צעצועיך הגדולים | רוני אלדד–שאשא

 

בצלאל לא נבחר לבנות את המשכן כיוון שידע לצרף חומרים לכדי כלי, אלא משום שהייתה בו ענווה להתבונן בפלא העולם ולחקות אותו. על אהבת היש שבמלאכת המשכן

ג'ורג'יו מורנדי (1964–1890) אהב לצייר קופסאות ובקבוקים. הוא כל כך אהב לצייר אותם, שאחרי עלעול קצר בספר שלו, או ביקור במוזיאון הבית שלו, עולה על הדעת שהאיש לקה בסוג של פֶטיש בלתי מזיק לכלי מטבח. לעתים מופיע בציוריו גם קומקום, או אגרטל או סיר, והם תמיד מקובצים כך, על שולחן, רשומים בפחם או מצוירים בשמן, בחיפזון של אדם האחוז במשהו. אבל לפטור בכך את אוסף משפחות הטבע דומם של מורנדי תהיה החמצה של ממש. כי אם רק שוהים איתן עוד מעט, מגלים את מה שרוחש ופועם תחתיהן. הוא מצליח, בגאונות אמיתית, לייצר עולם שלם בתוך החומר המצוי, והוא מחיה כך את היומיומי והברור מאליו שסביבו.

וכך, בציורו "טבע דומם" שלפנינו (כמו בציורים רבים אחרים שלו), הכלים עומדים על השולחן כמו לקראת תצלום משפחתי, גובהם דומה, חזיתם פונה אל הצופה. המניפה הצבעונית שבה משתמש האמן אינה רחבה, כמעט חדגונית, והיא משווה לדברים איזו תחושה של התיישנות בחיק הבית, וגם הרמוניה דקה בין חפץ לחפץ.

כל אחד מהחפצים טעון ביופי עדין שיכול לנבוע רק מהתבוננות כנה, עמוקה, במה שמייחד אותו מהיתר, ומנגד – במה שמאחד אותו עם הכלל. אין זאת אלא שמורנדי אוהב אמת של העולם הזה. הוא לא מבקש להתנער ולמאוס בחומר, ואף לא מנסה להשתמש בו כמטפורה למשהו אחר. הוא מוצא בו זיו ועדינות וחן ומעניק אותם לצופיו בנדיבות רבה, כמי שגילה צופן DNA מהותי של ההווה המתמשך שלנו, ומוכרח לשתף בו אותנו, חבריו למעבדה.

מחיה‭ ‬את‭ ‬היומיומי‭. ‬
ג‭'‬ורג‭'‬יו‭ ‬מורנדי‭, ‬
טבע‭ ‬דומם‭, ‬1946

מחיה‭ ‬את‭ ‬היומיומי‭. ‬
ג‭'‬ורג‭'‬יו‭ ‬מורנדי‭, ‬
טבע‭ ‬דומם‭, ‬1946

מיקרוקוסמוס של שמים וארץ

זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת

וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים

וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים שֶׁמֶן לַמָּאֹר

בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים

אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם ּ

כֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂו (שמות כ"ה, גט)

ברצף סיפורי המדבר המאובקים, המסעירים, הצמאים למים והרעבים ללחם, נפרשת פתאום, בפתחן של צמד הפרשות תרומה–תצוה, רשימה של אבני חן ושכיות חמדה, ובה גם עיסוק דקדקני בפרטי הפרטים, בשמות החומרים, הטקסטורות, טכניקות העיבוד והעשייה החומרית בבניית המשכן וכליו. המקצב הזה, הדומיננטי כל–כך, הינו זר ומפתיע מאוד. אולי העניין המפתיע ביותר כאן הוא שהרשימה המפוארת הזו נובעת מתוך דיבורו של הקב"ה. והדיבור מפורט, רב חושי, מעמיק מבט; כילד המספר בהתרגשות על צעצוע משוכלל שקיבל, או כאדם המתאר בגעגוע את דמותה של אהובתו באוזני זר ולא זונח שום ריס או ציפורן, ויש לו שם לכל שערה.

אפשר להניח לרגע לרגש המוכר המזדעק עכשיו ומבקש לסבר את האוזן. ודאי שאין דומה מלך מלכי המלכים לבשר ודם, ובפנימיות הדברים כל חומר כזה וטקסטורה כזאת יש להם גם שורשיהם, נטועים עמוק במשכן של מעלה. וודאי שהדברים סרוגים זה בזה ומשפיעים זה על זה. אך אולי החידוש האמיתי הפעם מצוי דווקא בפשוטו של מקרא.

הבחירה לתאר לנו, כלשונו של אלתרמן בשיר "ירח", את "צעצועיו הגדולים" של הקב"ה בתקריב מסור ומתבונן כל כך, יש בה רוך ואהבה ורחמים רבים. ממנה נוכל ללמוד כיצד לשהות עוד בעולם הזה, להתמסר ליפעה המיוחדת של הדברים כהווייתם, של הממשי.

השהיית המבט על העורות המאודמים, על הטבעות והקרסים; הבחירה לראות ביריעות המשכן ובחיבוריהן זו לזו חיבור משפחתי ממש, כאישה אל אחותה, הן פעולות רצופות אהבת–היש, ממש כמו מבטו של מורנדי על כלי המטבח הפשוטים שלו. ואולי, כהשתוממותו של המשורר באותו השיר: "אלי, העוד ישנם כל אלה, העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש", מבקש כך הקב"ה לשכון בתוכנו. וככל התבנית אשר הוא מראה אותנו, כן נעשה.

תחת הערך "עברית" באחת מאנציקלופדיות הכלאיים בין מדע ותורה שהיו נהוגות משום מה כמתנות בת–מצווה בילדותי, מופיעה העובדה מסמרת השיער הבאה: בניסוי שנערך זה מכבר נמצא שכאשר כולאים ילד מיום לידתו עד גיל שבע בבידוד גמור, בחדר סגור, הוא יצא משם דובר עברית מושלמת, למרות שלא שמע דיבור חי יוצא מפי איש, ולא היה לו בן שיח מעולם. מעבר לדיון המדעי התיאורטי בטענה הזאת (וכמובן, מעבר לתחושת חוסר–הנחת הקלה שעלולה להעיב על חדוות הגילוי), על הדעת עולה שבתיאור סגולה מיוחדת זו של העברית קיימת איזו החמצה מהותית–מובנית.

המדרש בוחר לספר לנו שמהותה של בניית המשכן קשורה לפעולת לימוד וחיקוי של האדם את אלוהיו:

משל למלך שהיה לו איקונין נאה. אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה! אמר לו: אדוני המלך, איך יכול אני לעשות כמותה. אמר לו: אתה בסממניך ואני בכבודי.

כך אמר הקב"ה למשה: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כה, מ). אמר לפניו: ריבון העולם, אלוה אני שאני יכול לעשות כאלו?! אמר לו: כתבניתם בתכלת ובארגמן ותולעת שני, וכשם שאתה רואה למעלה כך עשה למטה (שמות רבה, פרשה לה, ו).

דומה שכך יש להבין גם את המדרש המתאר את חכמת לבו של בצלאל בן אורי, בונה המשכן: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (בבלי ברכות, נה ע"א). איכות זו של בצלאל היא אמנם נפלאה ומעוררת כבוד, אך לא לגמרי ברור איזו תועלת ישירה הוא עשוי להפיק ממנה, בבואו לבנות את אוהל מועד וכליו. ניתן לגזור מכאן שמלאכת בניית המשכן נעשית אפוא מתוך חיקוי החוקיות שבבריאה, צירוף אותיות למאמרות בוראים, ויצירת מיקרוקוסמוס של שמים וארץ וכל צבאם – מגולמים באוהל מועד, ביריעותיו, בכליו ובבגדי הכהנים. אכן, מספר המדרש, "היו קרסי זהב נראין במשכן ככוכבים הנראים ברקיע" (שמות רבה, שם).

מתאווה למעשה ידיו

במילים אחרות, חכמת החיקוי וההתחקות אחר הפעולה האלוהית היא המעניקה לבצלאל את הזכות להיות בונה המשכן. אילו היה המדרש מספר שבצלאל נכלא מינקותו בחדר מיוחד, וכשיצא ידע היטב את מלאכת בניית המשכן, היינו מחמיצים את חשיבותו העצומה של המימזיס בתפקידנו האנושי כבניו ותלמידיו של הקב"ה: מה הוא רחום, אף אנו נהיה רחומים. מה הוא קדוש, אף אנחנו נהיה קדושים. מה הוא בורא עולמו באותיות וצירופים, אף אנו נבנה כך. בצלאל לא נבחר כיוון שהוא ידע, יש מאין, לצרף חומרים זה לזה לכדי כלי, אלא משום שהיו בו די ענווה וביטול להתבונן בפלא העולם שמחוצה לו, לחקות אותו, ולשאוב ממנו את התבונה ואת הסוד.

חשיבותו של החיקוי בתהליך התבגרותנו והתהוותנו כבני אנוש מובנת מאליה. אנחנו נושאים מבט אל המבוגרים סביבנו ומשחזרים ככל יכולתנו את פעולותיהם. ילד פועה לעומת קולות שמשמיעה לו אמו, משיב בחיוך תחת חיוכיה, מתוך איזה ידע פנימי עמוק שכך עליו לעשות. עיכובים והפרעות התפתחויות קשות נגרמים למי שנמנעים ממנו כל אלו.

אבל על הצד האחר, על חשיבות החיקוי ונחת הרוח הנגרמת למי שאותו מחקים, כמעט לא נכתב דבר. בא המדרש המופלא הבא ומגלה את אוזנינו:

"ואתה תצוה": זה שאמר הכתוב: "תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ, לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף" (איוב יד טו).

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, תקרא ואנכי אענה; כל מה שאתה גוזר, אני מקיימה. אלא, "למעשה ידיך תכסוף".

יש אדם מתאווה למעשה ידיו. ואין תכסוף אלא לשון תאווה, שנאמר: "וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ" (בראשית לא, ל). הוי, למעשה ידיך תכסוף, שאתה מתאווה למעשה ידיך

אתה זן את כל העולם, ואתה מצווה אותן להקריב את קרבני לחמי.

אתה מאיר לכל העולם, ואתה מצווה להעלות נר תמיד.

אנו באורך נראה אור, ואתה אומר להדליק  נרות.(תנחומא, פרשת תצוה, כז ב).

הקב"ה מתאווה למעשה ידיו במובן הפשוט ביותר. כאב המחפש דמיון בין קלסתר פניו לתוויהם המתהווים של בנו או בתו. המדרש מתאר עד כמה מייחל הקב"ה למצוא מופעים של הוויתו בבריותיו, להדהד באלוהותו גם בין קורותיו ויריעותיו של העולם הזה. המשכן וכליו הם מרחב שבו החיקוי הזה מתרחש באופן המזוקק ביותר, ומתוכם אנחנו מבינים את תפקידנו כברואיו.

וכך, ברצף הזה שבין תרומה ותצוה, סביב כינון מקום מיוחד לשכינתו של הקב"ה, אנחנו למעשה מקבלים הנהגות טובות ועמוקות מאוד, כיצד נכון שנשכון אנו בתוך העולם הזה. שנשהה את המבט על חומריו וכליו ואוצרותיו, כמו שמבין היטב ועושה מורנדי בצל מטבחו. אם נדע להתבונן במציאות מתוך אהבת היש, מתוך חיבור עמוק לחומרי היסוד שלה, למטמוניה, אולי נזכה גם אנו למצוא בהם את תנועותיו של הבורא, ומתוכן ללמוד כיצד לזון לעולם, להאיר לעולם, לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ.

רוני אלדד–שאשא היא בוגרת המחלקה 
לאמנות בבצלאל ומלמדת ציור ורישום 
במדרשת עין פרת באלון

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז אדר א' תשע"ו, 26.2.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-28 בפברואר 2016,ב-גיליון כי תשא תשע"ו - 968. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: