פניני תורת הארץ | יצחק שיזגל

איחוד אשכנזים וספרדים, הכרעה אמיצה במקומות מסופקים וחיבור הלכה ואגדה – עיון בספר "פניני הלכה" הפופולרי חושף את קו פסיקתו הייחודי של הרב אליעזר מלמד. מימוש תורת ארץ ישראל

סדרת ספרי "פניני הלכה" של הרב אליעזר מלמד, רב הישוב הר ברכה ועד לפני כשנה ראש הישיבה במקום, מוכרת מזה שנים בקרב הציבור הדתי לאומי. מדובר בסדרה מצליחה אשר חגגה לאחרונה את הדפסת העותק החצי מיליון שלה (!). ספרי "פניני הלכה" החלו לצאת לראשונה בשנת התשנ"ג. בתחילה הספרים יצאו בעיקר כשכתוב פינת ההלכה של הרב מלמד בערוץ שבע, ועם הזמן הפכו לסדרת ספרים. הספרים נלמדים בכל קצווי הציונות הדתית ואף בישיבות ובמכינות קדם צבאיות. בנוסף, ישנן תוכניות של מבחני בגרות הבנויות על בסיסם.

במהלך עשרות השנים האחרונות ראו אור ספרי הלכה רבים, אך לפחות מבחינת החוויה האישית שלי ניתן לחוש באווירה מיוחדת שמרגישים כאשר לומדים פניני הלכה. דברי הרב מלמד אחוזים בחוזקה בעולם ההלכתי הקלאסי, ועם זאת ההלכה שהוא מציג אינה מעיקה על המקיים אותה, אלא הולכת איתו יד ביד – תורת חיים. בהתמקדות בכרך העוסק בהלכות ברכות מצאתי כי ישנן כמה וכמה נקודות חשובות היוצרות קו מחשבה בולט אצל הרב מלמד, וראוי להרחיב את העיסוק בו. קו זה ללמד על הכלל כולו יצא, והמעיין יוכל למצוא מן הסתם את ביטוייו במקומות אחרים בכרכי הסדרה.

melamed

בין יציבות להתחדשות

עניין מהותי בכרך הוא דעתו של הרב מלמד כי יש לברך את כל הברכות הרלוונטיות לימינו. במילים אחרות, הרב מלמד מדגיש את חשיבות אמירתן של ברכות שרבים הפסיקו לברך (ניתן לציין את ברכת "שהחיינו" על ראיית חבר לאחר חודש או את ברכת "שככה לו בעולמו"). הרב מלמד איננו בודד במערכה זו, וניתן לציין עוד את הרב יואל בן נון המזכיר לא פעם את אותן "ברכות נשכחות" (מעניין לציין כי שניהם מגדירים את הרצי"ה קוק כרבם, וגם לו יש זכות ב"החייאה" של ברכות). המעניינת היא המתודה שבה משתמש הרב מלמד: הוא נוקט עמדה שלפיה אין לבטל ברכות בגלל ריבוי ספקות, כאשר הדרך הברורה שסללו הראשונים היא זו שמכריעה את ההלכה (ראו ז,ח; טו,יג בהערה; יז,ב; יז,י).

עם זאת, גם לשיטת הרב מלמד לא כל הברכות צריכות להישאר במצב סטטי. ישנם שני היבטים לראייתו את התאמת הלכות ברכות לדורנו: מחד גיסא אין לבטל ברכות שלא לצורך; מאידך גיסא, אם ישנה ברכה שאכן בגלל השתנות המציאות אין לברכה כיום, כך יהיה הדין. אפשר לראות זאת לדוגמה בברכת "מחיה המתים" על ראיית חבר לאחר י"ב חודש, שגם לדעתו כמעט ואין מברכים אותה כיום (יז,יב). גם בצד החיובי המציאות משפיעה: יש לברך "שהחיינו" על נעליים חדשות, בניגוד להלכה המקובלת (יז,ד, בהערה). חשוב להדגיש כי שלא כמו חלק מפוסקי זמננו, הרב מלמד איננו מחפש תקדים בפסיקה הקדומה על מנת לבסס את עמדתו, אלא קובע כי למציאות המשתנה יש השלכות על ההכרעה ההלכתית.

בשורה של ממש ניתן לראות בדבר נוסף הבולט בספר. המדובר הוא בסובייקטיביזציה של ההלכה בפסיקותיו של הרב מלמד. נפתח בדיון על כמות האוכל הנדרשת על מנת לברך ברכה אחרונה. ישנה שיטה בפוסקים המדברת על כמות אוכל מוגדרת (ולא גדולה במיוחד), ואילו אחרת מורה על שיעור יותר כוללני – שביעה. השיטה האחרונה בעצם כוללת בתוכה את הראשונה – ולפיה ודאי יש לעבור את דרישת האכילה של השיטה הראשונה (ראו ו, ג). ואכן, אין זה מפתיע כי הרב מלמד פוסק כשיטה השנייה. האוטונומיה שמעניק הרב מלמד לכל אחד להחליט אם הוא צריך לברך או לא מהווה את אחד מעמודי התווך של פסיקתו בהלכות ברכות, ומדובר במשב רוח רענן בפסיקה בת זמננו.

באותה הרוח, ניתן לומר דברים דומים גם על חיזוקו את שיטת הנפח בברכה אחרונה על פני שיטת המשקל (עיינו י, ו). מן הצד האחד ניצבת גישה הלכתית המבוטאת בהוראה גנרית שלפיה יש להתבונן במאכל ולהחליט אם דרושה ברכה אחרונה או לא (על ידי הערכה האם נפחו מספיק לברכה אחרונה), ומן הצד שני ניצבת הנטייה ללכת להוראות כמה שיותר פרטיקולריות – הגדרת כמות גרמים ספציפית לברכה אחרונה. בדומה, ניתן להתבונן בברכה שיש לברך על עיסה שנילושה במי פירות. בניגוד לפוסקים אחרים שדקדקו באחוזי המרכיבים השונים, הרב מלמד מדגיש את מגמת המאפה – את דעת בני האדם (ראו ו, ו,הערה 5; ו, ט, הערה 8). אף כאן יש העדפה של השיטה הנותנת לאדם מרווח חשיבה והערכה עצמאי על פני ההוראה הדקדקנית.

אתחלתא דתקווה

אנו חיים כיום בזמן מיוחד – בין אם נקרא לו אתחלתא דגאולה, אתחלתא דתקווה או סוף הגלות. כך או כך, בארץ ישראל ישנו קיבוץ גלויות נרחב. האם יכול להיות שדבר זה לא ישפיע על ההלכה? תשובת הרב מלמד לכך ברורה: ודאי שיש לתת על כך את הדעת. הדבר בא לידי ביטוי באיחוד שיטות פסיקה ספרדיות ואשכנזיות. נעיין בפסק אחד המביע את הרעיון הזה. בדין "לחמניית מזונות", רבים מחלקים בין הדין לאשכנזים לבין הדין לספרדים. הרב מלמד טוען שדבר זה נובע מהבדל בריאליה בזמנם של השולחן ערוך והרמ"א, וממילא כיום יש דין אחיד לעדות המזרח ולבני אשכנז (ו, ו, ובהערה 5 שם). את עניין זה הוא גם מדגיש בהקדמתו לספר:

בכל מקום שיש הבדלי מנהגים בין העדות, כתבתי את המנהגים השוניםבכל הדינים שאין לגביהם מנהג ברור ומפורסם, יש לילך לפי כללי הפסיקה המקובליםובאותם הדינים יש להתחשב בכל הפוסקים מכל העדותכיום כשאנו חיים יחד ולומדים יחד כל שבטי ישראל, יש להתחשב בכל הפוסקים מכל העדות.

מעבר לעקרונות ההלכתיים שעליהם הצבענו עד כה, יש מאפיין חשוב הרווח מאוד בפניני הלכה. המדובר הוא בשילוב הסברים אמוניים לצד פסיקת ההלכה עצמה. ניקח לשם דוגמה את ברכת הריח. חז"ל תיקנו לברך ברכה על ריחות טובים, ופוסקי הדורות האחרונים דנו בשאלת הברכה על בשמים שהופקו ממינים סינתטיים. וכך כותב על כך הרב מלמד:

וכן נראה שחובה לברך עליהם "מיני בשמים". ואין לומר חסוחלילה שלא ה' ברא את הבשמים, כי הכל ממנו יתברךגם התכונות הכימיות שאפשרו ליצור את הריח הטוב וגם השכלולים המדעיים שעל פיהם מייצרים את הבשמים (יד, ב, הערה 3).

תורת ארץ ישראל

האם ניתן לראות במאפיינים השונים שהעלינו כאן קו מחשבה אחיד וברור ומה טיבו של קו זה? ייתכן שניתן להגדיר קו זה כיישום של "תורת ארץ ישראל", מונח די ידוע בעולמה של הציונות הדתית. עיון בעקרונות שונים שעליהם הצביעו הוגי תורת ארץ ישראל מגלה התאמה בינם לבין אלו העולים מהפסיקות שבפניני הלכה.

העלינו את העיסוק ברעיונות אמוניים לצד הבאת הדינים. נקודה זו מבטאת את החשיבות של שילוב ההלכה והאגדה. שילוב זה מהווה אחד הדגלים המרכזיים של "תורת ארץ ישראל", אשר מדגישה מאוד את האיחוד בין חלקי התורה השונים, אלו ההלכתיים ואלו האגדתיים, וקוראת לתת ללימודי האגדה את מקומם הראוי.

עוד אחד מסממניה של תורת ארץ ישראל הוא העובדה שחזרת ישראל לארצם מקבלת ביטוי בלימוד התורה. את הביטוי לכך בפסיקת ההלכה מצאנו בנטיית הרב מלמד לפסוק על פי פוסקים מכל העדות. מאפיין נוסף של תורת ארץ ישראל הוא אומץ הלכתי או לכל הפחות פסיקת הלכה בצורה יותר "רגועה". במישור ההלכתי הפורמלי אין בפניני הלכה במובהק ממד הכרעתי, שהרי למעשה מדובר בהמשכיות בעולם ההלכה, העוברת מתקופת הראשונים עד ימינו אנו. אלא שלאור הנטייה של חלק מן האחרונים לברוח מהכרעה, בפניני הלכה היא נוכחת, והרי לנו הקשר לתורת ארץ ישראל.

תכונת אופי נוספת של תורת ארץ ישראל היא ראיית הקשר בין הפרטים והכללים. בפניני הלכה דבר זה משתקף בסובייקטיביזציה שעליה הצבענו לעיל. זאת כאשר הכלל – דעתו של האדם, משתלב יחד עם הפרט – ההוראה ההלכתית עצמה. מדובר כאן במפגש של הגדר ההלכתי הקבוע עם המבט האישי של כל אדם. חיבור זה של השניים חשוב מאוד: ללא הפרטים האדם היה מחליט אינסטינקטיבית האם לברך ברכה או לא ובזאת אין אנו חפצים. מהעבר השני, בזכות הכללים האדם יכול לחיות בצורה "נורמלית" ונינוחה.

נמצאנו למדים: בעזרת כללים שונים, הכוללים עצירת אינפלציית החששות והספקות, התחשבות בגאולת ישראל והחשבת דעותיהם של בני האדם, יצר הרב מלמד קו מחשבה הלכתי ייחודי בספרי פניני הלכה. בד בבד עם היותה חוזרת למקורות ההלכה, שיטת פסיקתו גם מצליחה לענות, לפחות באופן חלקי, על השאלה מהי תורת ארץ ישראל. עבור אלו שאמונים על תורה זו הדבר יכול להוות בשורה של ממש. אך גם לאלו שאינם אמונים על כך, ספרי פניני הלכה עשירים בפסיקות מעניינות ופורצות דרך, המקנות לסדרה מקום של כבוד בספרות הפסיקה של הציונות הדתית.

יצחק שיזגל הוא סטודנט באוניברסיטה העברית ובוגר ישיבת אמי"ת אורות שאול ברעננה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד אדר א' תשע"ו, 4.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 במרץ 2016, ב-גיליון ויקהל תשע"ו - 969 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: