זעקת ילידי היקום | בכל סרלואי

ביקורת שירה

Dror_cover2_2-291x396רפאים בממשות החמלה

חן ישראל קלינמן

דרור, 2016, 103 עמ'

מעטים הספרים שנכתבים בחירוף ובמסירות נפש כשל חן ישראל קלינמן. מסירות נפש לחייהם של אחרים, לתודעת עוול ופשע איומה, השוברת את הלב ואת הגוף ומחייבת את כל כוחות הקיום של האדם להתמסרות לצעקה ולשינוי עד בוא הצדק והאמת.

קלינמן כותב על מציאות שבה כולנו שותפים לפשע שבשפע: בהתעללות האכזרית, ערלת הלב והמרושעת בבעלי החיים טרם הגיעם לצלחת שלנו, ככסות לעורנו ובעוד אלף מיתות משונות המשרתות את יהירותו וצרכיו של אדם, הבונה את חייו על סבלם של מיליונים. זהו ספר זועם, כועס, זועק, קשה מאוד לקריאה. זוהי תעמולה קשה, לא מתפשרת, לא רק למענם של בעלי החיים אלא בעיקר כנגדם של אוכלי הבשר וצורכי החי, המתעלמים מצרכיהם של חיים אחרים; זוהי שירה גדולה ומהדהדת.
חן קלינמן הוא משורר כביר, אולי גדול המשוררים העבריים החיים כיום, והמסירות שלו לכתיבה בטהרתה עולה לו ביוקרה שהוא ראוי לה. זהו ספרו הרביעי, שקדם לו “תיקוני שואה“ שעסק אף הוא בסבלו של החי. הוא כותב את מכלול שירתו כשהבריאה לרגליו ומרחבי היקום האדירים למראשותיו, מתוך תחושת אחאות ומחוייבות עמוקה לכל ילידי היקום, החיים והמתים. בספר שלפנינו מגמה ספרותית שאין לה אח ורע: משוררים רבים כתבו כנגד עוולות ועושק; כמה מהם הפנו אצבע מדממת ומאשימה כלפי כל המין האנושי, אצבע שהיא חלק מיד המלאה אהבה וחמלה לכל חי ונברא?

“רפאים בממשות החמלה“ הם כל אותם בני אדם המתעלמים מרוחות הרפאים הסובבות אותן ומהרגש הבסיסי של החמלה לחי. הם כל האנשים המוכרים לנו, ואף כותבת שורות אלה; זהו ספר לאמיצים שמוכנים להישיר מבט על המציאות שאנו יוצרים וחיים בה ולכל מי שלב האנוש שלו מפעם לב בשר. זהו כתב אישום חריף המקיים תביעה נוראה, מדממת, לחובת התיקון.

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ / שֶׁאִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁיָּמִית אוֹתִי בְּטֶרֶם–עֵת, / הֲרֵי זוֹ מַמְאֶרֶת הַחֶמְלָה. / אִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁיִּפְרַע   / וְיִשְׁלֶה אוֹתִי מִכָּאן / הֲרֵי הֵם אַנְקוֹלֵי הָרַחֲמִים. // אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק כְּבָר לִהְיוֹת בִּמְחִצַּת הָאַבָּהוּת הַסּוֹפִית / שֶׁאֵין תַּקִּיף מֵחִיּוּכָהּ הַמֵּבִין וְיוֹדֵעַ. / רוֹפֵא מֵתִים. // אָמְנָם אֵין בִּי צֵל–כַּוָּנָה לַחְדֹּל – / יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי עֲבוֹדַת קִיּוּם בָּעוֹלָם, / יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי נְפָשׁוֹת בִּלְתִּי–פְּתוּרוֹת. / יוֹתֵר מִדַּי אֱמוּנָה בְּנִצְחוֹן הַקִּיּוּם–כֻּלּוֹ / מִכְּדֵי שֶׁאֶפְרֹש. // אֲבָל גַּם אִם תַּעֲקֹף אוֹתִי מַמְאֶרֶת הַחֶמְלָה / וְלֹא אֶעֱמֹד בְּקֶצֶב הַכִּלּוּי, / גַּם אִם נֶגֶד רְצוֹנִי אֶתְבַּעֵר מִכָּאן / בְּטֶרֶם הִשְׁתַּלַּמְנוּ בִּרְפוּאַת הַיְּקוּם – לֹא נוֹרָא. / טוֹב לָמוּת בְּעַד הַחַיִּים כֻּלָּם. 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד אדר א' תשע"ו, 4.3.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 במרץ 2016,ב-אומרת שירה, גיליון ויקהל תשע"ו - 969, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: