין. הללו לא חילקו בין הלכות מסוגים שונים וראו קשר כללי בין הרעיונות הגבוהים ובין פרטי ההלכה הקטנים ביותר. אבל האמת היא שלא צריך להרחיק עד אליהם כדי למצוא את הקשר בין פסיקת הלכה לאידיאולוגיה ולסביבה התרבותית שבה הפוסק חי. דבר זה מתגלה גם באינטואיציה פשוטה. האין הפתיחות למודרנה משפיעה למשל על הכוח והמוטיבציה לחדש חידושים בהלכה, לדוגמה? האין הדאגה לכלל ישראל והחיבור לציבור החילוני משתלבים עם פסיקה מכילה יותר? לא צריך להיות תלמיד חכם מובהק כדי לעמוד על הקשרים הללו, הרלוונטיים אף בהלכות ניטרליות לכאורה.

הגיעה העת שהציונות הדתית, ורבניה וראשיה בכלל, תעמוד על שתי רגליה ותכריז בגאון שיש לה הרבנים שלה והפוסקים שלה, האמונים על הקו האידיאולוגי שלה, ובעקבותיהם היא הולכת. אין לציונות הדתית שום מחויבות ושום צורך להישמע או אפילו להתחשב בפסקיהם של רבנים שאינם מהזרם שלה ושאוחזים בעמדות אידיאולוגית המנוגדות לה. אין הם בעלי סמכות בשבילה כלל וכלל; בדיוק כשם שאין הפוסקים של הציונות הדתית מהווים סמכות הלכתית לציבור שלהם. אכן, רשאים הם פוסקי ההלכה בציונות הדתית לחלוק על הרב עובדיה יוסף ועל החזון איש. הם אינם מחויבים לכפוף את ראשם לכל הכתוב ב"אגרות משה", ב"שבט הלוי" או ב"ילקוט יוסף". יש לאידיאולוגיה הציונית דתית השקפה משלה, ועליה להציג אותה בגאון.

מצאתי לי רב

ההתחשבות בכל מה שמובא להלכה אצל פוסקים אחרים איננה רק ביטוי לרפיסות הרוח ולתסביך נחיתות שמהם סובלת הציונות הדתית (הרי לא יעלה על דעתו של אף רב חרדי להסתמך או אפילו להזכיר פסיקת הלכה של רב ציוני דתי!) אלא גם חטא גדול כלפי ההלכה עצמה, כפי שראינו. יש כאן הפרדה בין הלכה ואגדה, בין הפרקטיקה לעולם הרוח. וכפי שכתב הראי"ה, ניתוק זה מתאים לגלות, לא לדור של גאולה. הגיעה העת שהציונות הדתית תממש את האידיאולוגיה הגבוהה שלה גם בעולם ההלכה.

אין כל שחר לטענה הנפוצה כי הציונות הדתית היא "חרדית" רק עם אהבה לארץ ישראל ומדינת ישראל, ועל כן יכולה היא להסתופף תחת פסיקותיהם של הרבנים החרדים. כל מי שטוען כך מגמד ולמעשה מעקר את המושג "ציונות דתית". הקשר לארץ, למדינה, תחושת האחריות הקולקטיבית והדאגה לכלל ישראל אינם עוד רכיב אידיאולוגי שבו אנו אוחזים, בנוסף לתורה. כל האלמנטים הללו משתלבים יחד בתוך התורה, ויוצרים זהות חדשה, יהודי חדש, המבין ומודע לכך שהוא חי בדור של גאולה (הגדרה זו תקפה גם מבלי להיכנס להיבטים המשיחיים שלה), הדורש שפה חדשה וחשיבה מחודשת. וכיצד דבר כה עקרוני וכה משמעותי לא יתבטא הן במחשבה והן בהלכה?

אחתום דבריי במעשה שהיה כדי להמחיש את האלטרנטיבה. זכורני כיצד שאלתי פעם אחת את ראש הישיבה שלי, מו"ר הרב נחום רבינוביץ', שאלה הלכתית. הוא אמר לי את תשובתו, ובתגובה הזכרתי את שמו של אחד הפוסקים החשובים בעולם החרדי שסבר אחרת. הרב הסתכל עליי בחיוך ושאל אותי מי הוא הרב הזה. אינני יודע אם הרב שאל ברצינות או שהתבדח איתי, אבל זה לא משנה. הייתה זו תשובה מקסימה בעיני. הרב פסק הלכה בדרך שפסק כי כך הבין מן המקורות, וזאת הייתה הדרך הסלולה שבה צעד מן התלמוד ועד למציאות ימינו. כלל לא עניין אותו אם בעיר אחרת בישראל יושב פוסק הלכה אחר שחושב אחרת. לרב דעה משלו, דרך משלו, אידיאולוגיה משלו, ואת כל המטען הזה הוא יצק לתוך פסיקת ההלכה הנקודתית באותה סוגיה.

הרגשתי אז שיותר משפיללתי מצאתי, מצאתי לי רב. ידעתי שבכל עת שאשאל אותו שאלה בהלכה והוא יענה לי, בין לחומרא ובין לקולא, התשובה תנבע ממקום אידיאולוגי שאיתו אני מזדהה – חיבור בין תורה ומדע, בין תורה וציונות, יראת שמים ושכל ישר. וכשהנך בעל דרך ברורה, עם אידיאולוגיה מוצקה, בטוח בצדקת דרכך, כלל לא מעניין אותך מה כתבו רבנים בזרמים אחרים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד אדר א' תשע"ו, 4.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 במרץ 2016, ב-גיליון ויקהל תשע"ו - 969 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. נכון, אבל עדיין אסור לוותר על דיאלוג עם פסיקת ההלכה החרדית.

  2. מה לעשות הציונות הדתית חדשה בתחום וקצת ענווה לא תזיק, אגב תקן אותי אם אני טועה, אבל לא ניראה שאתה איש הלכה.
    בדיוק באותו עניין חבר אברך חרדי החליט ללמוד אמונה רס"ג ,מורה,כוזרי ,ספר העיקרים וכו'
    הוא התקשר אלי להתייעץ ולפרוס את משנתו והתרשמותו, אמרתי לו , חבר מתוק ויקר אנו החרדים בנושא אמונה כמו בעלי תשובה אין לנו מסורת לא מאב ולא מרב אז קוף קומתך ולך ללמוד אצל המזרוחניקים שהם התלמידי חכמים בזה ,הלך והודה לי.
    כן בעניין ההלכה ומגזרכם, נכון עושים רבניכם הצדיקים והיראים שיודעים להיכן ללכת בתחום ההלכה וזו לא בושה ,
    אני חושב שהמאמר עצמו לוקה בנחיתות קשה ולא אותו רב ציוני ישר שבענייני הלכה מוצא עניין ברבנים חרדים.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 970 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: