רואים את התמונה הגדולה | יוסף צבי רימון

פסיקת הלכה איננה מדע מדויק 
וגם לא תחושת בטן, אלא שילוב של מבט הלכתי עמוק עם ראייה רחבה של המציאות. בדרך זו הלכו כל הגדולים של הדור האחרון, לא רק ציונים דתיים

מחלוקת גדולה על דרך פסיקת ההלכה התעוררה לפני כחמש מאות שנה בין רבי יוסף קארו, בעל ה"בית יוסף" וה"שולחן ערוך", ובין הרב שלמה לוריא, המהרש"ל. רבי יוסף קארו טען שאנחנו לא יכולים כיום להכריע בין הראשונים לאור סוגיות הגמרא. כיצד נוכל אנחנו, הוא טוען, לבוא ולהחליט מי צודק – הרמב"ן או הרשב"א? דרכו היתה אפוא ליטול שלושה מגדולי הפוסקים, שלדבריו הם "שלושת עמודי ההוראה… הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש", ולהכריע כמותם, וכאשר הם חולקים ללכת לפי הרוב.

רוח אחרת היתה עם המהרש"ל. לדעתו יש להיכנס לעוביין של סוגיות הגמרא, ומהן להסיק מהי הדרך הנכונה בדברי הראשונים והפוסקים:

על כן שמתי פני כחלמיש, לאמור עליהםלא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחביריומכל מקום התלמוד היא המכריע, וראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו.

במובן מסוים המשיכו רבים מחכמי ספרד את דרכו של רבי יוסף קארו, והבולט שבהם בדורות האחרונים הוא הרב עובדיה יוסף. מנגד, המשיכו רבים מחכמי האשכנזים את דרכו של המהרש"ל, כאשר הבולט שבהם הוא הרב משה פיינשטיין. אולם כאשר ישנה מציאות חדשה, הרי שלפי שתי השיטות יש צורך להעמיק ולצלול בסוגיות הש"ס, בשיטות הראשונים והפוסקים, ולנסות לבחון את הדרך המתאימה למציאות החדשה. כזאת היא בימינו, למשל, פסיקת ההלכה בנוגע למכשירי החשמל השונים. ברור שפסיקה שכזו צריכה לעמוד מחדש על עקרונות שייתכן שלא הטרידו רבים מן הפוסקים, באשר סוגיה זאת לא הייתה רלוונטית בימיהם.

לאחרונה נתתי שיעור הלכה עיוני בהלכות בישול בשבת במכון לב לבוגרי ישיבות מכל הגוונים, חלקם אקדמאים. לאחר שלמדנו במשך כשעה בעיון את סוגיית הגמרא והראשונים ביקשתי מראש החוג לפיסיקה במכון לתת הרצאה קצרה על קרינה אלקטרו מגנטית ועל קרינת מיקרוגל. לאחר הרצאתו המשכתי בשיעור, והתלמידים היו צריכים לחבר את היסודות שלמדו בעיון בגמרא ובפוסקים אל המציאות החדשה של המיקרוגל. זו דוגמה קלאסית למציאות חדשה, המחייבת עיון מחודש במקורות כדי לפסוק בה.

rimon

מבט רחב, לא פתיחות

ואין מדובר רק בשינויים טכנולוגיים. ישנם נושאים הדורשים בימינו ראייה הלכתית עמוקה וראייה מציאותית רחבה. הם דורשים התבוננות בהשלכות הקרובות וגם בהשלכות הרחוקות של הפסיקה, וחיבור בין עולם הלכתי לעולם אנושי. זה תפקידו של הפוסק. ראייה רחבה שכזו הייתה נחלתם של גדולי ישראל מקדמת דנא. זו הייתה דרכם של הרמב"ם והרמב"ן, רש"י ורבנו תם, השולחן ערוך והרמ"א, הנודע ביהודה, הגר"א והחיד"א, החפץ חיים, הראי"ה קוק, החזון איש ועוד רבים אחרים.

בין פוסקי דורנו (בעשרות השנים האחרונות) בלטו בראייה שכזו הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב משה פיינשטיין והרב עובדיה יוסף. אני מרגיש שאת דרכי בפסיקה שאבתי רבות מהם. גם מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין הלך בדרך זו, דרך המבקשת לראות דברים בצורה רחבה, להיות רגיש למציאות, להבחין בהשלכות העתידיות של הדברים, לחוש ברגישות אנושית וכדומה – ויחד עם זאת לשלוט בצורה עצומה ועמוקה בעולמה של תורה. דברים אלו הביאו אותו לפסקים שהיו מחוברים למציאות ומחוברים לחיים, ויחד עם זאת מחויבים בצורה מלאה לעומקה של הלכה. רוחב האופקים של הרב בא לידי ביטוי גם בכך שהייתה לו יכולת לראות את כל הצדדים. דרכו של עולם שאדם רואה את הצד שלו – צד אחד. הרב ליכטנשטיין ראה את כל הצדדים, ניתח את כל הצדדים, ומתוך ניסיון לחתור לאמת הכריע (לעתים) כצד אחד.

אך יש להדגיש – ראייה רחבה איננה מקבילה לפתיחות. ראייה רחבה פירושה היכולת להביט על מכלול צדדי המציאות והחיים, ולהכניס אותם כחלק מן השיקולים ההלכתיים. לעתים צדדים אלו יובילו לחומרא ולעתים יובילו לקולא, אך בכל מקרה פסיקת ההלכה תורכב ממבטים רבים, רחבים וענפים.

יש השואלים: האם ישנה פסיקה ציונית דתית? ובכן, כמדומני פסיקה ציונית דתית קיימת אצל כל הפוסקים שהזכרתי. דרכם של הראי"ה קוק והרש"ז אוירבך ושל רבים מגדולי הפוסקים מאופיינת באותם יסודות שאליהם הציונות הדתית חותרת. אין הדבר שמור דווקא לפוסקים ציונים דתיים. פסיקה זו הייתה קיימת אצל רבים מגדולי הפוסקים, וקיימת עד היום אצל פוסקים מזרמים שונים כמו הרב אשר וייס או הרב יעקב אריאל.

זכינו לרבנים גדולים מאוד בדור האחרון. אהבתי ללמוד את תורתם, לבוא אליהם ולשוחח בדברי תורה, ולשאוב תורות בסגנונות שונים. זכיתי ללמוד מגדולי ישראל זיכרונם לברכה, וביניהם: הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר), הגרש"ז אוירבך, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו, הרב אלישיב, הרב אליעזר וולדנברג (הציץ אליעזר), הרב בן ציון פריימן, מו"ר הרב אריה בינה, מו"ר הרב יהודה עמיטל ומו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין. הגדולים הללו לא היו דומים אחד לשני. אולם דווקא יניקה מעוצמות שונות של גדולי ישראל נותנת ראייה רחבה, נותנת מבט עמוק ומאפשרת חיבור של זוויות שונות בעולמה של ההלכה.

סברה אנושיתהלכתית

כדי להבין לעומק את תפקידו של הפוסק יש להוסיף מספר מילים על מהותה של פסיקת הלכה. הרמב"ן (בפתיחה ל"מלחמות השם") כותב שפסיקת הלכה איננה מתמטיקה ואין בה הכרעה ברורה, אבל אנו צריכים ללמוד על פי הוראת השכל הנכון, לאור כללי ההלכה:

כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורת ונסיוני התכונה, אבל נשים כל מאודנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות, ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון, וזאת תכלית יכלתנו וכוונת כל חכם וירא אלוהים בחכמת הגמרא.

הלכה אפוא אינה מדע מדויק, אולם היא גם איננה סברה אישית. איש הלכה לעולם איננו מתנתק מן המקורות, והוא בונה את השקפתו עליהם. עיקרון זה חשוב להבנה כאשר אנו רואים לעתים את גדולי הפוסקים שהייתה להם סברה ולאורה בנו את תשובתם ההלכתית. האם יש כאן פיקציה? האין כאן דעה אישית? התשובה היא שלא. לעתים ישנם דברים הברורים לפוסק מסברה, אולם דברים אלו ברורים לו מכוח ראייתו ההלכתית. כיוון שהוא מכיר ויודע את עולם התורה, הרי שהראייה הטבעית–הלכתית שלו נכונה.

אין זה אומר שתלמידי חכמים אינם בודקים את סברתם ואת החשיבה הטבעית שלהם. הפוסק בודק את החשיבה הטבעית שלו לאור מקורות ההלכה. בדרך כלל זו עומדת במבחן שכן היא הגיעה מראש מאיש הלכה. אולם במידה שהיא אינה עומדת במבחן והסברה איננה תואמת את המקורות, הרי שהמקורות הם עיקר. אדם איננו יכול לפסוק מסברתו. הפסיקה היא פסיקה הלכתית ולא טבעית.

לעתים ניתן לראות פסיקות הנובעות מ"תחושות בטן" שאינן מעוגנות כלל בדברי הפוסקים. צריך להיזהר מאוד מפסיקה שכזו. אין זו פסיקה ציונית דתית וגם לא פסיקה הלכתית! פסיקה הלכתית חייבת להיות מושתתת על מקורות הדין בגמרא, בראשונים ובפוסקים. אולם מותר לה לסברה האנושית שתלווה את התשובה, ולעתים אף תשפיע בהבנת המקורות השונים. לדבר זה יש מקום, ואף יש הכרח בעולמו של איש הלכה. כל גדולי הפוסקים פעלו בדרך זו. אולם יש לזכור שני דברים: האחד, לעולם, לא תכריע סברה אנושית כנגד הראשונים והפוסקים. השני, תחושה אנושית מקבלת חשיבות יתר כאשר היא מגיעה מאדם שיש לו ראייה רחבה של תורה, ואז גם הסברות האנושיות שלו יונקות מעולם התורה. צריך לעמול הרבה עד שמגיעים לדרגה שכזו.

חיבור‭ ‬של‭ ‬זוויות‭ ‬שונות‭ ‬בעולמה‭ ‬של‭ ‬ההלכה‭. ‬הרב‭ ‬יוסף‭ ‬צבי‭ ‬רימון‭ (‬משמאל‭) ‬עם‭ ‬הרב‭ ‬חיים‭ ‬קנייבסקי

חיבור‭ ‬של‭ ‬זוויות‭ ‬שונות‭ ‬בעולמה‭ ‬של‭ ‬ההלכה‭. ‬הרב‭ ‬יוסף‭ ‬צבי‭ ‬רימון‭ (‬משמאל‭) ‬עם‭ ‬הרב‭ ‬חיים‭ ‬קנייבסקי

ערבה על השומע

לא רק פסיקת הלכה מאפיינת דרך פסיקה אלא גם אופן כתיבתה. דעתי היא שאת הפסיקה יש להציג בדרך של כתיבה מן המקורות ועד להלכה למעשה. לדרך זו מספר יתרונות: ראשית, הציבור כיום בכללו הוא ציבור חכם ומשכיל, ואין סיבה שעולם ההלכה יוגש לו רק בשורה התחתונה. שנית, חשוב להראות בלימוד את החיבור שלנו לגדולי ישראל שבכל הדורות. ושלישית, הלימוד דרך המקורות מקנה יסודות רחבים, ומאפשר להבין את מהותה של ההלכה ולהגיע לקיום עמוק ורציני שלה.

על כל זאת יש להוסיף שבדרך זו הלומד רואה את העושר ההלכתי המוביל לפסיקה. הוא רואה סוגים שונים של שיקולים הלכתיים, וכך הופך להיות שותף לעולם המרשים והעמוק של ההלכה. כל זה מחבר את הלומד לאותם עקרונות בפסיקת ההלכה שעליהם דיברנו למעלה.

מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין קבל על עורכי ספרו "דינא דגרמי" על כך שהם לא כתבו בלישנא דרבנן. כלומר, שלא נכתבו בלשון התלמודית ובלשון הראשונים, בביטויים הישיבתיים ובביטויים הארמיים. "אני כשלעצמי", אמר, "גדלתי על ברכי לישנא דרבנן, ואף חונכתי לשימורה". אולם גם הרב הבין שיש ערך מיוחד לכתוב בצורה המובנת לקורא בדורנו. הוא ציטט את דברי חז"ל (שמות רבה מ"א, ו) ש"כל מי שהוא מוציא דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן… נוח לו שלא אמרן". הווה אומר: קיימת חשיבות לכתיבה ברורה של ההלכה. סגנון זה מעביר מסר של הלכה בהירה ונעימה, הלכה הקרובה אלינו ובונה את נפשנו.

מסיבה זו שיטתי היא לסיים עיון הלכתי בתרשים מסכם. בדרך זו כל לומד לא רק יזכור מה לעשות, אלא גם יפנים את התהליך שהוביל לשם, את השיטות המרכזיות בכל נושא. את הצלחת הגישה הזאת אני שומע מתלמידים רבים אשר אימצו את השיטה לא רק בלימוד התורה אלא גם בלימודים בתחומים אחרים.

עולמות מתחדשים

ברוך ה' אני רואה כיצד הציבור שואל רבות ורוצה לדעת ולקיים. אני מקבל כל כמה דקות שאלה הלכתית, הן בקהילה והן מאנשים אחרים בארץ או בחו"ל. לעתים התשובות פשוטות, ולעתים מורכבות. לעתים מדובר בשאלות הדורשות פסיקה ברורה, ולעתים בשאלות הדורשות ראייה מיוחדת ורחבה, כמו שאלות ציבוריות, שאלות של מקומות ממשלתיים וקהילות, שאלות בענייני נשים, שאלות בענייני צניעות בגוניהם השונים וכיוצא בזה. בכל המקרים צריך לבחון את הדברים בצורה רצינית ומעמיקה. לא לדחות דברים על הסף, לכבד ולשמוע, להבין ולנסות לבחון בצורה כנה את הדברים, אולם מאידך גם לא להיכנע ללחצים סביבתיים אלא לפעול לשם שמים מתוך ניסיון לכוון לאמיתה של תורה.

כפי שראינו, עקרון פסיקת ההלכה אמור להכניס בתוכו גורמים נוספים. אחד המקרים שבהם עניין זה בא לידי ביטוי מיוחד הוא עולמה של השמיטה. הרב קוק והחזון איש היו שני גדולי ישראל שפעלו רבות (בין השאר) בענייני השמיטה, מצוות התלויות בארץ וארץ ישראל. עיקרון מרכזי משותף לשני גדולים אלו היה בכך שצריך לחזק את החקלאות היהודית בארץ ישראל, ולמצוא פתרונות שמאפשרים לחקלאות היהודית לשרוד גם בשנת השמיטה. זאת לאור העיקרון ההלכתי ששניהם הסכימו עליו, ולפיו שביעית נוהגת בזמן הזה מדרבנן בלבד (שבת הארץ, מבוא א–ח; ד, כה; חזון איש ג, ח).

לצערנו ישנם כיום רבים שאינם נוהגים לא כרב קוק ולא כחזון איש. הן לרב קוק והן לחזון איש הייתה הבנה שיש צורך לסייע לחקלאות בארץ ולשמר אותה, כל אחד לפי דרכו, ולשניהם הייתה ברורה הבעייתיות שיש בייבוא ובגידולי נכרים. כך מעיד פרופ' מאיר שוורץ (מדור לדור עמ' 55):

זכורני שעיקר עניינו של החזון איש בפיתוח השיטה היה כדי שלא נהיה תלויים בערבים לאספקת ירקות, אלא שנהיה עצמאיים.

דבר ברור הוא שקנייה רחבה של תוצרת שביעית מנוכרים או מייבוא פוגעת בחקלאות בארץ ואיננה מתאימה לא לדרכו של הרב קוק ולא לדרכו של החזון איש. שאיפתנו היא לקיים שמיטה בהידורה, לזכות לאכול מהפירות הקדושים של הארץ הקדושה ולקיים את דברי התורה ביחס לשמיטה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה".

ברוך ה' אני זוכה ללמוד תורה וללמדה, וזוכה גם לענות לשאלות הלכתיות בתחומים שונים, אולם שני תחומים מרגשים אותי במיוחד: האחד הוא שמיטה, והשני צבא. לעתים ישנו קושי בפסיקה בנושאים אלו. שנים רבות מאוד לא התעסק עם ישראל בהם והכתיבה ההלכתית הייתה מינימלית. כעת, משזכינו לחזור לארצנו, אנחנו צריכים לחבר את עולם ההלכה למציאות המתחדשת בארצנו. זוכים אנו לפסוק בנושאים שאבותינו ואבות אבותינו יכלו רק לחלום עליהם, "בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים". בפסיקות הלכתיות אלו אני מרגיש כל העת את ההודאה העצומה לקב"ה שזיכה את כנסת ישראל להגיע למציאות מרוממות שכזו, ובעזרת ה' מתפללים אנו שנזכה לראות בגאולה השלמה במהרה בימינו.

הרב יוסף צבי רימון הוא רבה של אלון שבות דרום, ראש בתי המדרש של המרכז האקדמי לב וראש מרכז הלכה והוראה. ספרו "פוריםהלכה ממקורה" ראהאור לאחרונה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד אדר א' תשע"ו, 4.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 במרץ 2016, ב-גיליון ויקהל תשע"ו - 969 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: