הפריית מבחנה ביום העצמאות | נריה‭ ‬גוטל

דוגמאות מגוונות מעולמה של ההלכה חושפות תשובות שונות לשאלה האם קיימת פסיקה סרוגה, וממחישות את ההבדל שבין ענייני מדינה וחברה לסוגיות הלכתיות "ניטרליות"

מעשה שלא באמת היה כך היה: עקרת בית חרוצה עמלה וטרחה להכין ארוחה מרובת אורחים לקראת סעודת יום העצמאות. והנה עלה אצלה ספק שמא התערב בתבשיל המנה הראשונה "משהו של איסור דרבנן". עוד היא טרודה בחשש זה, התעורר אצלה ספק נוסף לגבי המנה השנייה, האם מלחה כנדרש את הבשר. חיש מהר הלכה לרב השכונה, ונפשה בשאלתה: מותר או אסור? בד בבד, מאחר שלא הייתה בטוחה שהרב נמצא בביתו, היא שלחה את בנה לרב הקהילה עם אותה שאלה. ברוך ה' התברר ששני הרבנים היו בביתם ושניהם השיבו לשאלה, אלא שהתשובה לא הייתה זהה כלל ועיקר: האחד התיר והשני אסר. ומה ביניהם?

ובכן, לגבי המנה הראשונה ושאלת התערובת, הרי שהרמ"א (אורח חיים תסז, יב) כתב שבמצב של "הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב יש להקל". ולגבי המנה השנייה ושאלת המליחה, הט"ז והפרי חדש (יורה דעה סט) אמנם התירו אך הבן איש חי (טהרות, יט) וכף החיים (סט) הגבילו את ההיתר למצב של הפסד מרובה. לכן, בהתחשב בתאריך המדובר, ה' באייר, הרב האחד, ש"מחזיק" מיום העצמאות כיום טוב ורואה בסעודה זו אירוע דתי חגיגי ומשמעותי, הכריע לקולא, כדין הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב; ולעומתו הרב האחר, שאינו "מחזיק" מה' באייר, שלדידו תאריך זה איננו שונה מכל תאריך סתמי אחר, הכריע לחומרא, כדין כל ימי חולין. הא לך אפוא: "פסיקה ציונית–דתית" לעומת "פסיקה חרדית".

נאמר את האמת: האמור מעלה אינו אלא קוריוז נחמד ותו לא, וזאת עוד לפני שנכנסנו לשאלה אם לא הוגן וראוי היה לכל אחד מהרבנים להכריע לא כאידיאולוגיה שלו אלא כזו של שואליו ואולם עצם השאלה האם קיימת פסיקה ציונית דתית היא בהחלט שאלה נכבדה. לדידי אין ספק שהתשובה היא חד–משמעית חיובית. בוודאי שאין הדבר נוגע בהכרח בכל עניין ובכל נושא, ואולם בהחלט קיימות סוגיות משמעותיות ורבות שבהן התשובה ההלכתית תהא שונה אם תגיע מצידו של רב ציוני דתי או מצידו של רב שאינו כזה.

נדגיש כי כל האמור כאן מטה נאמר בהכללה ובאופן גורף. ברי שמחד גיסא ישנם רבנים שאינם ציונים דתיים בהשקפתם, ובכל זאת ינהגו – לפחות בסוגיות מסוימות – כרבנים ציונים דתיים, כשם שמאידך גיסא יימצא גם להיפך: רב המשתייך למגזר הציוני דתי ובכל זאת נוהג – למצער לעתים – כהכרעות שאינן ציוניות דתיות; והדברים, ולמעשה גם האישים, ידועים למדיי.

הציוני–דתי הכריע 
לקולא, החרדי לחומרא. 
יום העצמאות צילום: יעקב נחומי, פלאש 90

הציוני–דתי הכריע 
לקולא, החרדי לחומרא. 
יום העצמאות
צילום: יעקב נחומי, פלאש 90

הלכה מסביב לציונות

ראש לכול נכון לחלק את הסוגיות לשני מישורים: לסוגיות ציוניות דתיות מובהקות ולסוגיות שבמהותן הן אמנם לא ציוניות דתיות אך השלכתן היא כזו. על הסוג הראשון ניתן למנות מגוון רחב למדיי של נושאים – בעשורים האחרונים הוא גדל והולך – ונדגים ממנו אחדים: האם לומר הלל בה' באייר ובכ"ח באייר, שאלת אמירת תחנון בתפילת מנחה שלפניהם, תגלחת באותם ימים ואם היא מותרת אזי ממתי היא מותרת; היחס ל"צפירה" ביום הזיכרון וכיצד נכון לנהוג בעת השמעתה, ועוד מגוון שאלות ישירות ועקיפות הנובעות מעניינם המהותי של ימים אלה.

הוא הדין בשאלת מקומו של הגיוס לצה"ל. פוסק ציוני דתי יראה בכך לא רק "עזרת ישראל מיד צר" אלא גם "מלחמת מצווה". בהתאם, לא זו בלבד שהוא יברך על הגיוס, אלא גם יעודד ויתמוך ויחזק את המתגייס – מקיים המצווה, שיקיימה בכל הידור שמתבקש. עמיתו, הפוסק שאינו ציוני דתי, הרי שככל שרק לאל–ידו הוא ישתדל למנוע את הגיוס, שבוודאי אינו לכתחילה, מה גם שהוא מסוכן רוחנית, ולכן, וככל שניתן, עדיף להימנע. אם אין בררה ייתכן שיש מקום להתיר, אך אין זה אלא בדיעבד, וכל הממעיט הרי זה משובח.

נכון הוא ששני הצדדים עשויים להיפגש לאותה פסיקה, אם בכל מה שנוגע לגיוס בני ישיבות שממיתים עצמם באוהלה של תורה, ואם בכל שנוגע לגיוס בנות. כאן תימצא לא מעט פסיקה ציונית דתית מובהקת שתשלול מהלכים כאלה. מכאן שמבחינת "השורה התחתונה" ייתכן שתשובת שני "הצדדים" תהא דומה. ועדיין, למרות זאת, מהות התשובה והרקע שלה שונים לחלוטין.

לכשתמצא לומר, יש לכך אבן בוחן מאוד פשוטה, אפילו פשטנית: תפילה לשלומם של חיילי צבא ההגנה לישראל "העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהינו". מעודדי הגיוס, אותם שרואים בו חזון לכתחילאי, בוודאי ובוודאי שיברכו את המתגייסים ב"מי שבירך". לא כן שוללי הגיוס, שגם אם ישלימו איתו בדיעבד, אך "מי שבירך"? לא להגזים. ואם כך בנוגע לתפילה לשלום חיילי צה"ל, הרי שכמובן כך – על אחת כמה וכמה – בכל שנוגע ל"תפילה לשלום המדינה". עובדה היא שגם אותם שאבותיהם במשך מאות רבות התפללו באדיקות את תפילת "הנותן תשועה למלכים" על צאר ועל מלך וקיסר, נמנעים במפגיע מתפילה לשלומה של "מלכות" ממשלת ישראל (וכדי ביזיון וקצף)!

נגזרת מן המדינה

הסוג השני מורכב יותר, עדין יותר ומאתגר יותר. הנה למשל אתגר השמיטה שזה עתה עמד לפתחנו. מאוד קל לחלק את הרבנים הציונים דתיים והרבנים שאינם ציונים דתיים לפי שאלת היחס לפתרון "היתר המכירה": הציונים דתיים בעד; שאינם ציונים דתיים נגד. ואולם, בלשון המעטה נוכל לומר שהדברים אינם מדויקים כלל ועיקר. למיטב ידיעתי אין פוסק שאינו ציוני דתי אשר מצדד לכתחילה בהיתר המכירה, ואולם אמת לא פחותה היא שרבים הם הפוסקים הציונים דתיים שממש לא "התלהבו" מהיתר המכירה. אדרבה, נראה שרובם מבכרים על פניו את פתרון "אוצר בית דין", ובעניין זה הם מוצאים עצמם בחברת רבנים רבים שאינם ציונים דתיים. גם אם יש להניח שבעוד אלה יראו את חזון הקמת המדינה היהודית כהלכה בטבור הכרעתם, הרי שעמיתיהם ידגישו את ממד קדושת ארץ ישראל – ולא המדינה – בלב הכרעתם, ועדיין קרובות מאוד הדעות זו לזו.

עם זאת, בנגזרת משמעותית אחת של צרכנות שנת השמיטה בהחלט מתגלעים חילוקי דעות נוקבים: צריכת יבול נוכרי. לא זה המקום להאריך בדבר, ברם דומה שנכון לומר כי הרבנים הציונים דתיים שוללים על הסף צרכנות מוגברת של יבול נוכרי בשנת שמיטה, בעוד רבנים שאינם ציונים דתיים מיעטו מלהסתייג מכך. לכל היותר יש מהם שמבטאים העדפה ליבול קדושת שביעית, ואולם נדיר ביותר למצוא שלילה גורפת, חד משמעית, בהירה ועקרונית של הגברת צריכת יבול נוכרי. אין ספק שהמטען האידיאולוגי – גם אם אינו בלעדי – תופס כאן מקום משמעותי.

דוגמה נוספת: שאלת היתר קיומו של מפקד אוכלוסין. לכאורה, לפנינו שאלה "ניטרלית": האם מניית ישראל בדרך שרווחת כיום בכל מדינה מודרנית מותרת או אינה מותרת. אך בדיקה דקדקנית של התייחסות פוסקים שונים לשאלה מראה קו (כמעט) ברור והחלטי בין המיימינים ובין המשמאילים, קו שחוצה אותם לפי מידת השיוך לציונות הדתית. וההסבר מאוד פשוט ומאוד ברור: נדבך מרכזי בהיתר עריכת מפקד, מקדמת דנא, נעוץ במה שהגדיר בשעתו רמב"ן: "צורך". מה שהוא "צורך" מותר, מה שאינו "צורך" אסור. וכאן אם כן שאלת קיומו של "צורך", כאשר רשויות מדינת ישראל הן שגוזרות זאת. מי שמקבל את האמירה השלטונית ו"מאמין" לה יסבור שזהו "צורך" ויתיר, ומי שלא מקבל את האמירה השלטונית, שתמיד חשודה בעיניו, יאסור.

ועוד דוגמה: בשנות החמישים התקיים דיון הלכתי מרתק בשאלה אם מפלגות דתיות רשאיות לתת יד להסכם קואליציוני אשר ככלל יאסור על תחבורה ציבורית בשבת תוך שבמקביל הוא מתיר תחבורה ציבורית בשבת בעיר חיפה וצפונה לה. הרב שאול ישראלי כתב על כך תשובה עקרונית ומאוד חשובה – "בהלכות קואליציה", תשובה שמי שייצמד רק למקורותיה ולמהלכה העיוני–פסיקתי יוכל אולי לומר שהיא פסיקה "ניטרלית", הגם שברור לחלוטין שהיא לא כזו. ברי מעל כל ספק שהשקפת עולמו של הרב ישראלי וראיית החשיבות בהסדרת יחסים בין אוכלוסיות ובין מגזרים במדינת ישראל המתהווה הקרינו והשפיעו משמעותית על הכיוון" ו"ריחפו" מעל התשובה. האם עשה הרב ישראלי שקר בנפשו? חס ושלום! ואולם, רכיב זה הוא – לדידו – חלק בלתי נפרד מעולמה של הלכה בכלל, ומעניין זה בפרט.

דבר דומה – גם אם לא זהה – קיים לא פעם במה שנוגע להנחיות ביטחוניות–צבאיות. מהי מידת האמון (ההלכתי!) שנכון לתת בדבריו של מפקד בצבא? נקודת המוצא של רב ציוני דתי נוטה לרוב יותר ל"כבדהו", בעוד נקודת המוצא של רב שאינו ציוני דתי נוטה לא פעם יותר ל"חשדהו". נכון שהדברים אינם "שחור–לבן", אך ככלל הכיוון נכון.

חוצה ישראל

בהוגנות וביושר צריך לומר שיש נושאים שבהם מתברר שמדובר יותר בסטריאוטיפ ותיוג מאשר באמת, והחלוקה בין פוסקים שונים ממש לא נקבעת על פי המגזר. כך, למשל, שאלת מסירת שטחי ארץ ישראל תמורת הסכם שלום. עובדה שאינה ניתנת לערעור היא כי יש בין הרבנים שאינם ציונים דתיים ששללו על הסף ובנחרצות כל מסירת שטחים, כשם שבמקביל יש בין הרבנים הציונים דתיים שצידדו במסירת שטחים. הוא הדין בשאלת העלייה להר הבית. יש בין הרבנים שאינם ציונים דתיים שאינם נמנעים מעלייה להר הבית (גם אם מעטים הם), בעוד במקביל יש מבין הרבנים הציונים דתיים ששוללים על הסף כל עלייה להר הבית.

דוגמה נוספת לחשיבה הלכתית חוצת מגזרים, הגם שלכאורה היא לא הייתה אמורה להיות כזו, נמצאת בסוגיה העקרונית של מתן הכשר למאכלים, למסעדות, לבתי עסק וכו'. בשנים האחרונות מתחדדת יותר ויותר סוגיית הכשרות הציבורית. אם לתמצת במשפט אחד את הסוגיה, הרי שנאמר זאת כך: באיזו מידה צריך צרכן פרטי או "נותן הכשר" פרטי לקחת בחשבון את הממד הכלל–ישראלי, כאשר הוא כשלעצמו מבקש להיות "מהדרין". למשל, האם נכון לדרוש הכשרת כלים לתוצרת "מהדרין" כאשר קודם לכן נעשה שימוש באותו פס ייצור לכשרות "רגילה"? ועוד, האם לדרוש הכשרת כלים שבושלו בהם קטניות, לתוצרת פסח? ובכלל, האם על פוסק לקחת בחשבון את המצב הכלכלי של מדינת ישראל ושל אזרחי מדינת ישראל? לכאורה, פוסק ציוני דתי אמור לעשות זאת בעוד פוסק "מגזרי" לאו דווקא. ואולם הכול יודעים שלא זה המצב. מן המפורסמות שגם בקרב הציבור הציוני דתי והרבנים הציונים דתיים לא מעט יתעלמו למעשה מההיבט הכלל–ישראלי.

בהקשר זה לא ניתן שלא לשוב ולהדגיש את החרפה של הספרות ההלכתית–חרדית, שברובה מתעלמת באופן גס ובוטה מספרות ההלכה הציונית דתית. למען הסר ספק: התעלמות זו כבר אינה תלוית "חפצא" – הנושא הנדון, אלא תלוית "גברא" – האישיות. לאמור, לא רק נושאים ציונים דתיים מועלמים ומושמטים, אלא אפילו כאשר מדובר בנושאים "ניטרליים" לחלוטין קול "פוסקינו" מושתק.

ספרי הלכה ושו"ת של רבותינו זצ"ל – למשל, הרב שפירא והרב ישראלי, הרב אונטרמן והרב גורן, הרב אליהו והרב קאפח ועשרות כמותם – כמו גם קבצים הלכתיים משמעותיים שראו אור זה כבר עשרות שנים (התורה והמדינה, למשל), מאן דכר שמייהו. על דעת רבנינו לא עולה על הדעת שלא להתייחס לשו"ת מנחת יצחק או לשו"ת שבט הלוי, חיבוריהם ההלכתיים של רבנים דגולים וחשובים שהיו – מה לעשות – מקורבים למדיי לחסידות סאטמר, מה שלצערנו לא עולה על הדעת בספרות ההלכה החרדית. מהלך גס רוח זה הוא ביזיונה ועלבונה של תורה, ואסור להבליג עליו.

לברור את הפוסק

נשוב לעיקר ענייננו: אחר שהדברים הוצגו, השאלה העיקרית היא מה משמעותם ומה השלכתם. נציג את הדברים בלא כחל וסרק: האם בשל כל האמור נכון יותר לפנות בשאלה הלכתית לפוסק ציוני דתי ולבכר אותו על פוסק שאינו ציוני דתי?

דומה שהתשובה צריכה להתחלק לשני מישורים: האחד וודאי והחלטי ולו שתי פנים, והשני מורכב יותר. רבנו הרצי"ה רגיל היה להדגיש שבהכרעות הנוגעות לכלל ישראל הכרח הוא לשאול גדול בתורה שידיו רב לו גם בהשקפה אמונית. בהתייחס לדוגמאות שהוזכרו לעיל, הרי ברי שאין כל משמעות לשאול רב שאינו ציוני דתי על אמירת תחנון והלל ביום העצמאות, מאיזו שעה מותרת התגלחת וכו'. זאת ועוד, ספק אם יש מקום לשאלו על אודות היתר המכירה, מפקד האוכלוסין, גיוס לצבא, וכנראה גם בכל שנוגע למסירת שטחי ארץ ישראל תמורת הסכם שלום, ואולי גם בענייני עלייה להר הבית והיחס למי שאינו שומר תורה ומצוות. קשה להניח שניתן לנתק בנושאים אלה את ההשקפה האמונית מן השאלה ההלכתית. לשון אחר, אלה אינן סוגיות "ניטרליות", ומאחר שהחלק המטא–הלכתי כרוך בטבורן, הרי שהפסיקה נתלית גם בכך.

מן הצד השני, שאלות של שכחת אמירת יעלה ויבוא בליל ראש השנה, הנחת תבשיל על פלטה בשבת, גרמא בנזיקין בתאונת דרכים, לשון הרע או הפריית מבחנה, לגביהן – כמעט תמיד – לא אמור להיות הבדל בין הפוסקים. סוגיות אלה ושכמותן הן כמעט תמיד "ניטרליות", והשקפת עולם ציונית דתית או שאינה ציונית דתית אינה מעלה ואינה מורידה לגביהן.

מישור זה פשוט אפוא לכאן מחד גיסא ולשם מאידך גיסא. מישור מורכב יותר הוא בשאלות שיש להן זיקה אך לא בהכרח תלות עם השקפת עולם ציונית דתית או שאינה ציונית דתית: היחס לבתי המשפט במדינת ישראל; שאלות של מעמד האישה בכלל ותלמוד תורה שבעל פה בהעמקה בפרט; שאלות של תעסוקה ופרנסה מול שקיעה בעולמה של תורה; מורכבות הליכי הגיור שנדונים רבות בשנים האחרונות; לימודי חול לבני נעורים, ולמעשה סוגיות חינוכיות בכלל – סוגיות אלה, ורבות כמותן, בוודאי נוגעות בהשקפת עולם, אך הקו המרכזי אינו עובר בהכרח דווקא בזווית הציונית דתית. לא בכדי, בכל אחת משאלות אלה אתה מוצא חיבור של רבנים ציונים דתיים עם כאלה שאינם ציונים דתיים, לכאן ולכאן.

למרות זאת אומר מפורשות שלדידי די בכך שמדובר בסוגיות שנושקות ונוגעות בהשקפת עולם ושהממד האמוני הוא חלק בלתי נפרד מהסוגיה כדי שהשאלה תובא לכתחילה לפני אישיות רבנית שאמונה על האמירה האמונית לא פחות משהיא אמונה על הספרות ההלכתית הרלוונטית.

הרב פרופ' נריה גוטל הוא נשיא מכללת אורות ישראל. ספרו "חדשים גם ישנים" חקר את משנתו ההלכתיתהגותית של הראי"ה קוק

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד אדר א' תשע"ו, 4.3.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 במרץ 2016, ב-גיליון ויקהל תשע"ו - 969 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: